קרנבל במחל
איזה טיפ של זהב קיבל נתניהו מנשיא ברזיל | האם כבר החל קרב הירושה בכחול לבן | איך מצאה את עצמה איילת שקד בודקת הצעות עבודה בהיי–טק | ולמה בכירי הליכוד עלולים להפסיד בבחירות שבהן ניצחו
שלוק גדול מול השמאל
את הטיפ המנצח שלו קיבל בנימין נתניהו מנשיא ברזיל ז'איר בולסונרו. כשביקר כאן בשבוע שעבר, תשעה ימים לפני הבחירות, ביקש האורח לצלם עם נתניהו שידור חי בפייסבוק לתומכיו בבית. נתניהו זקף אוזניים. בולסונרו סיפר שהוא לא מסתפק בווידיאו של דקה פה ודקה שם, אלא מקיים גלים פתוחים שלמים, לא מהוקצעים, שבהם הוא מדבר ומדבר אל בוחריו הברזילאים.
נתניהו התבשל עם הרעיון שבוע. הסרטונים הקצרים שלו לא הקליקו במיוחד. בשש בערב, ביום הבחירות, כשאחוזי ההצבעה במעוזי הליכוד היו באמת בשפל, נתניהו החליט: הוא ביטל אירוע באשדוד והתיישב במשרדו מול הטלפון הסלולרי בחדר העבודה בבלפור, פתק ענק של מחל בידו. "מצב חירום בימין", זעק הסטטוס, "לפיד וגנץ מובילים בארבעה מנדטים. צאו להצביע מחל עכשיו!!! שידור חי, גל פתוח". במשך קרוב ל־90 דקות, עת נעילת שער של מערכת הבחירות, הוא שידר בחי.
למעלה מרבע מיליון איש צפו בנתניהו. במי מהם שלא הצביע נתניהו האיץ לעשות זאת, ובמי שכן – להתקשר לשלושה חברים ולגרור אותם בשערותיהם לקלפי. זה עבד. אישה אחת התקשרה לספר שנעמדה ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, הפייסבוק משדר מהטלפון בידה, וגררה בצעקות 18 איש להצביע מחל. בארבע לפנות בוקר, כשעמודת המנדטים של הליכוד עמדה כבר על 35, נתניהו העריך שזה היה ה"ערבים נעים" של 2019. שגרירות בירושלים הוא לא קיבל מבולסונרו, אבל את עצת הזהב כן.
לא, הוא לא ידע שהוא הולך לנצח, וכן, הוא כבר נערך להפסד. "אתם מבינים שאנחנו מפסידים, כן?" אמר ליועצי המדיה החדשה שלו בסוף השבוע האחרון. 40 דקות לפני סגירת הקלפיות, כשהשמועות סיפרו על פער לטובת כחול לבן במדגמים הוא נשאל מה עכשיו, וענה: "אז אין ברירה. אשמש כיושב ראש האופוזיציה". בסוף זה התברר כשלוק אחד גדול מול כל השמאל.
כיפות בתא הכפפות
בבוקר שבו הוקמה כחול לבן אמר יועץ הסקרים שלה, ישראל בכר, "זכרו את היום שבו נפלה פצצת אטום על השמאל". הוא לא טעה. במשך שנים יש פער עצום בין הציבור לבין הפוליטיקה: בכל מחקר עולה שרק עשרה אחוזים מהציבור היהודי מגדירים את עצמם שמאל, עוד 30 אחוז מרכז והשאר – ימין. אבל בכנסת הייצוג של השמאל היה גדול יותר, ושל המרכז – קטן.
כחול לבן תיקנה את פערי הארביטראז' האלה. היא החליפה את מרב מיכאלי ומוסי רז בחילי טרופר וצביקה האוזר. תריסר חברי כנסת שהצביעו בעד המסתננים בתל־אביב הוחלפו בתריסר שיתמכו בעידוד הגירתם. השמאל הישראלי מוגר למעשה, וקולותיו הכניסו לכנסת חמישה נציגים של מפלגת ימין מובהקת, תל"ם, שהסתייגותה היחידה מנתניהו היא אישית. לפיד, ואחריו גנץ, לא העזו לחלוק בפומבי על השקפת העולם הימנית, ובכל זאת גרפו את קולות המרכז־שמאל.
אחרי עידן נתניהו, המעבר ההיסטורי הזה גם יתחדד. החלוקה המלאכותית לימין מול "שמאל מרכז" מתעלמת מאפשרות אחרת: "ימין מרכז" מול "שמאל מרכז". בעידן פחות קוטבי, פחות כן־ביבי־לא־ביבי, המחנה הלאומי היה מונה כבר 75 מנדטים: הימין בכנסת החדשה, המנדטים שנשרפו תחת אחוז החסימה וחמשת אנשיו של יעלון.
מפתה לראות את בחירות 2019 כפרק נוסף בסיפורו האפי של בנימין נתניהו, שהצליח שוב להיות אנדרדוג, ושוב לסיים בניצחון ענק. אבל זה גם סיפורה של מדינה שבה יש מחנה אחד עצום – הימין הישראלי – ועוד כמה הערות שוליים. המחנה הזה משלב פסימיות זהירה בנושא המדיני, כיפה על הראש או בתא הכפפות, חשדנות מובנית כלפי האליטות ורמת חיים שעולה באיטיות אבל בהתמדה. אף מפלגה רצינית לא העזה להציב אלטרנטיבה להשקפות האלה. תוצאות הבחירות הן עדות גם לחוסר ההשלמה עם אישיותו של נתניהו וגם להשלמה עם עמדותיו.
נאום הכלניות 2
הפוליטיקאי בני גנץ עשה בתום בחירות 2019 את מה שעשה הגנרל בני גנץ בתום צוק איתן ב־2014: ניסה לשווק תיקו עגום כניצחון סוחף. נאומו בגני התערוכה היה נאום הכלניות 2.
מאחורי המאמץ הצה"לי משהו לצרוב את התודעה עמדו יאיר לפיד וגבי אשכנזי. נתוני המדגם של מינה צמח ומנו גבע על יתרון משמעותי לכחול לבן הסתדרו עם הסקר של מארק מלמן, שדי פישל בבחירות האלה. זה, וההתלהבות שהביאו איתם הפעילים מהקלפיות, הוביל לנאום שכבר בזמן אמת נראה לצופים בבית תמוה. מוח קונספירטיבי יתהה אם בצמרת כחול לבן לא היו מי שנהנו להגחיך את גנץ בנאום ניצחון לקראת המאבק על הנהגת הרשימה.
כדי לנצח ראש ממשלה ימני במדינה ימנית יש צורך בהרבה יותר מאשר מה שסיפקה רשימת ששת השבועות שהתארגנה בן לילה בסביון. קמפיין טוב לבדו לא מנצח בבחירות, אבל בלעדיו בוודאי שאי־אפשר לנצח. המסר שהחל ב"אין יותר ימין ושמאל" תוך תשלום מחיר מופקע ליעלון ואנשיו, ויתר תוך שבועות על קולות הימין הרך עד לאקט הקניבליסטי המוכר של חיסול השמאל־מרכז. נתניהו הדף את המפלגנץ אל השמאל כשהוא הולם בפטיש ה"שמאל חלש", נעזר בשורת שריונים תמוהה ברשימה, ממיקי ("הגז בים") חיימוביץ' ועד אבי ("אני איש עבודה") ניסנקורן והרל"שית שלו. רשימה שהוקמה בניסיון להביס את הימין חיסלה את מחנה השמאל.
המסר הטקטי מהבחירות האלה הוא שהנהגה רב־ראשית איננה עובדת. היו כמה רעיונות שיכלו לנגוס קשות בליכוד: למשל קמפיין "זה גנץ או ישראל כ"ץ" שנועד לעקוף את הפופולריות של נתניהו. אבל זכות הווטו של כל אחד מהרביעייה חיסלה כל רעיון מחוץ לקופסה. התוצאה הבלתי נתפסת הייתה שביום הבחירות התנהלו ברשת ארבעה קמפיינים שונים: יעלון עם הצוללות הבלתי נמנעות, גנץ עם הבטחה להעלאת תקציב הבריאות, ולפיד ואשכנזי עם מסרים משלהם.
פרשת הטלפון דפקה את הדימוי האישי של גנץ, וההקלטות מהישיבות הסודיות ביותר קלעו את הרשימה לגל האשמות פרנואידי. את הימין הרך שהביט בטלוויזיה וביקש לראות ראש ממשלה זה הרתיע.
רשימת כחול לבן, שלפני פחות מחודשיים עוד לא הייתה קיימת, השיגה השבוע יותר ממיליון קולות בקלפי. מ־0 למיליון. זה הישג מרשים, אולי אפילו תקדימי. אבל באופוזיציה הוא עלול להישכח במהרה.
הכנסת ה־21 מטילה על כתפיו של בני גנץ משימה בלתי אפשרית: להפוך מרשימה למפלגה, ואוסף אקלקטי של דמויות מרחבי החברה הישראלית לסיעת אופוזיציה. הסיכויים נגדו. בוחריו חנו בכחול לבן, אבל ההיסטוריה מלמדת שהם נוטים לנסוע בין בחירות לבחירות. נתניהו יעשה כמיטב יכולתו לפרק את סיעתו לרסיסים ולסחור בחלפים שלה. נטל הכישלון והיעדר מוסדות מפלגתיים שבהם אפשר ליישב סכסוכים אינו מבשר טובות.
אבל זו הטקטיקה. האסטרטגיה היא שכשלוקחים בחשבון את הקולות שבוזבזו תחת אחוז החסימה אין מנוס מהמסקנה שיותר מצביעי מרכז עברו לנתניהו ממצביעי ימין שעברו לגנץ. אם שלושה רמטכ"לים לא הצליחו, אז כנראה שלא הכל אנשים. צריך גם רעיון. אומרים שנתניהו פיצח את קוד ההפעלה הישראלי. האמת היא שאלה מתחריו שמקישים כל הזמן קוד שגוי.
תיקים תמורת תיקים
הוא יקיים פגישות משא ומתן עם ליברמן, ייפגש בחשאי עם כחלון, יסגור דילים עם סמוטריץ' ויכתוב קווי יסוד עם החרדים. אבל מתי יקיים נתניהו משא ומתן קואליציוני עם הליכוד?
מפלגת השלטון שנקראת נתניהו תחזיק כנראה בראשות הממשלה ובעוד תיק בכיר. ישראל ביתנו עם חמישה מנדטים תדרוש את הביטחון, וכולנו עם ארבעה - את האוצר. אבל השותפה הנקראת הליכוד, שמונה עוד 34 חברים, תסתפק בתיקים זוטרים בהרבה. גם בכנסת הבאה הצירוף "שרים בכירים בליכוד" יהיה יותר ביטוי לשוני מהעבר, מאשר תיאור עובדתי של המציאות.
שלוש תופעות שונות מתלכדות כאן: הראשונה, שיטת הממשל הישראלי שמתעדפת סחטנות וסיעות קטנות. השנייה, מצבו המשפטי של נתניהו, שמקים כאן לא רק ממשלה אלא גם כיפת ברזל משפטית. הוא רוצה ממשלה יציבה גם תחת כתב אישום, או כדי למנוע כתב אישום, והוא ישלם טוב. זו תהיה עסקת תיקים תמורת תיקים. והשלישית היא אמונתו של נתניהו שאת המנדטים הוא הביא, לא בכיריו.
כץ וארדן, ברקת וגלנט, שטייניץ ואלקין, לוין ודיכטר, ייאבקו על קומץ תיקים בינוניים ועל שפע תיקים זוטרים. הם יתענו עכשיו שבעה שבועות ארוכים, עד הקמת הממשלה, בשאלה אם זה יהיה חינוך או תחבורה, תיירות או קליטה. התמורה שיידרשו לשלם על הסחורה הדלה היא הסכמה להכנסת ליברמן ו/או כחלון אל הליכוד, מה שרק יצופף עוד את הצמרת לקראת קרב הירושה שלא ברור מתי בכלל יתחיל.
הדמות המרתקת ביותר היא גדעון סער. האם נתניהו יעניק לו תיק חשוב יחסית ויחסל את העימות בין שניהם, או שיעמיד אותו על קרני הדילמה בהצעה משפילה של השר לשיתוף פעולה אזורי, למשל? ומה יעשה סער אם זו ההצעה שיקבל, בהנחה שנתניהו שורד כתב אישום?
ואפשר כמובן גם לתהות עד מתי נגזר עלינו לקום אתמול בבוקר, אל עולם שבו ליברמן ונתניהו מנהלים מו"מ קואליציוני? ההצגה העייפה הזאת תלווה אותנו גם אל העשור השלישי של המאה.
קיבלו נ' בקלפי
הכישלון של נפתלי בנט ואיילת שקד נולד בגלל האות נ'. 36 שעות לפני סגירת הרשימות הייתה הימין החדש המפלגה הראשונה להגיש את רשימתה לכנסת. ראשיה נסמכו על מודיעין מוטעה, לפיו גנץ ולפיד לא יתאחדו, והניחו שבהיעדר מרוץ ראש בראש הם יוכלו לצמוח על חשבון הליכוד. בשביל זה היה צורך באות אטרקטיבית ובהרשמה מוקדמת. בדיעבד, הם קיבלו את האות שרצו, אבל בגלל הפזיזות הם קיבלו נ' גם בקלפי.
לולא הגישו את הרשימה, היו היום בנט ושקד מועמדים לתיקים בכירים בסיעת הליכוד הענקית. לולא פרשו קודם לכן מהבית היהודי היו מסיימים כנראה עוד ערב בחירות עגום עם שישה־שבעה מנדטים גג. הגעוואלד של נתניהו לא היה פוסח גם על הסיעה הבלתי אטרקטיבית שעזבו. כחלון ימין שפוי, ובנט בכל מקרה היה ימין שתוי.
השיגעון הדתי־לאומי התפרץ בבחירות האלה במלוא תפארתו התמוהה: שילוב שהשר לשעבר שי פירון תיאר פעם כשילוב נדיר בין תסביך נחיתות ושיגעון גדלות. הציבור שהפך בשנים האחרונות לאחד המגזרים החשובים מבחינה אלקטורלית, זכה ליחס בלתי פרופורציונלי מכיוון צמרת המדינה. הוא הרגיש מצד אחד שהוא במוקד תשומת הלב הלאומית, ומנגד - שהוא לא במוקד קבלת ההחלטות. אליו הצטרפו אנינות הטעם הבוטיקית שמאפיינת חלקים מהמגזר.
התוצאה הייתה שלוש מפלגות דתיות לאומיות בתחפושת שהתייצבו על קו המרוץ: איחוד הימין החרד"לי, הימין החדש וזהות של משה פייגלין, שכמעט כל מצביעיה באו מהציונות הדתית. ויש כמובן את המפלגה הסרוגה הגדולה מכולן, הליכוד.
בנט גילה שאת הצעירים עד גיל 30 לקח לו פייגלין, ואת המבוגרים יותר - נתניהו. הוא נקלע לסיוט על גבול אחוז החסימה. במקום לחבק את נתניהו כמו דרעי הוא נקלע שוב ושוב למארבים, תקף את המועמד הכי פופולרי בתולדות הימין - והפסיד. התוצאה קטלנית: שנים של קטטות בין שני אגפיה של הציונות הדתית, הליברלית והחרד"לית, הביאו לקרע שמחזיר אותה מהמושב הקדמי אל תא המטען. גם אם הימין החדש ישתחל בסופו של דבר לכנסת, את המחיר תשלם דווקא החילונית שבחבורה, איילת שקד. היא כבר החלה לבדוק הצעות נדיבות בהיי־טק.
אם נתניהו יודע לזהות זאת, הוא יפתח בקרוב מפקד גדול בציונות הדתית, ויגבה אותו במינויה של ציפי חוטובלי לשרה הדתייה־לאומית הראשונה. על הרצפה מונחים עכשיו עשרה מנדטים ימניים מפוחמים, שבדיוק סיימו מדורת ל"ג בעומר של שריפת קולות.
לפנייה לכתב/ת 
