קרנבל צביעות
בקיץ האחרון הייתי באי היווני קוס. במרחק ראייה והפלגה קצרה נמצאת העיר הטורקית בודרום. לאחר מלחמת העולם הראשונה, במסגרת גירוש היוונים, בוצעו שם ובעוד יישובים מעשי טבח אכזריים בנוצרים שחיו באותם אזורים. מאות אלפים נרצחו. העיר איזמיר, סמירנה בשמה אז, עלתה בלהבות. הנוצרים גורשו. חלקם הגיעו לקוס. ולמרות זאת, כבר שנים רבות מתנהלים קשרים תקינים לחלוטין בין האי היווני לבין החוף הטורקי. ולא רק הם. הרי מאות אלפי יהודים חיים בגרמניה. הם בוודאי לא שכחו. האם הם סלחו? נדמה שעצם הישיבה בתוככי גרמניה משמעותית הרבה יותר מאיזו הצהרה על סליחה. יהודי גרמניה, להבדיל מהיוונים, חיים בתוככי צאצאי הנאצים. צאצאי היוונים שעברו זוועות, לעומת זאת, אפילו לא חולמים לחזור ליוון. הם לא שכחו. ושיתופי הפעולה משמעותיים יותר מה"סליחה", שטורקיה אף פעם לא אמרה. המוטיב הזה חובק עולם. עם סיום משטר האפרטהייד בדרום־אפריקה הוקמה "ועדת האמת והפיוס". היה אפשר לפתוח בהליך, מוצדק לחלוטין, של ענישה המונית. אולי אפילו נקמה. זה לא קרה. בהשראתו של נלסון מנדלה, החל תהליך הפוך. דזמונד טוטו, שעמד בראש הוועדה, אמר אז: "ללא מחילה אין עתיד, אך ללא הודאה לא תיתכן סליחה".
על הרקע הזה צריך לבחון את דבריו של נשיא ברזיל, ז'איר בולסונארו, על כך ש"ניתן לסלוח, אך לא לשכוח". הוא אמר את הדברים בהופעה מול כמרים. רעיון הסליחה והחמלה הוא יסוד מרכזי בנצרות, בין שהוא קוים בפועל ובין שלא. ובעצם, זה לא רק רעיון נוצרי. גם בישראל הופיע ספר, בהוצאת מכון ון־ליר והקיבוץ המאוחד, לא בדיוק גופים שמזוהים עם הימין או הנצרות, שכותרתו "לסלוח ולא לשכוח". לפני שנתיים פירסמה אווה מוזס־קור, ניצולת שואה, סרטון שבו היא מצהירה על כך שהיא סולחת לד"ר מנגלה, שביצע בה ניסויים. היא גם סולחת לנאצים האחרים, שרצחו את בני משפחתה. הדברים עוררו ויכוח ציבורי נוקב.
על דבר אחד אין ולא צריך להיות ויכוח. ה"סליחה", גם בהקשר של פשעי הנאצים, היא לא עניין של ימין או שמאל, ובוודאי לא רעיון אנטישמי. להפך. האנטישמים נחלקים לאלה שמכחישים את פשעי הנאצים, לעומת אלה שתומכים במעשי הנאצים. יש עוד קבוצה, קצת יותר מתוחכמת, של מגמדי השואה. הם טוענים שמדובר בסך הכל בעוד אירוע חמור בסדרה של אירועים חמורים. בולסנארו לא שייך לאף אחת מהקבוצות הללו. כך שהסערה מהדברים הייתה קצת מיותרת. כדאי לשים לב שהוא לא אמר שבישראל יש תופעות או סימנים שמזכירים את גרמניה של שנות השלושים. הוא לא פירסם מאמר ב"לה־מונד" שהופך את הישראלים לאו־טו־טו נאצים. הוא לא הפגין עם שלטים שהופכים את המגן דוד לצלב קרס. כל הדברים הללו קורים בשנים האלה ובימים האלה, בצורה שגובלת בתעמולה אנטישמית. מה שנאמר פעם על יהודים נאמר היום על ישראל, אבל דברי ההבל האלה הפכו לשגרה ואף יש מי שהופך את המשמיצים לאמיצים.
במצעד התבטאויות החרפה יש את יוסוף קרדאווי, הפוסק החשוב ביותר של האיסלאם הסוני, ששיבח את היטלר והביע תקווה שהמוסלמים ישלימו את המלאכה שהיטלר החל בה. ויש את ארון גנדי, נכדו של המהטמה, שאמר שהאלימות היהודית עומדת לחסל את האנושות. ויש עוד רבים. רבים מדי. אין שום צורך להתגולל על בולסונארו. זה לא שהוא יזכה לדירוג נמוך במצעד התבטאויות החרפה. הוא אפילו לא ייכנס למצעד.
