חמישי 17 באוקטובר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    סבר
    ממון • 11.04.2019
    מה שהיה הוא שיהיה
    רוב הישראלים הצביעו בעד יציבות, ובעיקר השכבות הפחות אמידות • את המשברים בתשתיות, בריאות, חינוך ודיור הם מקבלים כחלק מהמרוץ לחיים יותר טובים • וגם: כמה יעלה לנו סיפוח שטח C, וכמה עלה לנו חוק הריכוזיות
    סבר פלוצקר

    רוב הישראלים רצו יציבות. הצביעו בעד יציבות, נגד סוג־של־מהפך. ב"מהפך", כלומר הדחת נתניהו מראשות הממשלה שהבטיחה כחול לבן, תמכו בשיעורים גבוהים דווקא השכבות הכי מבוססות. תמכו תושבי ערים ושכונות אמידות, תמכו שלושת העשירונים העליונים במדרג ההכנסות. מנגד, בהמשכיות ואי־סטייה מהנתיב הכלכלי־חברתי של העשור האחרון תחת ראש הממשלה נתניהו, תמכו בשיעורים גבוהים השכבות הפחות אמידות – משפחות אשר הכנסתן קרובה לאמצע הסולם ומתחת לו. תמך מעמד הביניים המרכזי, המורכב מתושבי הערים הבינוניות המתפתחות, קצת רחוקות ממרכז הארץ.

     

    לכאורה, תופעה חריגה. אמנם כחול לבן נזהרה כמו מאש משימוש במונחים של כלכלה חברתית "שמאלנית", ובכל זאת ראשיה הפגינו הזדהות רגשית עם הקבוצות הפחות חזקות בחברה הישראלית וחמלה כלפיהן. הליכוד ומפלגות הלוויין שלה לא התייחסו כלל לבעיות החברה ומצוקותיה; נתניהו הצהיר שהכל נפלא, והבטיח שמה שהיה הוא שיהיה.

     

    וזה הספיק בשביל ניצחון, כי על דפוסי ההצבעה משפיעה בעיקר הדינמיות: הניידות החברתית, הכלכלית והתרבותית. התחושה כאילו אפשר להתקדם, ושאכן מתקדמים. ובעשור שחלף אכן עלו בקצב מהיר ההכנסה, רמת החיים והעוצמה החברתית־תרבותית־צרכנית של מעמד הביניים בכללותו, ובמיוחד של מעמד הביניים שנמצא מתחת לאמצע סולם העושר. הפערים בישראל היהודית הצטמצמו, אף ביותר מכפי שנתפס בסטטיסטיקה היבשה. הפריחה הגיעה לערים כאשדוד, אשקלון, באר־שבע, בת־ים, חולון, נתניה, חדרה, עפולה. ניכרת בהן תנופת בנייה, מרכזי הקניות שופעים קונים והאבטלה לא קיימת. השינוי בהן מוחשי, ומיוחס – מסתבר מההצבעה בבחירות – ישירות לנתניהו. לו, ולא לשרי האוצר שמינה.

     

    הניידות, ההרגשה שאפשר להתקדם, היא הקובעת. ממשלה, לא רק בישראל, יכולה לנהל מדיניות חברתית הכי נדיבה ועדיין להפסיד בחירות אם מעמד הביניים, ובמיוחד חלקו הנמוך בהכנסות, חש שהדברים עומדים במקום, שמצבו קפוא, שלבניו ובנותיו חסומה הדרך להתקדם למעלה.

     

    לא פערים כשלעצמם מחוללים מחאה והצבעת מחאה, אלא היעדר אמון בעתיד טוב יותר. למעמד הביניים בארץ תחושה טובה של התקדמות, טיפוס במעלה הסולם, השגת דברים שהיו לפני עשור מחוץ להישג ידו. על כך הוא הודה לנתניהו בבחירות.

     

    הליכוד כמפלגה נחל תבוסה מוחצת רק בבחירות 2006. הסיבה: אותו מעמד השואף להתקדם הוכה קשות על ידי המדיניות הכלכלית של שר האוצר נתניהו ונזרק לאחור. בקלפיות הוא בא חשבון עם ביבי. ביבי הסיק את המסקנות, ובשוב הליכוד לשלטון ב־2008, כבר לא חזר לסורה של אותה מדיניות כלכלית. הבטיח להיטיב עם בוחריו, והיטיב עימם. והם מודים לו בהצבעה שהמסר שלה חד: רוצים שמה שהיה הוא שיהיה.

     

    מה עם המשברים בתשתיות, תחבורה, בריאות, חינוך, דיור? בוחרי ההמשכיות מקבלים אותם, או לפחות את רובם, כחלק בלתי נפרד מהגידול, הצמיחה, המרוץ לחיים יותר טובים. צפיפות בכבישים נתפסת כעדות להתקדמות מעמדית שלא נחזתה מראש. מה רע בכך? גם מי שמבקרים אותה בחריפות ומקטרים עליה בלי סוף, מברכים עליה בדרך לקלפי.

     

    "בזכותי מצבכם מעולם לא היה טוב יותר", אמר נתניהו לבוחריו בקמפיין הבחירות והם השתכנעו. יחסית בקלות, כי מבחינתם הוא לא שיקר. לא הפעם.

     

    והרשימה שיכלה להציע להציע אלטרנטיבה כלכלית וחברתית ברורה למדיניות הקיימת, וללכת עימה אל הבוחרים, הסתפקה בחמלה ובחיבוק. זה רק הצטלם יפה.

     

    סיפוח יקר

     

    לקראת תום מערכת הבחירות עלה לכותרות נושא הסיפוח של שטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. בעקבות הסכם אוסלו והסכמי ההמשך, שאושרו על ידי ממשלות בראשות הליכוד, חולקו השטחים לשלושה אזורים – A,B,C. אזור C נמסר, עד הסדר הקבע, לשליטה ישראלית מלאה, והוא המועמד הראשון לסיפוח. ארה"ב של טראמפ, יש לשער, לא תתנגד לו. רשמית גרים בו רק כ־66 אלף פלסטינים, אבל, לפי אלוף (מיל') אמנון רשף, ראש עמותת "מפקדים למען ביטחון ישראל", שבה מאות בכירים לשעבר במערכת הביטחון על כל זרועותיה, "למעשה גלשו לשטח C עוד כרבע מיליון פלסטינים, ומספרם הכולל מגיע ל־300 אלף". נבנו שם לא פחות מ־25 אלף בתים לא מורשים. לכן, מעשית לא ניתן לספח רק את הקטעים הנבחרים משטחי C מעוטי האוכלוסייה הפלסטינית, והריבונות הישראלית תחול על כל השטח.

     

    לצד השיקול המדיני והלאומי עולה השאלה כמה תעלה לנו, אזרחי ישראל ה"ישנה", מתן תושבות ישראלית קבועה לעוד 300 אלף בני העם הפלסטיני? את התשובה לשאלה זו ונגזרותיה חקרו, לבקשת העמותה, הכלכלנים ד"ר רובי נתנזון וניצן שפירא (תחת ועדת היגוי ובדיקה שהורכבה מהפרופסורים צבי אקשטיין ואבי בן בסט, ד"ר שירה עפרון והמנכ"לים לשעבר של האוצר ירום אריאב ודויד ברודט). החוקרים נכנסו לפרטי־הפרטים של החישוב: כמה תצטרך המדינה לשלם לפלסטינים המסופחים בקצבאות ביטוח לאומי – הבטחת הכנסה, נכות, אבטלה, זקנה, לידה, ילדים ועוד – וכמה תידרש להשקיע בשירותי בריאות, חינוך, שיטור, רווחה, תחבורה ציבורית וממשל בסיסי. בסיכום הם הגיעו לכ־7.5 מיליארד שקל בשנה, כסף שהממשלה תצטרך למצוא לו מקורות מימון. ייתכן שהסיפוח של מאות אלפי פלסטינים יגדיל מעט את הכנסות המדינה, בעד 1.8 מיליארד שקל בשנה – ועדיין יישאר חור תקציבי נוסף של כ־6 מיליארד שקל בשנה. כל שנה.

     

    אבל, מודה נתנזון, זה רק סבב העלויות הראשון. רשף: "סיפוח של שטח C הגדול יפתח שרשרת של אירועים, שסופם קריסת הרשות הפלסטינית, הפסקת שיתוף הפעולה הביטחוני וההכרח להשליט מחדש ממשל ישראלי, צבאי ואזרחי, גם על שטחי A ו־B". למשימה זו יישלחו 30 אלף חיילי מילואים, בעלות של כ־4 מיליארד שקל. לא כולל עלות אפשרית של סבב לחימה נוסף ברצועת עזה.

     

    ואלו עדיין סכומים נמוכים לעומת עלות השירותים האזרחיים שהממשל הצבאי יצטרך לספק לעוד 2.3 מיליון פלסטינים. נתנזון ושפירא מעריכים את ההוצאה ב־9 מיליארד שקל בשנה. כמה מתוך זה ישולם כמסים מצד הפלסטינים עצמם? נתנזון: "ניתן להעריך כי האוכלוסייה הפלסטינית לא תשתף פעולה עם רשויות המס הישראליות כמו שהיא נענית לרשויות פלסטיניות". גם התמיכות הבינלאומיות, במיוחד מאירופה ומדינות המפרץ, שהועברו לתקציבי הרשות הפלסטינית, לא יועברו לממשל הצבאי הישראלי. עוד מיליארדים רבים של הפסד.

     

    בעמותת "מפקדים" מעדיפים זהירות. להערכתם, מימוש התרחיש של סיפוח שטח C, חיסול הרשות הפלסטינית והחלה חוזרת של ממשל צבאי־אזרחי על שאר השטחים יעלה לישראל כ־8.5 מיליארד שקל נטו בשנה – אם וכאשר המצב שם "יתייצב", לא כולל עלויות ביטחוניות חד־פעמיות.

     

    אבל הוא לא יתייצב, והוזה בהקיץ מי שחושב שכן. סיפוח קטן הוא מדרון חלקלק לסיפוח גדול, שהוא מדרון חלקלק למלחמת אינתיפאדה ולסנקציות בינלאומיות על ישראל. אלו, מעריכים הכלכלנים נתנזון ושפירא, עלולות לגרוע מהתוצר המקומי השנתי של ישראל "בין 40 ל־77 מיליארד שקל". להקטין ב־40 עד 60 אלף שקל בשנה את הכנסתה של משפחה ישראלית ממוצעת, ולהוריד את רמת החיים שלה ב־20% עד 37%.

     

    וכל זה תמורת מה? רשף: בתמורה למצעד איוולת. סיפוח הוא אסון וקץ לחזון הציוני.

     

    חזרה לריכוזיות

     

    בדצמבר 2013, בעת כהונתו של ח"כ יאיר לפיד כשר האוצר, קיבלה הכנסת חבילת חקיקה המכונה "חוק לקידום התחרות ולצמצום הריכוזיות". החוק מורכב ממספר חקיקות משנה, חלקן סבירות, רובן בלתי־סבירות. הבעיה עם החוק כפי שאושר הייתה מההתחלה היעדר בסיס עובדתי. עיקריו באו לצמצם "ריכוזיות כלל־משקית", או כפי שמנסחים את התופעה הכלכלנים, לטפל בריכוז הכוח הכלכלי בידי תאגידים מעטים. אפשר שתופעה כזו התחוללה במשק בשנים בהן התגבשה הצעת החוק ואפשר שלא; לא הממשלה, לא הכנסת, לא בנק ישראל ולא רשויות אחרות הצליחו להניח יסוד עובדתי איתן לחקיקה יוצאת הדופן. היא נשענה על בלימה.

     

    כותב שורות אלו נמנה עם קומץ שלא רווה נחת, לא מהאווירה ההיסטרית שבה אושר החוק, ולא מכרעי התרנגולת עליהם הוא נשען. חשבתי, ואני חושב, שבטרם מגיעה המדינה למסקנה שעליה לחוקק חוק כה יוצא דופן, ללא תקדים בעולם, רצוי שתבדוק אם המציאות מצדיקה אותו. אצלנו לא בדקו, כן חוקקו.

     

    השבוע חזרתי ל"ריכוזיות" כשקראתי את הסקירה החצי־שנתית של קרן המטבע הבינלאומית, ובה פרק המוקדש ל"עלייה בכוח השוק של החברות". "ריכוזיות כללית", מזהירים מחברי הפרק, "קשה למדידה, ומדידתה עלולה להיות מטעה". יתרה מזו, הם מוסיפים, עלייה בריכוזיות עשויה להיות דווקא "התוצאה של תחרות חריפה יותר", ולא של חולשת התחרותיות.

     

    כדי לבחון את התופעה לעומק, הם השתמשו בנתונים על מיליון (!) חברות ב־27 מדינות – 18 מהן מפותחות ו־9 מתפתחות. השינוי בריכוזיות במדינות השונות נמדד בשלוש שיטות. הראשונה, המובילה, היא השאלה אם היה גידול בשולי הרווח של החברות, ובאילו ענפים. "שול הרווח" הוא היחס בין מחיר של מוצר או שירות שגובה העסק, לעלות (השולית) של עשייתו או אספקתו. זינוק בשולי הרווח מעיד על זינוק ביכולתן של חברות לשלוט בשווקים ולכן על ריכוזיות מתחזקת שלהן. הקרן מצאה שבין 2000 ו־2015, עלו שולי הרווח ב־6% לערך. עלייה – מתונה לדעת עורכי המחקר – התחוללה רק במדינות המפותחות.

     

    השיטה השנייה מדדה את השינויים במדדי רווחיות נוספים, ובתוצאה דומה. לבסוף נמדד חלקן של 4 החברות העסקיות הגדולות במכירות של 20 החברות הגדולות ביותר, בכל מדינה ובכל ענף. היא חיזקה את הממצאים מהמבחנים הקודמים: הריכוזיות עלתה מעט, הרבה פחות ממה שניתן להתרשם משיח הריכוזיות.

     

    השינוי לא דרמטי, לא משהו שחייב (עד כה) התערבות פוליטיקאים. לצד המשקל העולה, במידת מה, של החברות הגדולות, מציין המחקר את היותן יעילות יותר, משקיעות הרבה יותר במו"פ וחדשנות, ובעלות פריון ייצור גבוה יותר.

     

    ואצלנו? כדי לבחון את תופעת הריכוזיות בארץ, הוקמה ועדה של פקידים בכירים ("הוועדה להגברת התחרותיות במשק"), שפירסמה ב־2010 דוח ראשוני, הכולל סקירות וטיוטה של המלצות. המשפט הראשון בדוח קבע: "המשק מתאפיין במבנה בעלות ריכוזי, הבא לידי ביטוי בכך שברוב החברות הנסחרות בבורסה, קיים בעל מניות עיקרי המסוגל להכווין את פעילות החברה". לקביעה זו ולהגדרה מוזרה זו של "ריכוזיות", לא הייתה אז תשתית מחקרית, ואין לה היום. כולה רעש, צלצולים והבל רוח.

     

    לא מיותר לציין שבכל 320 עמודי הדוח, הגדושים במלל בנוסח "געוואלד ריכוזיות", אין זכר לאף אחד ממבחני הריכוזיות בהם השתמשו הכלכלנים של קרן המטבע הבינלאומית ושהיו ידועים כבר אז. משום מה, אפילו מחלקת המחקר של בנק ישראל לא נקפה אצבע לביצועם. מה היא כן בדקה? לא תאמינו: את המשקל של המניות של חברות אחזקה גדולות בבורסה בתל־אביב בשנת 2006, לעומת בורסות אחרות במערב בשנים 1997 עד 1999. זאת, בהתעלם מהתפקיד הכלכלי השולי־הזניח שהיה כבר אז לבורסה, וחוסר קשר בין רישום החברות למסחר בה לבין ביצועי המשק.

     

    רשות המסים ניסתה לגעת בסוגיות שמעלה הסקירה של קרן המטבע (הרווחיות והמשקל היחסי של החברות החשודות בכוח שוק עודף). אבל החישוב בפועל כפי שפורסם לא תואם את מבחני הריכוזיות המקובלים. המחלקה הכלכלית של רשות ניירות ערך מצאה בענף אחד בלבד, תקשורת, עדות לכוח שוק עודף של חברות גדולות. ביתר הענפים לא. ועל סמך חומרים בעייתיים אלו נפתח המרוץ לחוק הריכוזיות.

     

    החוק הזה, בן 6 כמעט, לא כולו שלילי. יש בו סעיפים אחדים שהועילו לכלכלה וקידמו אותה, אך לצידם, וליתר דיוק מעליהם, המון סעיפים מיותרים שהזיקו לה. זו חקיקה ששיתקה ושחקה את שוק המניות, הפכה את ישראל למדינת אג"ח, הקשתה על השקעה בתשתיות, חסמה את הכניסה של בנקים זרים לשוק הבנקאות הקמעונאי, ונושאת באחריות לפיגור טכנולוגי בפריון העבודה והייצור. רק עכשיו מתחילים פצעי החקיקה הזו להגליד. להערכתי, חוק הריכוזיות כיסח כ־2% מהצמיחה המצטברת של המשק מ־2013. גרם לאובדן הכנסה לאומית בסדר גודל של 26 מיליארד שקל. השלכות אלו ניתן היה למנוע לו רק קדם מחקר מקצועי לפופוליזם קולני.

     

    אבל העבר כבר עבר. האם נלמד לקח? האם להחלטות כלכליות גדולות יוקדמו מעכשיו מבחנים מחקריים ובדיקות עומק המסתמכות על ידע מקצועי מקומי ועולמי? אשרי המאמין; אני מסתכל על האופן שבו נתקבל באחרונה חוק ההפרדה של חברות כרטיסי האשראי מהבנקים (בבנק ישראל נעשה בשעתו מחקר עומק שהוכיח כי הפרדה כזו מזיקה ומיותרת; הוא לא פורסם), ופשוט לא מאמין.

     


    פרסום ראשון: 11.04.19 , 16:08