דרושה חזית מגדרית

בכנסת הקרובה, אם לא יהיה שינוי, יכהנו 29 נשים, שהן פחות מרבע מכלל נבחרי הבית. זאת לעומת הכנסת היוצאת, שבה נרשם שיא נשי של כל הזמנים – 35 חברות.

לא די בכך שמספר זה רחוק משמעותית מאידיאל הייצוג השוויוני שאנו חותרות אליו, אלא שבכנסת ה־21 שותפות שתי מפלגות ‑ ש"ס ויהדות התורה ‑ שמחזיקות יחד מספר לא מבוטל כלל של 15 מנדטים, ומראש אינן מתירות לנשים לעמוד לבחירה, מדירות נשים מהחיים הציבוריים ומגלות אפס דאגה פרלמנטרית לאינטרסים נשיים באשר הם. מצב זה של תת־ייצוג נשי במקום שבו מתקבלות ההחלטות החשובות על פרצופה של המדינה, אמור להדאיג כל מי שנשמה פמיניסטית באפו, ובעיקר את חברות הכנסת הנכנסות, שכעת חובת ההוכחה עליהן.

מרבית הח"כיות החדשות, שמראש עתידות לשבת במליאה שהיא פחות נשית, פחות שוויונית ופחות חברתית, הן מטעם שתי הרשימות הגדולות: הליכוד וכחול לבן, שיכניסו לכנסת כל אחת עשר נשים. השאלה המשמעותית כעת היא איך גורמים להן ולחברותיהן מהסיעות האחרות לפרוץ את חומת הפוסטרים של תעמולת הבחירות שהחביאה רבות מהן מאחורי כתפיים גבריות בחליפות כוח או במעילי יוניקלו, להתעלות מעל המחלוקות האידיאולוגיות והאינטרסים המפלגתיים הצפויים לנגוס בשכל הישר, ולהציג חזית מגדרית אחידה ונחושה, שתילחם יחדיו למען מטרה משותפת ‑ זכויות נשים בישראל.

חלק מחברות הכנסת היוצאת כמו למשל אורלי לוי־אבקסיס, עליזה לביא, שולי מועלם־רפאלי, מרב מיכאלי ומירב בן־ארי גילו אחריות חברתית ושילבו זרועות כאשר היה מדובר במלחמה לטובת זכויות נשים בישראל, והן מותירות אחריהן נעליים פמיניסטיות להיכנס אליהן. די אם נזכיר את הפעילות המשותפת של ח"כ לביא ושל ח"כ עאידה תומא־סלימאן (שממשיכה לכנסת הבאה) בקידום התוכנית הלאומית למניעת אלימות כלפי נשים, או את הלחימה המשותפת של לביא ומועלם בכל הנוגע להפללת צרכני זנות, כמו גם הצבעתה של מירב בן־ארי בניגוד למשמעת הקואליציונית ונגד חוק הפונדקאות שהדיר גברים יחידנים. ואפרופו משמעת קואליציונית, לנגד עיני כולנו מהבהבת עדיין תמונת העוועים של חורף 2018, אז הצביעו נשות הקואליציה פה אחד ובאופן גורף ומצמית נגד כינונה של התוכנית למניעת אלימות כלפי נשים והעדיפו משמעת קואליציונית על פני אמות מידה חברתיות ופמיניסטיות.

כאן כמובן מזדקרת השאלה האם נכון לכרוך נוכחות מספרית גבוהה כערובה לייצוג הולם של אינטרסים נשיים? ובתשובה לכך היינו רוצים כולנו להאמין שכנסת ישראל היא לפני הכל מוסד שתפקידו לא רק לחוקק אלא גם לשקף את האידיאל והנשגב שעל המציאות שלנו לחתור אליו. ועדיין, במשקפיים פמיניסטיים, מדובר במציאות עגומה מאוד: אם בכנסת הקודמת רק 37 חוקים מתוך למעלה מ־600 חוקים שעברו התמקדו בקידום מעמדן של נשים ובדאגה לזכויותיהן, הרי שבמהלך ארבע השנים הקרובות סביר להניח שנהיה עדים אף לצמצומו של המספר הנמוך הזה. אלא אם יעמדו חברות הכנסת ה־21 על הרגליים האחוריות ויוכיחו לנו שלפני כל שיקול פרלמנטרי או מדיני, הן קודם כל דואגות לאחיותיהן הנשים באשר הן, ובעיקר במגזרים שבהם מראש אין לנשים ייצוג שוויוני בחברה. בהצלחה.