ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    עטיפת הספר
    24 שעות • 13.04.2019
    כשהמילים לא מספיקות
    ספר הקומיקס של אורית עריף לא עושה הנחות לחיים
    רן בן-נון

    המאיירת הנערצת אורית עריף מפתיעה אותנו ב"יומן גרפי", כהגדרתה, יצירה פרי מכחולה שהיא ספר נדיר בנוף המקומי, "היי, מישהו שומע אותי" (בהוצאת אנאעארף). בעזרת הקו המובחן והייחודי שלה, וכישרון הסיפור הטבעי, היא משוטטת איתנו דרך התבגרותה בקיבוץ וההתמודדויות השונות של הבגרות בעיר - מהיותה ילדה בעצמה ועד הפיכתה לאמא. לאורך כל הסיפורים והשנים נשזר חוט שחור אחד — הדיכאון, קודר ומר, שהמדיום שובה הלב של הקומיקס מאפשר לעדן ולרכך אותו, ובעיקר להעביר רגש במקום שבו המילים פשוט לא מספיקות.

     

    חלקו השני של הספר מוקדש ברובו לתהליך המפרך והמתיש שעברה עריף עד שהצליחה להרות וללדת, בפירוט ארכני וקפדני, שהאיור הופך למרתק לחלוטין, במיוחד במקומות בהם נוצר פער קומי בין מסגרות הטקסט לבין בועות הדיבור והמחשבה. ידה הקלה תמיד שוזרת איזה חוט של אפלה גם לתוך הסצנות הכי שמחות ועליזות, כך שפצצות מצרר של דם וחושך, או צמד דוקטורים במסע גילוי תוך־רחמי פולשני, הם רק נדבך נוסף בסיפור הגבורה המופלא של הפריון.

     

    השער הנועל את הספר מוקדש למה שנקרא החיים הרגילים - התמודדות אינסופית עם שלל אתגרים קטנים, ספק מנקר ועצבות זוחלת, חוסר אונים ואפיסת כוחות. הנחמה היחידה בחיים האלה היא ההורות, הזרועה כולה אור וזריקות צבע ורוד. עריף שולטת במלאכתה כמאסטרית עילאית, מודעת לכוחו הוויזואלי האדיר של עבודתה. שהרי שום טקסט לא יצליח לסמל תקיעות בחיים כמו עיסה סמיכה דביקה שהגיבורה שקועה בה, ואין אלמנט מדויק יותר לייצוג דיכאון קליני מאשר, ובכן, גוש שחור אמורפי שאורב לך בקצה המיטה.

     

    זה נגמר כמו במציאות: בלי פואנטה, "בלי קלוז'ר", בלי שלב הסיכומים, פשוט ברגע הנכון. בתשובה לשאלתה - מישהו באמת שומע את אורית עריף ולא פחות מכך, מישהו רואה אותה.

     

     

     


    פרסום ראשון: 13.04.19 , 20:58