לרקוד למרות ההיסטוריה

כמעט 30 שנה אחרי שההמונים הפילו את החומה בברלין, נדמה שבירת גרמניה היא העיר הכי קוסמופוליטית באירופה. אתה רואה ומרגיש את זה ברחובות, במסעדות ובברים. וההבנה הזאת מתחדדת כשאתה צופה ב"קונטינו" (Continu), המופע המוצלח של להקת המחול של סשה וולץ. ברגע השיא של היצירה מחוללים על הבמה 26 רקדנים שהגיעו מארבע כנפות תבל — מיפן וקוריאה דרך ליטא וצרפת ועד לקנדה. ויש גם שלושה מישראל: מיכל מועלם, יעל שנל ועידן יואב. הם הגיעו לכאן כמו שישראלים כובשים כל פינה בעולם - בשיטה חבר מביא חבר. באחד מהרגעים החזקים ביצירה כל אחד מהם צורח בשפת אמו. "למעשה", צוחקת וולץ כשאנו יושבים לשיחה לאחר המופע שנערך באולם שבמרכז בברלין, "אני הגרמנייה היחידה בלהקה". לדבריה, זו יצירה שעוסקת בקשר שבין חברה לאמנות, והניגוד בין שני חלקיה, בין השחור ללבן, מייצר תקווה ותאווה לחיים.

היצירה של וולץ, 56, שתגיע לישראל לארבע הופעות שיועלו ב־18־15 במאי במשכן לאמנויות הבמה בתל־אביב, נולדה בכלל במוזיאון נוויס בברלין, בעת שהמקום היה בשיפוצים והרקדנים עבדו בחללים שונים שלו במקביל לפועלים. חלק מהתמונות שנוצרו אז אפשר לראות גם על הבמה. לאורך 95 הדקות של היצירה העיניים נודדות מהסצנה המרכזית אל המשניות שמבוצעות ברחבי הבמה המינימליסטית המעוצבת כקופסה שחורה ועמוקה.

וולץ, אולי בגלל אביה הארכיטקט, תמיד נמשכה לדיאלוג בין המבנה הקבוע לתנועה המשתנה. האישה שנחשבת לאחת מהכוריאוגרפיות המובילות באירופה כבר שנים, למדה מחול וכוריאוגרפיה באמסטרדם ובניו־יורק, וייסדה את להקתה ב־1993. היא זכתה לפרסים רבים בגרמניה ובעולם, ומ־2013 היא מכהנת כחברה באקדמיה לאמנויות בברלין.

למרות התהילה וולץ מאמינה שהסוד להצלחה טמון בשיתוף פעולה והיא מעודדת את שותפיה לקחת חלק פעיל בתהליך העבודה וגם נותנת להם קרדיט על כך. "עם חלק מחברי הלהקה אני עובדת כבר 25 שנה", היא אומרת, "לרקדנים יש חלק מרכזי ביצירה. זה לא בלט קלאסי אלא יצירת אמנות ולכל אחד יש קול וחשוב שהוא יישמע".

יעל שנל מאשרת: "לסשה יש חזון אבל התרגום שלו נוצר בעזרת כל הלהקה. כל אחד תורם משהו ומשפיע על היצירה בדרכו". יואב מחזק את דבריה ומוסיף ש"לכל כוריאוגרף יש את השיטה שלו, אבל סשה רואה אותי כאדם ולא רק כמוצר שאפשר לעשות עליו מניפולציות". ומועלם, שנמצאת עם וולץ כבר 18 שנה, חותמת: "זה כמו משפחה כאן. אפילו את בן הזוג שלי הכרתי בלהקה".

"קונטינו" היא יצירה רבת קולות שתטלטל ותהפנט את חובבי המחול המודרני, אך מסוגלת לדבר גם ללב אלו שלא מגדירים את עצמם כחובבי הז'אנר. היא נפתח בקטע תיפוף אגרסיבי שאליו מצטרפות טפיפות רגלי הרקדנים. בהמשך מונפות כמה רקדניות על כתפי הרקדנים ופוסעות על הקירות. בחלקה השני והאופטימי יותר, שתיים מהן אוחזות בין בהונותיהן צבעי פנדה ומציירות בעזרתם על גיליון הנייר העצום המכסה את רוב הבמה.

"אני תמיד אוהבת להגיע למדינות שמהן מגיעים הרקדנים בלהקה", אומרת וולץ בחיוך. "כגרמנייה אני נושאת מטען היסטורי כבד כשאני מגיעה לישראל, אבל אני מאוד שמחה לחזור אליכם. אני מאוד אוהבת את האנשים ואת האוכל בישראל, למרות שיש לי בעיות עם המדיניות שלה". גם הרקדנים הישראלים שלה נרגשים לקפוץ הביתה. "למרות שהרקדנים קצת בלחץ בגלל שאנחנו מגיעים בסוף השבוע של האירוויזיון ויהיה בלאגן בתל־אביב", צוחקת מועלם.

• הכותב היה אורח ההפקה בברלין