רביעי 17 ביולי 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    משה פייגלין. "הרגשתי כמו טייס שנגמר לו הדלק והוא חייב להמשיך לדאות מכוח האינרציה כדי להגיע לאיזה מסלול נחיתה". צילום: אילן ספירא
    7 ימים • 10.04.2019
    מבצע משה
    משה פייגלין היה ללא ספק אחת התופעות המרתקות של מערכת הבחירות. גיל ריבה התלווה אליו בשבועות האחרונים וניסה לפצח מקרוב את דמותו האניגמטית והשנויה במחלוקת של האיש שמאמין בזכותו של כל אחד לחיות את חייו, אבל שיילחם באישור פונדקאות לזוגות גייז. שלא מפחד מנסיעות בשבת אבל רוצה לבנות את בית המקדש, ושדוגל בלגליזציה - אבל מעולם לא לקח שאכטה. שראה את מדגמי הבחירות המאכזבים אבל הבטיח להמשיך להילחם. תעודת זהות
    גיל ריבה | צילום: אילן ספירא

    משהו נתקע למשה פייגלין בשן האחורית. זו כנראה חתיכת קיסם עץ שנשבר. "רק שנייה", הוא מבקש, "אתה מוכרח לסלוח לי".

     

    קח את כל הזמן שבעולם.

     

    אנחנו יושבים בקומה ה־84 בבניין מידטאון בתל־אביב, חלל של WeWork. הקמפיין בעיצומו, אבל פייגלין באמת לוקח את הזמן. הוא אוחז בקיסם נוסף ומנסה לחלץ את חתיכת העץ התקועה. האקט מלווה בקולות רכים של סאקשן במורד החך. יד אחת אוחזת בקיסם המחלץ, יד שנייה מכסה בחינניות את הלוע הפעור. "אתה קולט שבמקום חתיכת בשר שאכלתי ונתקעה, תקועה לי עכשיו חתיכת קיסם?" הוא מתפעל מקסם הבריאה, כאילו הוא אינו חוצב מולי מנהרה בשן.

     

    כן, זה קורה לפעמים.

     

    "אין בעיה, רק אם לא אכפת לך שאני חופר".

     

    ממש לא. מקווה שלך לא אכפת שאני חופר.

     

    אני חופר. כבר שעות, ימים, שבועות, חודש שאני מתלווה אל אחת הדמויות המסקרנות והכי שנויות במחלוקת של מערכת הבחירות. אך בעודי מנסה לפצח את תדמיתו המתעתעת של המועמד – פייגלין, סחי בלטה להדאיג, עסוק במין טקסיות דנטלית בגוש העץ שנתקע לו אי שם בין השן לבינה.

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    אחד מעוזריו מביא לו מהפארם חוט ניילון ירוק מנטה של מקצוענים, אבל גם הוא, מסתבר, לא עושה את העבודה. "צריך ללכת לרופא שיניים", פייגלין מודיע, "יש לנו בחירות על הראש". למשה בסוס, יד ימינו בשנים האחרונות, מספיק חצי מבט מהבוס כדי להבין שזה עכשיו או נבר. הוא מגדיל ראש ומתקשר לטכנאי שיניים אקראי שמקבל, "במקרים דחופים בלבד". הם מציעים לי להצטרף לאירוע הבלת"מי. חצי שעה לקח לרופא הערבי שנמצא, לחלץ את חתיכת הדיקט מהשן הדחוסה. כן, שמעתם נכון, ערבי. אבל למי אכפת. לא מה שחשבתם, פייגלין, או שדווקא כן?

    עם אשתו  ציפי בקלפי. פחד מהצלחה
    עם אשתו ציפי בקלפי. פחד מהצלחה

     

    הבלון התפוצץ

     

    יום שלישי השבוע, יום הבחירות. השעה 05:00 בבוקר ופייגלין מקיץ לשחרית בביתו שביישוב קרני שומרון. קודם צילצל הטלפון, בנו אריה ונכדתו ענהאל ביקשו לאחל בהצלחה לסבא. כשהוא יחזור מהתפילה כתבים יחכו ביישוב, דרוכים למוצא פיו. הוא יפייגליין אותם בשיא הנחמדות. "בוקר טוב חבר'ה", יברך אותם לשלום ואז יחפוז הביתה, ישאיר מאחוריו את תשמישי הקדושה וייצא בבגדי זומבה, מאובזר בכלב דיג'יי ובאופני השטח שלו. על בטן ריקה, טוב ששאלתם.

     

    אחרי שיחזור ויתקלח, ייצא שוב לכתבים, הפעם בג'ינס וחולצה לבנה של בר־מצווש שתכף ירמזו לו להחליף. אני רמזתי, סליחה. טוב, מישהו צריך לעשות את העבודה השחורה. אחרי הכל, הציפייה היא שזה יהיה היום הגדול שלו, היום שבו אולי ייוודע מה עלה בגורל כל המאמצים להיבחר שעשה בחודשים האחרונים. כל היום הוא מתרוצץ, מתאמץ, מגיע לשפת הים ופוגש קוריוז אחר, אורן חזן, כולו אופטימי, אבל כשהמדגמים מתפרסמים נראה כי הבלון ששמו "זהות" התפוצץ, והבלונים המעטרים את תמונת פייגלין במלון לאונרדו סיטי טאוור, שם היה אמור לשאת נאום אחרי צפייה במדגם בפורום מצומצם, נותרים שלמים.

     

    באותו ערב היו שם 20 פעילים מאוד מבולבלים, וכעוד 40 אנשי תקשורת בולטים ביניהם רפי רשף, סיון רהב־מאיר, אורן נהרי וגיא לרר. על הבמה הונחו בשפע פרחים לבנים יפים ברמות של כלה, וארבע נברשות ענק חיכו להאיר. מעל הבמה הוצבה רשת דייגים ענקית ובתוכה בלונים בגווני תכלת, כחול ולבן, שהיו אמורים להשתחרר מעל פייגלין כמו קונפטי ברגע השיא בתוכנית ריאליטי. אלא שלא היה רגע כזה. הנברשות לא דלקו. הלהקה שהוזמנה, "זזים", להקת קאוורים של המגזר שבאה לעשות שמח, התקפלה הביתה. כל הנוכחים חיכו שחתן הבר־מצווה יירד מהקומה העליונה, אבל כשהוא סוף־סוף ירד למטה ב־11 ורבע, איש לא זרק עליו סוכריות. קשה להתעלם מהעובדה שרק לפני שבוע בדיוק, באירוע "מגבירים את הקצב" שהתקיים בהאנגר 11 בנמל תל־אביב, התמונה הייתה הפוכה לגמרי: יותר מאלפיים פעילים, תומכים ואנשי מפלגה פוצצו את האולם. כותרות העיתונים דיברו על "מסיבת ניצחון", ופייגלין התקבל בקריאות "ראש הממשלה הבא". בליל הבחירות היו שם רק שלושה פעילי מפלגה.

     

    בבוקר, דיבורים על הממשלה בהשתתפותו, ובלילה, סינדרלה של הבחירות חוזרת להיות לכלוכית, ומחכה לנסיך במדי צבא. הכתבה שאתם קוראים עכשיו יורדת לדפוס בליל הבחירות, כאשר פייגלין עדיין מחכה לקולות החיילים – ומשוכנע שהם יכניסו אותו לכנסת. "החיילים הם משהו כמו שמונה מנדטים", הוא אומר בחיוך מר כשהוא עולה לבמה.

     

    ולמרות אווירת הנכאים, הוא משדר אופטימיות. "בשורת החירות של מפלגת זהות לא תיסוג לאחור!", הוא אומר. "אף אחד לא הולך פה הביתה. זה בסך הכל סוף של התחלה חדשה שהחלה לפני 25 שנה. כי אנחנו רצים למרחקים ארוכים. אין לנו זכות ללכת הביתה ולהשאיר כאן עם שלם ודור שלם להמתין עוד 20 ומשהו שנה לאותה בשורה של מפלגת זהות. אני יוצא מכאן הערב עם שתי תובנות מרכזיות: את התשובה הפוליטית לא נדע הלילה. להערכתי נהיה בפנים, אבל התשובה האמיתית היא הניצחון המהותי, הניצחון בתודעה, הניצחון בחלום ששתלנו בדור שלם יילך ויפרח וינהיג את עם ישראל לכיוון חדש לגמרי. אנחנו כבר ניצחנו. מכאן אנחנו מתחילים, לא סיימנו".

     

    אחרי חודש עם פייגלין וניסיון להבין האם זהות היא ג'וקר, נסיך או סתם קלף בחבילה, אני מבין: פייגלין הוא לא מצביא, גנרל או מנהיג גדול. הוא משורר, פייטן, רומנטיקן, מהפכן חסר תקנה. איש עם רעיונות, שצריך מישהו מחובר לקרקע שינהל אותו. אם להישאר בדימוי הקלפים, אגב, פייגלין מודיע שהחפיסה היא בכלל של משחק "טאקי", והקלף הנבחר הוא "משנה כיוון", הקלף שמשנה את כללי המשחק. "קורה כאן משהו גדול מכפי שיכולתי להבין", הוא אומר. "קורה כאן משהו ענק, שאני קליפת אגוז בין גלים גדולים. אני משה פייגלין, אבל אני גם מושה, נותן לך יד בתוך הביצה ומושה אותך משם, אני פשוט מנסה להיות משה".

     

    בדרך לשאת נאום אחרי המדגמים. "אנחנו כבר ניצחנו. מכאן אנחנו מתחילים, לא סיימנו"
    בדרך לשאת נאום אחרי המדגמים. "אנחנו כבר ניצחנו. מכאן אנחנו מתחילים, לא סיימנו"

     

    תרגיל בדמיון

     

    כשבועיים לפני הבחירות, משה פייגלין נשכב על פוף הבלונים בגלריה שלי בתנוחה עוברית. עיניו הכחולות עצומות. הכיפה השרמנטית נוזלת מהשיער המהגוני שלו היישר למורד הפוף, ולרגע הוא נראה כמו גרסה גבוהה של עפר שכטר. המאבטח והנהג מטופפים על קצות אצבעותיהם כדי לא להרעיש, ופייגלין מחייך ספק במתיקות ספק בממזריות, בעוד עיניו ישנות־עלק. נדמה לי שזה זמן מצוין לדמיון מודרך. בנימה של מורה לריתמיקה, אני מבקש ממנו לדמיין מצב של כישלון. הו, כמה פסטורלי מצידי.

     

    היית מסוגל לדמיין מצב שאתם לא עוברים את אחוז החסימה?

     

    "כן", הוא עונה, עיניו עצומות וחיוך מלאכי על שפתותיו.

     

    אז מה אתה מרגיש?

     

    "שהסיוט הזה כבר מאחוריי".

     

    באמת?

     

    "כן. בדיוק היום ציפי (אשתו, ג"ר) אמרה לי, 'אני מפחדת מהצלחה יותר מאשר מכישלון', ואני חושב שהיא ממש צודקת. מרחב החלומות המתוקים והסיוטים שלי נמצא לא במקום של מספרי המנדטים, אלא במקום של קידום הרעיונות שלי". עיניו נפערות לרווחה כמו ילד שמצא את האפיקומן, והוא ממשיך: "אני לא רץ בשביל להיות בכנסת, אלא בשביל לעשות שינוי. הפחד להגיע לשם ולא להצליח לקדם את העקרונות של זהות, זה הסיוט הכי גדול שלי".

     

    והוא נזכר מיד איך זה כבר קרה לו. אז, בשנה הראשונה שנכנס לכנסת. "הייתי מין כוכב צפון שכל גורמי השמיים מתכיילים על פיו", הוא אומר, וראשו נשען על המרפק שמונח על הפוף הצבעוני. אלא שבשנה השנייה הכל התהפך. "אני לא אשכח איך ציפי אמרה לי אז שהכנסת לוקחת ממני את כל שארית החיים. פתאום נהייתי זקן, יש לי תמונות מאז, אני נראה בן 90".

    בכנס פעילים במערה בצפת. כשפייגלין עולה לבמה, הקהל בקרחנה
    בכנס פעילים במערה בצפת. כשפייגלין עולה לבמה, הקהל בקרחנה

     

    למה זה קרה?

     

    "כי המערכת עיכלה אותי והתרגלה אליי. נתניהו למד לחיות איתי והפכתי למין ציפור כזו שאפשר לשים אותה בכלוב האחרון של הקרון ולהמשיך לנסוע לעבר השום־דבר. אפשר להגיד שהציוצים של הכנרית שהייתי, היו דווקא תבלין מאוד נחמד במסע הזה אל עבר כלום. זה היה פשוט נורא".

     

    פייגלין כיהן כשנתיים וחצי כח"כ מטעם הליכוד בכנסת ה־19. בהתחלה זרח ושיגשג, שימש כסגן יו"ר הכנסת וחבר בוועדות נחשבות ביותר (חוץ וביטחון למשל). מקץ שנה הבין שזה טוב מדי כדי להיות אמיתי, ושאם יהפוך לחלק מהזרם המרכזי, יאבד את הסיבה שבגללה נכנס לפוליטיקה. הוא נזכר בשיחתו האחרונה עם נתניהו כשהיה חבר כנסת. "אמרתי לו, 'אדוני ראש הממשלה, את מלחמת המאסף של הציונות, אף אחד לא יכול לנהל יותר טוב ממך'. המילים הללו פגעו בו קשות, כי האמת כואבת. נתניהו היה רוצה לראות את עצמו כמין צ'רצ'יל כזה שמוביל את עמו לעבר ניצחון, אבל הוא לא".

     

    אז מה נתניהו?

     

    "נתניהו הוא מנהל, לא מנהיג. הוא מנהל מלחמת מאסף של חוסר משמעות וחוסר זהות. לא משנה כמה ישראל חזקה, היא מפסידה. היא בת ערובה של כוחות שחלשים ממנה פיזית ללא השוואה. זאת מלחמה של עם שלא מצליח להיסגר על זהותו, שוויתר על הצדק שלו, על ההתמודדות עם התוכן, הייעוד והבשורה שלו. עם שמפחד נואשות מהשאלה: 'למה?' שאלה שאיתה אני מתמודד כל הזמן.

     

    "מבחינה מדינית, בנימין נתניהו מודל 2019 זה אורי אבנרי של שנות ה־50 וה־60. מה זה נאום בר־אילן? חלוקת הארץ. לכן הימין תמיד בהרגשה שעוד לא לקחנו את השלטון, ש'זה בגלל בג"ץ שאנחנו עוד לא מצליחים, שזה בגלל התקשורת שאנחנו לא מצליחים'. לא, חבר'ה, זה לא בגלל בג"ץ ולא בגלל התקשורת, זה כי אין לכם מושג ירוק מה אתם רוצים".

     

    לימין אין מדיניות ברורה?

     

    "לא, השמאל הקיצוני דיבר בצורה כנה כמוני, לכן הימין מפחדים ממני ואומרים, 'פייגלין הוא שמאלני עם דעות ימניות'. הימין יודע לנהל את הקיים, לא להזיז אותו מילימטר. אנשים בטוחים שיש לנתניהו אסטרטגיה נסתרת, שבצורה מתוחכמת הוא מייצר איזשהו כיוון להיסטוריה. קדחת בצלחת הוא מייצר! הוא הולך לישון בלילה, ומחר כבר נראה. ביבי נותן למי שכן מייצר תהליכים להוביל אותו. לחמאס למשל".

     

    מה התוכנית המדינית שלך?

     

    "שבפעם הבאה שניאלץ להיכנס לעזה - ובמוקדם או במאוחר זה יקרה - לקבוע יעד של חיסול מהיר ואלגנטי של שלטון חמאס, והשבת המצב שקדם לאוסלו, שהיה טוב לאין שיעור מהמצב היום. אחר כך נאפשר לאלה שמעוניינים להגר לקבל סל הגירה נדיב ואת מלוא הסיוע בקליטה, בכל יעד שיחפצו. מדינות האיחוד האירופי יהיו חייבות לקבלם, משום שהם נושאים תעודת פליט של אונר"א. אופציה שנייה שתינתן להם, תהיה להישאר במקומם כתושבי קבע עם כל זכויות האדם שנשללו מהם בתקופת אוסלו. ואופציה שלישית תהיה מסלול התאזרחות".

     

    כלומר אתה בעד סיפוח?

     

    "בוודאי, בשלב הסופי יהיה סיפוח מלא והחלת ריבונות ישראלית מלאה".

     

    ואתה בעד לתת לתושבי השטחים הערבים זכות הצבעה?

     

    "לאותם מתי מעט שלא יקפצו על ההצעה התחומה־בזמן של סל ההגירה המאוד־נדיב, ושיעדיפו משום מה לשרת בצה"ל, להישבע אמונים למדינת ישראל כמדינה יהודית ולעמוד במבחני שפה והיסטוריה, כפי שמקובל בהליכי התאזרחות בעולם, תינתן גם האפשרות הזאת".

     

    משל השווארמה

     

    את פייגלין יותר קל לגרור להצטלם על פוף צבעוני בתנוחת דוגמנית, מאשר להזיז אותו מילימטר מהדברים שהוא מאמין בהם. הוא הוציא אותם כמצע בספר בן 344 עמודים, בניגוד לדעת מקורביו ויועציו, רק כי הרגיש שכך צריך, וכך יצא שאנשים שילמו 40 שקל כדי לקרוא את משנתו המפותלת בכריכה קשה. דבר שהוא לא מובן מאליו.

     

    בלובי של מלון השרון, הרצליה, פייגלין אלגנטי באחת משלוש חליפותיו המצוחצחות, אוחז בספר המצע בשתי ידיו ובשני עותקים, למקרה שייתקל באיזה עובר אורח שמשהו לא ברור לו. כבר לילה. פייגלין חולץ נעליים, נשאר בגרביים ירוקים עבים, נינוח כמו בסלון ביתו. אני רואה אותו כמעט כל יום בשבועות האחרונים, והוא איש קשה לראיון. הוא הכי נוכח ובו־זמנית הכי לא. הכי קרוב והכי רחוק. הכי חם ונגיש והכי קר ומנוכר. לא סתם דבקה בו התדמית החידתית, שמרגיזה אותו וקוסמת לו כאחד.

     

    הנה פייגלין אוכל את הארוחה היומית שלו. למלצרית הוא מדגיש "בלי גבינות, בלי חלב", אבל למעשה הוא מתכוון בלי אוכל. היכולת שלו להרגיש שבע כל כך מהר ומכל כך מעט, מעוררת קנאה.

     

    בראיון הסאטירי ב-ynet. מסאז' ברגליים
    בראיון הסאטירי ב-ynet. מסאז' ברגליים

     

    פייגלין, אם זהות הייתה טעם של גלידה, איזה טעם היא הייתה?

     

    "שום טעם, זהות היא לא גלידה".

     

    חשבתי שתגיד שזהות היא דווקא טעם אקזוטי מרענן שהולך לכבוש את הקיץ, כמו הגלידה תה ירוק בשנה שעברה.

     

    "מה, יש גלידה כזו?" גבותיו מתרוממות. "לא, זהות היא לא גלידה ולא קצפת, זהות היא שווארמה".

     

    שווארמה?

     

    "כן, שווארמה, דמיין את זה", הוא לוקח את מושכות הדמיון המודרך, "כולם כאן רגילים לפוליטיקה של חוסר משמעות. הפוליטיקאים רגילים להגיד את הדברים שיורדים בגרון בקלות. תאר לך שהרגלת את כולם לאכול רק קצפת, ואז פתאום מגיע מישהו עם מנת שווארמה".

     

    אה, זה באמת מגרה.

     

    "אז האם העובדה שמישהו עבר ליד האף של כולם עם שווארמה לא שינתה את כל התמונה? ברור שהיא שינתה, לכן שאלת מספר המנדטים לא חשובה".

     

    רגע, מה יש בשווארמה שלך שאין בקצפות והגלידות של גנץ ונתניהו?

     

    "ערכים תזונתיים. גם לנתניהו וגם לגנץ אין מושג ירוק לאן הם הולכים. המטרה של זהות היא להחדיר למערכת את הכיוון והמשמעות. אני לא יותר חכם מנתניהו ולא יותר גיבור מגנץ, אבל אני יודע לאן אני הולך. לניטשה יש משפט שאומר, 'מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יוכל להתגבר על כל ‘איך'".

     

    ולך יש 'למה'?

     

    "ברור, יכול להיות שלנתניהו ואולי גם לגנץ יש יותר ניסיון או יכולת להתמודדות עם ה'איך', אבל אין להם 'למה' ו'לאן'. לכן הניסיון או היכולת הזאת שלהם, אם הם קיימים, כמעט חסרי משמעות".

     

    מה ה'למה' שלך?

     

    "ה'למה' שלי הוא למה אנחנו בעצם כאן, למה צריך שתהיה לנו מדינה, למה לנו להיות יהודים. יד ושם כבר לא נותן את התשובה לכך. יש שיר כזה, 'בשמלה אדומה ושתי צמות, ילדה קטנה עמדה ושאלה, למה?' אז העם היהודי הוא הילדה הזאת ששואלת 'למה?' ואני עם המצע שלי נותן את כל התשובות".

     

    ואפשר עוד שאלה קטנה? עם מי תבחר להיות על אי בודד: גנץ או ביבי?

     

    "עם נתניהו, כי הוא בנו של היסטוריון, ונראה לי שהוא יותר אינטלקטואל. גנרלים די משעממים אותי".

    עם אוהדיו בכנס בהאנגר 11 בתל־אביב. התקבל בקריאות "ראש הממשלה הבא"
    עם אוהדיו בכנס בהאנגר 11 בתל־אביב. התקבל בקריאות "ראש הממשלה הבא"

     

    פיטר פן של הימין

     

    פייגלין החל את דרכו הפוליטית בפעילות נגד הסכמי אוסלו בין השנים 1992 עד 1995, במסגרת תנועת "זו ארצנו", אותה הקים יחד עם בני אלון ועם שמואל סקט. התנועה דגלה במרי בלתי אלים, אך לאחר שקראה לציבור לבצע מעשים בלתי חוקיים ולתפוס מאחזים ביהודה ושומרון, הוגש נגד מייסדיה כתב אישום בגין המרדה. במהלך המשפט בחר פייגלין ליטול לידיו את מושכות הייצוג והפך את האולם לבמה, שאותה ניצל כדי לפרוס את משנתו. המשפט הסתיים בהרשעתו והוא נידון לשישה חודשי מאסר בפועל ו־12 חודשי מאסר על תנאי, וריצה שישה חודשים בעבודות שירות.

     

    חשבת שההתנגדות לאוסלו תסתיים ברצח ראש ממשלה?

     

    "ממש לא".

     

    כשרבין נרצח, מה הרגשת?

     

    "רצח ראש הממשלה הדהים אותי".

     

    נבהלת? הזלת דמעה? הצטערת?

     

    "הייתי בהלם, פשוט בהלם. זה בכלל לא היה בתחום האפשרויות שחשבתי עליהן".

     

    עשית חשבון נפש?

     

    "לא הרגשתי בשום רגע שיש לי צורך בחשבון נפש או שיש לי אחריות לעניין".

     

    היית נותן חנינה ליגאל עמיר?

     

    "אני לא אוהב שמחוקקים חוק ספציפי עבור אדם מסוים, ואני לא חושב שדמו של פוליטיקאי - מכובד ככל שיהיה - סמוק יותר מדמם של אזרחים. את החוק המיוחד שעשו ליגאל עמיר לא אהבתי. אני חושב שאם היו דנים אותו לדין מוות כרוצח, במידה והיה אותו דין לכל אזרח אחר, זה בסדר, אני לא אוהב את העובדה שעושים הבדל בין דם לדם".

     

    בשנת 2000 התפקדו פייגלין ותומכיו לליכוד כחטיבת “מנהיגות יהודית", שידועה בשמה העממי ה"פייגלינים".

     

    "אחרי 'זו ארצנו' הייתי אחד האנשים החזקים בפוליטיקה הישראלית, אתה יודע מה זה לפקוד 22 אלף איש לליכוד? עם מספרים כאלו אתה יכול להיות ראש ממשלה. הייתי הפיטר פן של הימין! הזקן שלי היה שחור, הייתי איש צעיר שכל חייו לפניו. לא קפצתי לפוליטיקה, למרות שיכולתי. כולם הציעו לי, מגנדי ז"ל, דרך הליכוד שהציע לי שטיח אדום, אבל הרגשתי שהבשורה לא מבושלת אצלי ולקחתי את זה לבישול איטי. כשבסוף נכנסתי לליכוד, יצרתי את הקבוצה בעלת הכוח החזק ביותר במפלגה. הטרפתי את נתניהו ואת שרון לפניו, והתעקשתי לעשות הכל הפוך. יכולתי להיות היום שר בקדנציה רביעית, חבר קבינט, היו יושבים פה כמה מאבטחים עם מכוניות למטה, אבל אני לא מחליף תקווה בכסף, בחומריות, בכבוד, או בכוח. אני מגייס את הכוח בשביל מימוש התקווה. התקווה היא מה שמוביל את הפוליטיקה של זהות".

     

    בסוף דצמבר 2014 פרש פייגליין סופית מהליכוד. שלושה חודשים אחר כך הוקמה מפלגת "זהות", שבבחירות השנה החליטה לשחק על רטוב ונערכה בהתאם. ליאור יאדו, האסטרטגית ומנהלת הקמפיין, הייתה עד לפני חודשיים שותפתו של הצלם ראובן קופיצ'ינסקי, מצלמי הפורטרטים הפוליטיים המובילים בארץ. את פייגלין הכירה כלקוח שהגיע להצטלם. "כשפייגלין נכנס לסטודיו, הגיע איתו גם רוגע בלתי מוסבר", היא נזכרת ברגע שבו הפכה מ"שמאלנית גאה" לדבריה, לגרופית. "הוא הילך קסם על הסביבה ונראה לא מזיק בעליל, אז התחלתי לשאול שאלות: מה אתה אומר על תחבורה ציבורית בשבת? הוא השיב שהוא נגד תחבורה ציבורית, בשבת וגם ביום חול. 'זה לא התפקיד של המדינה להסיע אותנו ממקום למקום. אם השוק יהיה חופשי, כל מי שרוצה יוכל לנסוע עם אובר, ליפט, או להשתמש בתחבורה להמונים שתפעל בשבת. מי שחשוב לו לשמור שבת ולא לנסוע, לא ייסע, ומי שרוצה לנסוע, ייסע. אין שום סיבה שאכפה את אורח החיים שלי על אף אחד, ואין סיבה שיכפו עליי אורח חיים שלא מתיישב עם האמונות והערכים שלי'. סדק ראשון", היא אומרת, "לא הייתי מוכנה לזה. שאלתי אותו שאלת כן או לא, והוא ענה תשובה שלישית שלא הייתה מוצגת בסט החלופות. זה סוד הפייגלין".

     

    פייגלין קורא ליאדו "הרנטגן שלי", והיא קוראת לו "משורר גאון" - לא פחות. נדמה כי החיבור בין המשיח ההזוי לבין השמאלנית המושבעת מספר את סיפור הקמפיין כולו.

     

    מפלגת זהות החלה את דרכה כקוריוז ההזוי והמשיחי של מערכת הבחירות. עיתונאים סיננו שיחות מהדובר של "זהות", בטענה שפייגלין מעניין את הסבתא. פייגלין נזכר: "בתחילת הקמפיין הייתי במצב שמינה צמח נותנת לי 0.2 עד 0.4 בסקרים. הייתי לבוז, משל ושנינה בקרב כל הפרשנים. הרגשתי כמו טייס שנגמר לו הדלק והוא חייב להמשיך לדאות מכוח האינרציה, כדי להגיע לאיזה מסלול נחיתה".

     

    יום אחד מהדורת החדשות התכבדה לבשר שזהות עוברת את אחוז החסימה. זה היה בפברואר, סמוך להכרזה על תמיכת המפלגה בלגליזציה. פייגלין: "פתאום התחלנו להלך על קרקע יציבה, והחלה התלהבות בלתי רגילה בקרב דור חדש של צעירים שכבר לא מוכנים להישאר שבויים בידי השפה המשסה והמפחידה של ימין ושמאל, דתיים וחילונים".

     

    כשזהות הפכה לשיחת היום, מה זה עשה לך?

     

    "עברנו במהירות האור מתת־סיקור מטורף לאובר־סיקור מטורף, והיינו באיזשהו דיליי של להבין ש'רגע, הלו, אל תרוץ לכל מקום, אתה כבר לא בבעיה של חשיפה'. הבהלה התקשורתית הניעה שיח חדש של, 'מי אתם כל חסרי האחריות, הטיפשים והמסוממים שרוצים להצביע לפייגלין?’ עברתי בין אולפני טלוויזיה, וחלק מהמראיינים מטיחים בפניי קטעי ארכיון וחצאי משפטים מהמצע, מנותקים מהקשרם. פאנליסטים מוזמנים לתוכנית רק כדי להתנגח בי, כאילו הם שומרי הסף מפני פייגלין ההזוי. פייגלין המסוכן שרוצה לסמם את כולם, לכבוש את עזה, לבנות את בית המקדש בכפייה באמצע הסלון שלהם ולפתוח מתנ"ס בהר הבית".

     

    מה באמת עם בית המקדש?

     

    "אני מאמין שהקמת בית המקדש תִּקרה כתוצאה מרוח גדולה שתופסת פתאום את כולנו. בית המקדש לא ייבנה כתוצאה מאיזה חוק. יש כאן משהו שהוא במרחב אחר. אני מבקש לחזור ולהרגיע ולומר שאנחנו לא במרחב הזה, שדרך הפתק של מישהו בקלפי ייבנה בית המקדש מחדש. הוא ייבנה דרך הלב, דרך התודעה".

     

    אבל איך בית המקדש ייראה? תן לי ברומנטיקה הפייגלינית המוכרת.

     

    "יש תיאור מדויק של איך הוא ייראה".

     

    אפשר לקבל קצת יותר הרחבה?

     

    "אני מאמין שכולנו נניח לְבֵנים, לא שהוא יירד מהשמיים בצורה פלאית וניסית. עם ישראל יקום ויבנה את בית המקדש, לא יודע אם זה יהיה בדור שלי, מקווה שכן. אני לא מתכנן תוכניות מעשיות, כי מדובר במשהו שיכול לקרות מתוך תודעה שונה שעדיין לא קיימת היום".

     

    ומה יקרה לאל־אקצא?

     

    "אני לא יודע איך דברים יתפתחו".

     

    ובעניין הפרדת הדת מהמדינה: יהיה מותר לנסוע בבני־ברק ביום כיפור?

     

    "אני מניח שתושבי בני־ברק לא רוצים שייסעו אצלם ביום כיפור, בדיוק כפי שתושבי תל־אביב עומדים על כך שייסעו אצלם בשבת".

     

    ולאכול סנדוויץ' עם חזיר בבית חולים?

     

    "אם בית החולים פרטי והמדיניות מאפשרת, אז שיהיה בתיאבון. בית חולים ציבורי צריך להיות כשר כי הוא משרת אוכלוסיות רבות".

     

    תגיד, מתי נעלבת מביקורת עליך?

     

    "נפגעתי מאוד אצל שרה ב"ק".

     

    שדרנית רדיו גלי ישראל שאלה אותו: האם זה לא קצת עצוב, שהאיש שהתחיל עם "'זו ארצנו" וארץ ישראל השלמה מסיים עם הג'וינט השלם. "הרגשתי כמו ביום שבו יצאה הקריקטורה שבה הוצגתי כמי שמגלגל ג'וינט ממפת ארץ ישראל. איך אתם מעיזים? זה כמו לצייר אותי כקניבל שאוכל את הילדים שלו על שיפוד. ארץ ישראל זה הדנ”א שלי.

     

    "מסע ההשמצות והדמוניזציה שמתנהל נגדי הלך רחוק מדי. מימין מאשימים אותי שאני לא ימין ושאני מבזבז קולות, ובשמאל ההתקפות הן ארסיות", פייגלין מראה לי תמונה שלו לצד בצלאל סמוטריץ' ומיכאל בן ארי, "מציגים אותי כשטן, כמי שרוצה להבעיר את כל המזרח התיכון. מפחיד אותי שהשמאל באמת יצליח להפחיד אנשים מפניי. אני חושב שהם רואים בי עלבון - מישהו שאומר את האמירה שלנו, אבל לא תחת הכובע שלנו. האמירה של זכויות אדם הייתה של מרצ, והאמירה של מדינת ישראל עם זהות יהודית באה מן הימין הקיצוני, ואז בא פייגלין ואומר את שני הדברים. אין זהות בלי חירות, ואין חירות בלי זהות".

     

    אגב, איך הגעת לנושא הלגליזציה?

     

    "כשליוויתי את אבי הגוסס שסבל מכאבים איומים, ראיתי כיצד המערכת הביורוקרטית מתעמרת בו שסובל, וברופא שנתן לו קנאביס כדי להקל על ייסוריו. התייחסו אליו כאילו שהוא סוחר סמים".

     

    גם אשתו ציפי, הסובלת מפרקינסון, מטופלת בקנאביס, שמקל על שגרת חייה.

     

    אתה בעצמך לקחת פעם שאכטה?

     

    "מכיר את הריח, אבל לא עישנתי מעולם".

     

    למה בעצם הכוונה בלגליזציה: זה יהיה כמו באמסטרדם?

     

    "כמו בקולורדו".

     

    כל אחד יוכל לקנות? גם חיילים?

     

    "רק מעל גיל 21".

     

    עופרה לקס מערוץ 7 מתקשרת. "בצלאל סמוטריץ' אמר לי שהוא לא מתכוון להיכנס לממשלה שתאשר לגליזציה, החרדים גם מתנגדים ללגליזציה. זה די משאיר אותך עם גנץ, כי לממשלת ימין לא תוכל להיכנס", היא מגוללת בפניו.

     

    "זו סיטואציה מעניינת שסמוטריץ' דוחק אותי לידיים של גנץ", הוא משיב לה. "בואי לא ניכנס עכשיו למשא ומתן קואליציוני, אבל זה נשמע לי מופרך".

     

    "אוי", הוא משחרר אנחה, "אין לי כוח לשטויות האלה. סמוטריץ' עושה עליי פתאום אבו־עלי, כאילו שיש לו אלטרנטיבה".

    השבוע, לאחר אכזבת המדגמים
    השבוע, לאחר אכזבת המדגמים

     

    עם ההיפיז במערה

     

    רחוב ט"ז בצפת. השעה קצת לפני תשע בערב. אנחנו מאחרים לכנס תומכים שמחכים לו, על פי האגדה, כבר משעה חמש. ריח סטלה עז מקבל אותנו בכניסה לקפה מיכאל שנמצא בתוך מערה בעיר העתיקה. הקור מקפיא. עוללים מלחכים את חוברות המצע שלו, תינוקות אוחזים בספריו. קפוצ'ון אפור ענק שבתוכו ראש קטן של ילד עומד בדוכן הארעי שבכניסה לבר. על השולחן יש דגלים של זהות. יש גם סטיקרים. פְלָיירים. פרוספקטים. ואפילו ספרים. "קח אבא'לה, ספר המצע ב־40 שקל או ב־25 שקל", הוא מציע. 

     

    למה ההבדל במחירים?

     

    "זה עם הנחה וזה לפני הנחה".

     

    כל אחד יכול לקבל הנחה?

     

    הילד בקפוצ'ון אומר שבטח, אבל כשמגיע איש לקנות הוא מוכר לו ב־40 שקל.

     

    ילד, למה מכרת לו במחיר הגבוה?

     

    "הוא לא ביקש הנחה".

     

    המקום סואן. יש חבר'ה עם הרבה ראסטות ומעט כיפה, וכאלה עם הרבה כיפה ולא מעט ראסטות. לפעמים פאות הלחיים נראות כחלק מקוקו־בלוף, לפעמים הקוקו־בלוף נראה כמו פאות לחיים. מישהו מסביר לי שלא מדובר בגרסה מקומית למחזמר "שיער", כי אם באוכלוסייה חרדית מיוחדת. יש כאן חרדים, חרדים־היפים, קיבוצניקים, היפים, מעשני גראס, ילדים קטנים עם כינור גדול. היפים, כבר אמרנו? משום מקום מישהו דופק לי סלפי לפנים. "איך כולם אוהבים את פייגלין בגלל הלגליזציה?" הוא דוחף את ראשי לבית שחיו. "שרק לא יפתיע אותנו ויילך עם גנץ, יחליש לנו את ביבי, אה?"

     

    כשפייגלין עולה לבמה, הקהל בקרחנה. בכריזמה שקטה הוא מסביר את משנתו. איש שהביא מיקרופון מדונה מהבית, שואל את פייגלין לאיזה גוש יצטרף לאחר הבחירות. פייגלין עונה כהרגלו, שהוא לא נמצא בכיס של אף אחד. הצפָתִי עם האלחוטי אומר לסובביו באכזבה, "הקיצר, הוא שמאל". תכף הוא יעשה את צעדיו אל מחוץ לבר ויאמר: "רציתי שהוא יגיד לי חד־משמעית 'אני של ביבי'".

     

    למה?

     

    "כי ככה הייתי מצביע לו. עכשיו לא אצביע לו, אני אצביע לביבי. זהו, הוא איבד את הקול שלי ושל אשתי ושל חברים שלנו שעזבתי עכשיו בקאנטרי במיוחד כדי לבוא הנה".

     

    צפָתִי ממשפחה חרדית מיוחסת אומר לאיש מהקאנטרי שגם אם פייגלין היה אומר שהוא ביבי, האיש מהקאנטרי היה מצביע ביבי. שניהם מסכימים ביניהם שפייגלין הוא לא פחות מגאון. "הוא גאון, הוא לוקח קולות מכולם", מסביר המיוחס. "הוא עשה תוכנית במשך שנים איך לקחת מכל הכיוונים, והוא מדבר לכולם. למשל, העניין של הפרדת הדת מהמדינה זה דבר שטוב גם לחילונים וגם לחרדים. הרבה חרדים לשעבר מתחברים לקטע, אנשים שפעם היו מצביעים פרוש או גפני, עכשיו מצביעים זהות. בוא ניקח לדוגמה גיוס חרדים: פייגלין לא רוצה לגייס בכפייה אף אחד, הוא רוצה צבא מקצועי. אתה רואה פה כנס של חרדים וחילונים, מי אמר שצריך שכל אחד ימשוך לכיוון שלו?"

     

    תכף פייגלין כמעט ישכח אותי בצפת, ובינתיים באוטו, כולם ניגשים לחלון שלו לבקש ממנו סלפי וחתימות על הספר. פייגלין מבסוט, אפילו האיש עם המדונה־מהבית בא לו טוב. "כולם יודעים שגם אם לא יקבלו ממני את התשובה שהם רוצים לשמוע, אני לא מחרטט אותם. אני יכול לטעות לפעמים, אבל אני לא משקר, אני לא מספר סיפורים סתם".

     

    להט"בים במעגל

     

    אחת הקבוצות שהקסם הפייגלני פחות עובד עליה, היא קהילת הלהט"בים. חבריה עוד זוכרים לו חסד נעורים מהימים שבהם יוחסה לו הכותרת "אני הומופוב גאה". למרות שפייגלין ליהק לשורותיו שלושה נציגי קהילה גאים (אדם רוסו, ישי מוסקוביץ, ראובן מוריאל), הוא לא עובר לקהילה חלק בגרון. לפגישה הראשונה שנקבעה להם איתו, הלהט"בים לא הגיעו. לשנייה הם כבר הגיעו מוכנים. מאוד.

     

    במעגל אחד ישבו שמונה נציגי הארגונים הלהט"בים, ודרשו לשמוע על מה הוא מוכן להתחייב תכל’ס, אלא שפייגלין הוא לא אדם של "כן" ו"לא", הוא יותר איש של "כל התשובות נכונות". יש לו יכולת לדוג חלקי אמיתות שהוא חי איתן בשלום ולייצר מהן טענה שמאפסת את עמדת היריב הפוטנציאלי, או לפחות מחליפה את טון הוויכוח לנימה סקרנית. פייגלין לא בנוי לוויכוחי־שכונה לוהטים, הוא כזה שמזמין אותך לדון איתו בסבבה בכל נושא שבעולם, כי דברי חכמים בנחת נשמעים. בקרבות האינטלקטואליים האלה הוא לרוב מנצח, כי על פי רוב אתה תשכח מה שאלת, וגם אם תזכור, תהיה מותש מכדי להבין מה קרה פה בעצם.

     

    פייגלין גם לא ייתן לאף אחד להכניס אותו לאף מגירה, ולא ייתן לאיש את התשובה שהוא רוצה לשמוע, כי אם אך ורק את התשובה שהוא רוצה להשמיע, מסורבלת ככל שתהיה. אולי הוא חושב שבצד השני יש מישהו שבסוף עוד יבין למה התכוון המשורר, או שהוא בונה על זה שאף אחד אף פעם לא יבין באמת, לך תדע.

     

    עם נציגי קהילת הלהט"ב. "כל אחד מוצא בי את השקע שמתאים לו לתקע"
    עם נציגי קהילת הלהט"ב. "כל אחד מוצא בי את השקע שמתאים לו לתקע"

     

    "זה לא כי אני מנסה לרמות את כולם", מבהיר פייגלין, "זה כי כל אחד מוצא בי את השקע שמתאים לו לתקע. אני לא מסתיר כלום ולא בורח משום דעה שלי".

     

    אבל המפגש עם הלהט"בים טעון וקצר רוח. מקורבים לפייגלין אפילו מכתירים אותו כאכזבה. "בהתחלה חששתי מהמפגש הזה", מודה פייגלין, "אבל היום בבוקר קמתי בטוח בכל מה שרציתי להגיד. מה שמאפשר לאנשים שונים כל כך כמו הרב חיים אמסלם וגדי וילצ'רסקי לשבת באותה המפלגה, היא העובדה שכאן לא צריך להכריע. אנחנו מוציאים את המדינה מהמשחק. לא מתערבים בחיים הפרטיים של הבן אדם. דעתי לא צריכה לבוא על חשבון דעת האחר. אנחנו בעד חופש, וחתונה של זוג חד־מיני היא לא בעיה".

     

    מה כן בעיה? פונדקאות?

     

    "כשמדובר בחסרי ישע, אין למדינה ברירה אלא להתערב. אם לדעתך זה בסדר, ננסה לשכנע אחד את השני, יהיה חופש הצבעה ולבסוף נגיע להחלטה. להט''בים יקבלו מדינה שלא תיכנס להם לחיים. כשזה מגיע לחיים האישיים, שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה".

     

    אני שואל ספציפית בנוגע לפונדקאות.

     

    "יהיה חופש הצבעה בזהות. אני אצביע 'נגד', כי זה נוגד את הערכים שלי. הליך הפונדקאות מזמין שאלות מוסריות קשות. הומוסקסואל יכול להחליט עם לסבית שהם יביאו ילד, אבל הם רוצים הליך שאין בו אמא, וזה כבר הִנדוס. מה הם, אלוהים? אתה יוצר ילד חסר ישע בלי אמא ושולל ממנו את הזכות לאמא. יש גם ילד בסיפור, לא רק רצון ההורים".

     

    ומה לגבי אימוץ?

     

    "במידה וילד מגיע לאימוץ ויש שני זוגות הורים, זוג סטרייטים וזוג גייז, הגיוני לתת עדיפות לזוג הסטרייטי".

     

    למה?

     

    "ילד צריך אמא ואבא. זה לא אומר שאבא ואבא לא אנשים טובים, אבל זה נגד הילד. אני אוהב הומואים כמו שאני אוהב כל אדם, אבל כשאתה הופך את נטייתך לאג'נדה, אני רואה בזה בעיה".

     

    אוהד חזקי, מנכ"ל האגודה למען הלהט"ב בישראל, אומר: "יש חשיבות גדולה בעיניי גם למי שאומר בגלוי: ברוב המקרים, אני לא אהיה אתכם".

     

    "פייגלין הוא זאב בעור של כבש", מזהיר חבר קהילה אחר, שנכח בפגישה, "הוא מגייס מצביעים ליברליים ועובד עליהם בעיניים, כשהוא עצמו מחזיק באג'נדה דתית ואולטרה־שמרנית. צריך להיזהר מהצבעה לאנשים כאלה".

     

    מברקו ועד רני

     

    בחמישי אחד לפני כחודש, אני מתלווה לפייגלין להשתתפות בשתי התוכניות המקבילות "אופירה וברקו" ו"שרון ורני בעמ", שישודרו למחרת. בעודי מנשנש כבן בית מהבייגלה וחתיכות הגזר אצל ברקו, ניגשת נציגת הערוץ ומודיעה שאסור לי להיות שם. הסיבה: הפחד מהדלפה לתוכנית הראיונות הנשכנית של הערוץ המתחרה, רני ושרון. זו אולי הפעם הראשונה שאני רואה את פייגלין ספיצ'לס. בראשון אחר כך, כותבת עליו מבקרת הטלוויזיה אריאנה מלמד מ"הארץ": "עבור שתי התוכניות, הופעתו אצל המתחרים היא מבוכה רצינית, וחיוכו המנצח של פייגלין בשתיהן עוד ילווה את העורכים והמפיקים בסיוטיהם זמן רב. אבל מה שצריך להקפיא את דמו של הצופה ההגון הוא בדיוק החיוך הזה, סמל להתקבלותו של הגזען המשיחי עם הגותו האינפנטילית כמוביל חדש של הלגלזיציה". פייגלין לא מתרגש מהביקורת הארסית. "מסדר שומרי הדור הישן מתחרפנים ממני", הוא אומר. "אנשים חושבים שאני מסמם את כולם ומסנן את המסרים האמיתיים שלי, שאני רוצה לשרוף את הר הבית ולעשות מלחמת גוג ומגוג, אבל זו לא הנקודה. אף אחד מהם לא באמת דואג לביטחון המדינה. הם דואגים כי אני עושה 'אתחול מחדש' של כל עולם המושגים הפוליטי בישראל. מגרש המשחקים הישן והלא־רלוונטי הזה מפרנס את אריאנה מלמד. לכן הם כל כך מפחדים ממני".

     

    כולם מפחדים ממך?

     

    "מה פתאום, בדיוק מה שמפחיד אותם מדבר אל החבר'ה הצעירים. אני חושב שהדור הצעיר מתחיל להבין שיש פה ראש אחר לגמרי. לעומת זאת, כשהקומיסרים של התודעה הישנה מראיינים אותי, הם לא מתחילים להבין אפילו על מה אני מדבר. הם בטוחים שזה הכל פוליטיקה, ושאני בסך הכל עושה פה איזה אבו־עלי על נתניהו. שאני משחק איזה משחק, מפזר אבק של מריחואנה על כולם כדי לבנות את בית המקדש. אני מרגיש שלקומיסרים הישנים של התודעה יש תפיסת עולם שממנה הם ניזונים, זה כמו חבל הטבור שלהם. הם בקריז, כמו נרקומנים שלקחו להם סם. חבל הטבור שלהם יונק מעולם המושגים הישן. חילונים, דתיים, שמאלנים, ימנים, מתנחלים, חרדים, הכל ברור, ופתאום בא פייגלין ופשוט מערבב את הכל. אתה חובש כיפה סרוגה וגר בקרני שומרון, אז אתה לא יכול להיות קנאביס, אתה לא יכול להיות חירות. ומה שאני עושה זה שופך מים שמוחקים את כל הצבעים על כל ההיררכיות הישנות והמושגים הישנים. זה לא שאכפת להם מהמדינה, אכפת להם מהקריירה שלהם. מהתשתית. אני לא כזה חכם, אני מאתגר נורא, והם מבוגרים נורא. והצעיר רוצה שיאתגרו אותו".

     

    נדמה ולא בפעם הראשונה שפייגלין חי בשביל ההתנגדות, שאם יום אחד חלילה כולם יסכימו איתו, הוא ייעלם כמו עוץ לי גוץ לי, שכל כוחו אבד כשבת הטוחן גילתה מה שמו.

     

    יכול להיות שאם יפסיקו להתנגד לך, תאבד עניין?

     

    "לא, אני נשאר עם אותם ערכים ורעיונות, באותו בית, עם אותה אישה כבר למעלה מ־20 שנה".

     

    מעבר לגדר

     

    הדרך לקרני שומרון שקטה וקייצית־משהו בשבוע האחרון של מארס. בצידי הדרך חמורים נושאים עגלות, שועלים קטנים דרוסים ומשתלות פתוחות. על דלת הבית תלוי שלט "הפייגלינים", לצד מדבקה ש"נא להיכנס עם חיוך". אני דופק על הדלת. עם חיוך. איש אינו פותח. הדלת לא נעולה. בדקתי. אני דופק יותר חזק. וגם מצלצל. אברהם, 20 וחצי, היחיד מחמשת ילדי פייגלין שנשארו בחממת ההורים, פותח לי את הדלת במבט מאיר. לא שואל דבר, רק מזמין אותי להיכנס ומציע, "לשתות משהו? קפה או תה? יש אוזני המן משני סוגים, תרגיש בבית".

     

    הבן מתיישב מולי עם שתי כוסות קפה וצלוחית אוזני־המן ושותק. למרות השתיקות הארוכות, לא קשה להרגיש בבית אצל הפייגלינים. על הרצפה שאריות צעצועי לגו ומשחקי נכדים, על המקרר תמונות מצחיקות של בני המשפחה, על הקירות בסלון תמונות שצייר בכישרון אברהם. הנוף שניבט מן המרפסת נראה גזור מאיזה ז'ורנל נופים. אבא פייגלין יצא להסניף את ריח השטחים, שספוג בימים אלו בכל הפרחים שיש: צהובים, סגולים, אדומים, ירוקים. עדר של פרפרים כתומים מרהיבי כנף מתמזגים בהרמוניה בנוף. פייגלין על האופניים, דיג'יי על הרגליים. לפתע נעלם הכלב. אוי. פייגלין היה בטוח שהכלב יעשה את דרכו הביתה, אלא שבשובו הוא מגלה שדיג'יי לא נמצא. מאוחר יותר יימצא הכלב בבית משפחתה של ציפי, היושבת שבעה על מות אביה חיים ספרינג ז"ל. אירוע שנפל בתוך ימי הקמפיין הקריטיים.

     

    לפייגלין, ממייסדי כיתת הכוננות של קרני שומרון, נשאר המפתח של שער הפשפש, שממנו אפשר לצאת אל מעבר לגדר, שנמצאת מטרים ספורים מבית המשפחה. כך שאנחנו יכולים לצאת לטיול בוואדי בכל רגע. למשה יש אקדח. ולא, הוא ממש לא מפחד. "מה עם המוות, אתה חושב עליו לפעמים?" אני שואל אותו כשאנחנו מטיילים בין הכלניות.

     

    "אני חושב לא מעט על המוות. אני מזכיר לעצמי שזמני קצוב. אני רוכב כבר 20 שנים לבד בוואדי עם אקדח, אבל אני לא מפחד מהמוות. אני מרגיש שכל עוד אני באמצע השליחות שלי, לא יקרה לי שום דבר".

     

    מתי נראה לך שתסתיים השליחות שלך?

     

    "אין לך פה עסק עם איזה מישהו שראה את האור, יש כאן פשוט תחושת שליחות שנותנת לי ביטחון".

     

    זאב בעור כבש או נמר בעור נמלה? לא ברור. מה שבטוח זה שפייגלין מודע לדיסוננס האניגמטי שהוא גורם. כשהוא נדרש לסוגיה, הוא תולה את ההסבר בשינוי ההתפתחותי־רגשי שחל בו, ובטרגדיות אישיות שפקדו אותו. הראשונה שבהן הייתה בקיץ 2010, כשבנו דויד נפצע בתאונת דרכים בראשו באורח אנוש. פייגלין: "דויד שכב בבית החולים חסר הכרה, וגופו היה שלם לגמרי. הוא היה יפהפה, היה לו שיער ארוך בלונדיני וגוף מדהים עם שיזוף עמוק. אני זוכר שאמרתי לו, 'דויד, אתה תחיה'. החל מסע ייסורים מטורף. כל יום שעבר והוא לא התעורר, רק הקטין את הסיכוי להחלמה, אפילו רמזו לנו על תרומת איברים. המקרה של דויד הוא מה שפתח אותי למקום של ההכלה. עברנו תקופה קשה מאוד. דויד יצא מבית החולים שנה מאוחר יותר ועבר תהליך שיקומי מורכב. היום הוא בן 24, והוא גר בכפר לבעלי צרכים מיוחדים. מאז, תודה לאל, הוא במגמת שיפור והוא אפילו הביא לי נכד".  

     

    מקורביו מספרים שגם מצבה הבריאותי של אשתו ומות אביו גרמו לשינוי שחל בו. "היום אני יותר בשל ויותר מכיל, אני יותר בוגר רגשית", הוא אומר.

     

    זה אומר שהמוטיבציה שלך השתנתה?

     

    "לא, התשוקה שלי נשארה אותה תשוקה. נשארתי אותו מהפכן, והרצון הבסיסי שלי לתיקון העולם נשאר. כמו בעבר אני עדיין יכול לא להשלים עם המציאות, אבל כן להכיל אותה. היום, על אף שאני לא מסכים איתך, אני כבר לא מרגיש שאתה מאיים עליי. זה כבר לא 'הדרך שלי או אף דרך'. אני יכול לזרום איתך".

     

    ציפי לא מרשה, אבל משה לא מתאפק. הוא חייב להראות לי את הסרטון המרגש שהיה יכול להביא לו בכיף עוד קולות, אם היה רואה אור לפני הבחירות. זה סרטון שבו רואים את בנו דויד כשהוא מלווה את עצמו בגיטרה, בשיר שכתב במיוחד לקראת הבחירות. כשדויד שר בליווי גיטרה את המילים, "זאת הזהות שלנו, זאת זהותנו. נחנקנו כבר יא ביבי, רוצים את משה פייגלין", משה צוחק מאושר.

     

    הוא נולד בחיפה בשנת 1962 לאסתר ויעקב צבי, ילידי אוסטרליה. בילדותו עבר עם משפחתו לרחובות. בכיתה ו' עזב את הבית ועבר לחטיבת ביניים ישיבתית בגבעת־שמואל. משם המשיך לישיבה התיכונית אור עציון של הרב דרוקמן, כך שרוב ילדותו עברה עליו לבד.

     

    יש לך חברי ילדות?

     

    "יש לי חברי אמת".

     

    לפייגלין יש לא מעט זיכרונות מזמן מלחמת ששת הימים. זו הייתה תקופה משמעותית בחייו - קצת אחרי שנגמרה המלחמה הלאומית, החלה המלחמה האישית של הילד שכל רצונו היה לאחד בין שני העולמות השונים של הוריו שהחליטו להתגרש. לא שהוא זוכר ימים כל כך יפים שלהם ביחד, אבל הוא כן זוכר את הדו־קיום ביניהם, את איך שאביו, החילוני ממשפחה חילונית גמורה, חי עם אמו הדתייה שומרת המצוות.

     

    "אני זוכר שמיד אחרי המלחמה נכנסנו כל המשפחה לאוטו - לא היו אז הרבה משפחות עם מכוניות, אבל לנו הייתה, כי אבא ניהל מפעל באשדוד - ונסענו לכותל. כל הדרך אמא שלי אמרה לי, 'שים את הכיפה' ולא רציתי. רק כשבין החורבות התגלה לעינינו פתאום הכותל, שמתי את הכיפה. אני חושב שרציתי להיות כמו אבא שלי, בלי כיפה. אבא לא קיבל חינוך דתי. הדודים שלי, עד יום מותם סחבו תיעוב לכל דבר דתי. הם לא יכלו להכיל דת. במידה לא קטנה של צדק, אגב".

     

    אז שם נולדה המוטיבציה שלך בעצם?

     

    "כן, המנוע הפנימי שלי הוא של ילד שחי על התפר של כל העולמות כל חייו. הייתי צריך להכיל את שני העולמות ולדלג ביניהם, גם בחיי הבוגרים. אני נמצא בעולם של אמונה, אבל מצוי היטב גם בשאר העולמות. כשההורים חיו יחד, אבא שמר על המצוות הבסיסיות בבית. לא היה חילול שבת, אני אפילו זוכר אותו מניח תפילין בבוקר. הוא לא חזר בתשובה, אלא פשוט התאים את עצמו. כי זה היה אבא. אדם מאוד נעים, אצילי כזה, שרצה שכולם ירגישו נוח. אבא היה בגישה מאוד לא מתערבת, חֲיֵה את חייך. הוא לא אהב את ההחלטות שלי, אבל קיבל אותן".

     

    ריבה ופייגלין. "המנוע הפנימי שלי הוא של ילד שחי על התפר של כל העולמות כל חייו"
    ריבה ופייגלין. "המנוע הפנימי שלי הוא של ילד שחי על התפר של כל העולמות כל חייו"

     

    אסתר ויעקב פייגלין נפרדו כשמשה היה בן חמש. "בשבילי זו הייתה טראומה נוראית. גירושים זה דבר שמשאיר אצל ילד בור שלא ניתן לכיסוי. בגלל זה כל כך חשוב לי לחבר בין כל העולמות. יצא שאני גם היחידי שמחבר בין כל ענפי המשפחה". יעקב אביו הקים משפחה חדשה, ממנה יש לפייגלין שתי אחיות חילוניות הצעירות ממנו. אמו נשארה איתו ועם שתי אחיותיו הגדולות.

     

    איזה ציון אתה נותן לעצמך כבן?

     

    "ציון רע מאוד. אני מלא רגשות אשמה על כך שלא הקדשתי להוריי מספיק זמן. אני מקנא באחותי שמקיימת את מצוות כיבוד הורים כמו שצריך וסועדת את אמי בירושלים. לאבי ז"ל יכולתי לתת יותר".

     

    נפרדת ממנו?

     

    "לכולנו הייתה זכות גדולה להיות ליד מיטתו כשהוא החזיר את נשמתו. אני זוכר מה היה המשפט האחרון שאבא אמר לי: 'יש בארון הימני את הטלית שלי והתפילין, אני מבקש שתיקח אותם ותעשה בהם שימוש'. מאז אני משתמש בהם. אני חושב שהוא הרגיש איזה חסר שהוא רצה שאשלים, אחרת למה זה היה חשוב לו שאני אשתמש בתפילין שלו?"

     

    מוישה, אני מבקש לסיים באותה שאלה שאיתה חתמתי את הראיון הטלוויזיוני שערכתי איתך לפני חמש שנים: מה אומַר לאלה שטוענים שפייגלין מורח אותי ושהוא בעצם קונדישנר שמרכך את לב הקרקפות כדי לחדור לתודעה. זוכר מה אמרת לי אז?

     

    "שממש לא אכפת לי מה תגיד להם".

     

    והיום, מה תרצה שאגיד לאלה שיטענו שעירבבת אותי?

     

    "שהיום גם אני מבין את מהות הקונדישנר הזה, והיה שווה לחפוף".

     

    15 אישים, 15 אסוציאציות

    טראמפ: "בולדוזר".

    פוטין: "קרח".

    יצחק רבין: "ראש הממשלה".

    מנחם בגין: "יהודי יקר וחם".

    הרב כהנא: "מנהיג כ"ך".

    ברוך גולדשטיין: "רופא שחטף טרפת בחברון".

    אהוד ברק: "עבור".

    אבו־מאזן: "מכחיש שואה".

    אסתר חיות: "עבור".

    רותם סלע: "סלע מאיר, מוציא לאור של ספר המצע של זהות".

    אריק איינשטיין: "אני ואתה".

    ליאור שליין: "חריף".

    עמית סגל: "צעיר וחריף".

    לוסי אהריש: "מקסימה, חמודה".

    רועי בר־נתן: "עושה עבודה מצוינת".

     

    8 שאלות קצת אחרות למשה פייגלין

    1. איזו סדרה אתה רואה עכשיו בטלוויזיה?

    "אין לי טלוויזיה".

    2. איזה ספר מונח אצלך עכשיו ליד המיטה?

    "יש לי 20 ספרים ליד המיטה, אף לא ספר קודש אחד. ביניהם 'יש אלוהים בקהל' של טל קינן".

    3. איזה סרט ראית לאחרונה בקולנוע?

    "'שעת מבחן', לקחתי את כל המטה לשם באיזה אחר צהריים אחד".

    4. מי המוזיקאי שאתה הכי אוהב?

    "אריק קלפטון".

    5. מה אתה עושה בשביל הספורט?

    "רכיבת אופניים".

    6. דרינק מועדף?

    "יין איכותי"

    7. איזה מתכון הוא המומחיות שלך?

    "קורנפלקס עם חלב".

    8. איזו קבוצת ספורט אתה אוהד?

    "בית"ר ירושלים!"

     


    פרסום ראשון: 10.04.19 , 22:28