"הכלב שלי הציל אותי. סיפרתי לכולם איזה גיבור הוא היה"

זה קרה בלילה חשוך, בארץ אויב. הכוח של היחידה המובחרת נע לעבר היעד בשקט מוחלט, מודע לסכנה שעלולה לארוב מעבר לפינה. מזה כמה חודשים שהלוחמים נערכו לרגע הזה, למדו כל פנייה בציר הניווט, התכוננו לכל תקלה שעלולה לצוץ. לאחר כמה שעות של תנועה חשאית הצליח הכוח להשלים את המשימה וסב על עקבותיו, במטרה לחזור לגבול ישראל. ואז זה קרה.

"פתאום הופעל מטען", אומר סמ"ר (במיל') ר'. "טיטו ואני היינו הכי קרובים לפיצוץ, וטיטו ספג את רוב ההדף. עפנו באוויר, ואני זוכר שאחרי זה ראיתי אותו פולט כמה קולות והראש שלו נופל. הוא מת כמעט מיד. אני נפצעתי קשה. הקרב המשיך, הופעל עוד מטען, יריות, המון עשן, טירוף. אותי העמיסו על אלונקה ואחד הלוחמים לקח את טיטו על הגב".

טיטו, לוחם ביחידת הכלבנים עוקץ, היה רועה הולנדי שחור, אבל מי שהביט בו מקרוב יכול היה לראות שפרוותו מנוקדת גם כתמים חומים. הייתה לו מעין נטייה כזו, שברגע שראה מים היה חייב לקפוץ לתוכם ולהשתכשך. הוא אהב חיבוקים, ונודע כאחד הלוחמים המקצועיים ביחידה, כזה שלוקחים למבצעים הכי מורכבים, כזה שהוכיח עצמו שוב ושוב בשדה הקרב. טיטו, אם לא הבנתם, היה כלב.

אבל כלב או לא כלב, אחרי שנהרג באותו מבצע בשטח האויב, היה ברור לכולם שלא משאירים את גופתו מאחור. "חד־משמעית. אין פה שאלות בכלל", אומר ר', הלוחם שהיה המפעיל של טיטו, וכאמור נפצע קשה באותו אירוע. "הוא היה כמו כל לוחם אחר בצוות. הוא היה אחד מאיתנו".

צילום: דובר צהל

חיילים ואזרחים רבים חבים את חייהם לכלבי יחידת הכלבנים של צה"ל, עוקץ. הכלבים הללו, שעוברים הכשרה מפרכת וארוכה, נשלחים אחריה אל שדה הקרב ופועלים שם מדי יום ולילה. בגלל אופי הפעלתם, הכלבים ומפעיליהם הולכים בדרך כלל בראש הכוח, מובילים אותו גם במבצעים המורכבים ביותר. זה תפקיד מסוכן, ומאז הקמתה אכן נפלו עשרות מכלבי היחידה בעת שירותם. זה קרה במבצעים עלומים מעבר לקווי האויב, בפעילויות מבצעיות בשטחים, או מתאונות ומחלות.

בכל פעם שכלב כזה נהרג, הוא זוכה לכבוד הראוי לו: ביום שני שעבר התקיים טקס הזיכרון השנתי לכלבים שנפלו ביחידת עוקץ, בבית הקברות לכלבים בבסיס מתקן אדם. "לכל הכלבים שקבורים כאן קיים מכנה משותף אחד: כולם לוחמים על ארבע שביצעו את עבודתם נאמנה וחירפו נפשם על מנת לסכל טרור", אמר בטקס מפקד היחידה הנוכחי, סא"ל ג'.

למביט מהצד, טקס הזיכרון לכלבים אולי ייראה מעט מוזר: ככלות הכל פעילות הכלבים נועדה, בסופו של דבר, למנוע פגיעה באנשים. אין ספק שאובדן של כלב אינו משתווה לאובדן של חיי אדם. אבל משיחה עם ר', המפעיל של טיטו שהשתתף בטקס בשבוע שעבר, אפשר להבין את חשיבותו של הטקס הזה, וגם את עומק מערכת היחסים הנרקמת בין כלבן לבין בן הלוויה הקרוב והאהוב ביותר שלו, הכלב.

"כולם התאהבו בו"

ר' התגייס ליחידת עוקץ ב־2010. "רציתי יחידה מובחרת", הוא מספר. "עשיתי גיבוש והתקבלתי". אחרי טירונות ואימון מתקדם החלו האימונים המבצעיים ור' שובץ למחלקת חנ"מ, כלומר כזו הפועלת עם כלבים המתמקצעים באיתור חומרי נפץ. אז גם קיבל לידיו את ג'נגו, כלבו הראשון. "ג'נגו היה כלב הכשרות", מספר ר'. "כזה שמתאמנים איתו במהלך המסלול. התאמנו הרבה ביחד, ואחרי מסלול של כמעט שנה וחצי נפרדנו".

ר' המשיך למסלול של פיקוד, היה אמור לצאת גם לקורס קצינים, אך נפצע והיציאה לקורס נדחתה. בינתיים חזר כלוחם ליחידה ואף חתם קבע. עמדה לפניו תקופה מאתגרת של מבצעים, והיה ברור לו את מי הוא רוצה לצידו. "ביחידה שלנו, כל לוחם מצוות לכלב", הוא מספר. "אבל בשבתות, כשחלק מהחבר'ה יוצאים הביתה, מי שנשאר בבסיס מטפל בכלבים שלהם. מאכילים אותם, מוציאים לטיול, מנקים להם את התאים. ככה הכרתי את טיטו".

טיטו היה כלב חנ"מ של לוחם ותיק שעמד בפני שחרור. הוא נחשב כבר אז לאחד הכלבים הכי מקצועיים ביחידה. "ידעתי שהוא נשלט טוב ומריח בצורה מאוד חזקה", מספר ר'. "בסופו של דבר, עד כמה שתוכל להיות לוחם טוב, אתה צריך כלב ברמה גבוהה כדי לעשות דברים מעניינים".

במשך תקופה קצרה עבדו ר' וטיטו על שיתוף הפעולה ביניהם, עד שהפכו לצוות מבצעי. "מהר מאוד התחלתי לצאת למעצרים, לעשות איתו כוננויות", מספר ר'. "חוץ מזה שטיטו היה חתיך עולם, הוא היה עובד מדהים. כשהייתי מצטרף ליחידה חדשה לקראת מבצע, הייתי עושה להם תצוגת תכלית, מראה להם איך טיטו מזהה חומר נפץ בכל מקום. הם לא רק היו נדהמים, אלא גם מבינים איך בדיוק אני יכול לעזור להם בשטח. אחרי שהם היו רואים אותנו עובדים ביחד, הם ידעו גם שאפשר לסמוך עלינו".

"יצא לנו לעשות המון מבצעים", ממשיך ר'. "כלוחם בעוקץ לפעמים אתה מוצא את עצמך עושה מבצע כל יום. עבדנו הרבה". בשלב מסוים, ובשל הרמה הגבוהה שהפגינו, נבחרו ר' וטיטו להצטרף לנוהל קרב של יחידה מובחרת, שהתכוננה למבצע מורכב במיוחד, בעל רמת סיכון גבוהה. אי־אפשר לספר פרטים על המבצע, אך מותר לומר שהוא נערך מחוץ לגבולות הארץ ונועד לטפל באיום רציני על ישראל.

"ידענו שיש סיכוי מאוד גבוה שיחכו לנו מארבים ומטענים בדרך", אומר ר'. "ובכל זאת לא הייתה ברירה אלא לצאת לשם. במשך כמה חודשים התאמנו כל לילה, מהערב עד הבוקר שלמחרת, תירגלנו כל דבר אפשרי שיכול לקרות".

במהלך התקופה האינטנסיבית הזאת הפך טיטו לחלק בלתי נפרד מהצוות של אותה יחידה. "כולם התאהבו בו", מספר ר'. "היה קטע אחד שבו היינו צריכים להיות מאוד שקטים, וטיטו קלט את זה. מבלי שאמרתי לו, בכל פעם שהיינו מתרגלים את הקטע הזה, הוא פשוט הפסיק לנשום".

צילום : ידיעות אחרונות

"כמו כל חבר צוות"

אחרי הכנות קדחתניות יצא הכוח למבצע, לא בלי חששות. באמצע הדרך ליעד, טיטו אכן זיהה אזור שנחשד כממולכד והכוח נמנע מלהתקרב אליו. אלא שבדרך חזור, כשעברו ליד אותו אזור ממש, התפוצץ המטען שהרג את טיטו ופצע קשה את ר'. לאחר המבצע, קיבלו שניהם צל"ש על תפקודם, שכן הגילוי המוקדם של האזור החשוד מנע אסון כבד הרבה יותר.

הפינוי והחזרה אל גבולות הארץ הייתה רק תחילתו של תהליך שיקום ארוך שעבר ר'. במשך חצי שנה הוא היה מאושפז, ועד היום הוא משותק בחלק מרגלו ובגופו נעוצים רסיסים ופלטינות. גם לאחר השיקום הפיזי, נאלץ להתמודד ר' עם השיקום הנפשי: מראות, קולות וריחות שחזרו אליו מאותו הלילה; שאלות בנוגע לעתידו כאדם צעיר הסוחב עימו פציעה. רק על דבר אחד לא התאבל במשך זמן רב — על טיטו.

"בכל פעם שהייתי מדבר עליו, לא הייתי באמת מדבר", הוא מספר. "הייתי אומר 'הוא בסך הכל כלב', הדחקתי את העניין. הייתי מנסה לזוז הצידה, לשנות נושא". אבל ביום הזיכרון לחללי צה"ל לפני כשנתיים, השתתף ר' בטקס זיכרון, "ואז פתאום זה נפתח", הוא מספר. "הרגשתי צורך לדבר על טיטו, אפילו כתבתי עליו פוסט בפייסבוק. אחרי זה עשיתי על היד שלי קעקוע שלו, מעין מצבה אישית שתהיה איתי תמיד. היום אני כבר לא מתבייש לדבר על התחושות בעקבות האובדן שלו".

ר' גם לא התבייש לדבר על טיטו כשהוזמן ליום הזיכרון לכלבי עוקץ. "אמרתי שכמעט שש שנים חלפו, סיפרתי שהוא הציל צוות שלם, שהוא הציל אותי", אומר ר' השבוע. "סיפרתי איזה גיבור הוא היה".

גם רס"ל (במיל') ע', לוחם עוקץ, השתתף בכמה מטקסי הזיכרון שעורכים מדי שנה ביחידה. במהלך צוק איתן הוא איבד את הכלב של, לונו. "תצפית של חמאס זיהתה אותנו והפעילה עלינו מטען, שבעקבותיו החל ירי צלפים ופצמ"רים", מספר ע'. למרות זאת, גם במקרה הזה עשו הלוחמים ככל שביכולתם כדי להשיב את גופתו של לונו, הקבור כעת בבית הקברות במתקן אדם.

"בעוקץ יש ערך מאוד חשוב שאנחנו מחדירים ללוחמים, מהיום הראשון", אומר ע'. "עד כמה שהכלב הוא אמצעי שהמטרה שלו להציל חיי אדם, אנחנו מחויבים אליו כמו אל כל חבר צוות שלנו. כמו שביחידות אחרות אתה עובר עם החברים שלך לצוות מסלול אינטנסיבי ומפרך, זו החוויה שאתה עובר עם הכלב שלך. בלי הכלבים, ליחידת עוקץ לא הייתה זכות קיום, הם מה שאנחנו מביאים לשדה הקרב. לכן הכבוד שאנחנו נותנים לכלבים מאוד גדול. בטירונות אסור לחייל להגיד את המילה 'כלב', כי רק אחרי שאתה מסיים את ההכשרה הראשונית אתה בכלל ראוי להגיד את המילה הזו".

אלא שטקסי הזיכרון לזכר כלבי עוקץ נועדו לא רק להעניק להולכים על ארבע את הכבוד, שהם כל כך ראויים לו. הם נועדו גם עבור ההולכים על שתיים. "כמי שאיבד חברים קרובים בצבא, לאבד כלב זה לא כמו לאבד בנאדם", מודה ע'. "אבל הכאב שאתה מרגיש כשנהרג כלב שעבדת איתו, כזה שיש לך כזו אינטימיות איתו, הוא גדול. במהלך השירות כל לוחם מסתובב עם הכלב שלו בין היחידות השונות בצבא, והכלב הוא היחיד שנמצא איתו בכל הרגעים, היפים והקשים. הוא הדבר שבסוף גורם לך לחייך. אתה חוזר שבוז מהבית ביום ראשון, מוציא אותו מהכלוב ואומר 'איזו זכות יש לי'. זה קשר מאוד קרוב".

"מעבר לכך, לוחם שהכלב שלו נפגע בפעילות מבצעית כנראה חווה משהו", ממשיך ע'. "אחד הדברים הכי חשובים בהיבט הפסיכולוגי זה לשתף ולספר. אני זוכר שבאחד מימי הזיכרון שיתפתי את מה שעבר עליי, וזה מאוד עזר לי. גם זו חלק מהחשיבות של טקס הזיכרון". •