אחרי בחירות 2015 פירסמו יונית לוי ואודי סגל מאמר די מדהים באנגלית, שבו הסבירו כיצד ראש הממשלה השתמש בטלוויזיה - כלומר בהם - כדי להכריע את הבחירות. הטקסט היה הנדיה קומנצ'י של גלגולי העיניים ובעיקר של החשיבות העצמית.

והנה תפנית מעניינת בעלילה: ללא קשר לתוצאות ב־2019, דווקא הפעם הקביעה שלהם הרבה יותר רלוונטית. בעוד בחירות 2015 נשאו את בשורת הרשתות החברתיות, כמה מהאירועים הבולטים של קמפיין 2019 התרחשו בתקשורת הממוסדת, כולל על גבי המסך הקטן.

כך, למשל, המיצוב של גנץ כיריב מרכזי של נתניהו היה בזכות נאום הבכורה שלו, ששודר בכל הערוצים בפריים טיים (לצד הראיון שנתן לעיתון זה). במקביל, גם על הרבה מהסדקים בקמפיין של כחול לבן אחראית הטלוויזיה: פרסום הפריצה לסלולרי שלו על ידי עמית סגל, הראיונות הקטסטרופליים מארה"ב (ליונית לוי וטלי מורנו), וההקלטות שהביא ספי עובדיה, שזרעו ספק בנחרצות ההכרזות נגד ישיבה בקואליציה עם נתניהו.

ראש הממשלה, מנגד, ידע לאן לרוץ כדי לבלום את הסחף בעניין הכי רגיש עבורו - פרשת הצוללות. בהחלטה כמעט מאולתרת הוא זינק לחדשות 12 - אחרי שנים שבהן ראשי ממשלות לא פקדו אולפנים - והעניק לצופים למעלה מחצי שעה של עימות מרתק מול קרן מרציאנו. כשמשווים את הדוגמאות הללו - וזו רשימה חלקית בלבד - למערכה הקודמת על המסך, מתקבל נוקאאוט. למעשה, בבחירות 2015 נחרת רק רגע טלוויזיוני אחד: "אני אשמור על נתניהו מאוחדת". לעומת זאת, "הערבים נעים בכמויות" נתן את החותמת להעברתה של הדרמה לפייסבוק ולהודעות ה־SMS.

הכוונה היא לא לזלזל בכוחן של הפלטפורמות הדיגיטליות: מהפכת הסטורי חדרה גם למיינסטרים; פייסבוק וטוויטר עמדו במוקד של מהומות יומיומיות; ותעבורת הטינופת והפייק־ניוז בווטסאפ לא הפסיקה אפילו לשנייה. ובכל זאת, בחירות 2019 השיבו לתקשורת המסורתית את הצבע ללחיים.

כל זה כמובן לא בא בלי תג מחיר: נבירה בזוטות, הזנחת המורכבות, ראיונות מביכים וגם גוד־אולד זחיחות ופופוליזם. ומעל לכל, התוצאות הן עדיין פרי הכרעת הבוחר. אבל כשמנתחים לאחור את מאה וקצת הימים האחרונים אין אלא להסיק שהזמנים אכן השתנו, אולם השמועות על מותה של הטלוויזיה היו מוקדמות.