עידן רייכל: ואם תבואי אליי. השמועה על הפיחות שחל במעמד האלבום בשנים האחרונות כנראה לא הגיעה לאוזניים של עידן רייכל. "ואם תבואי אליי" הוא יותר מסך הסינגלים המוצלחים שכבר יצאו ממנו וכבשו את הרדיו — שיר הנושא היפה וצמד הדואטים "אהבה כזו" עם זהבה בן ו"למה זה מגיע לנו" עם ברי סחרוף. לקראת הסוף גם הפרויקט הוותיק שלו קופץ לביקור ("Ketero").

עדן בן זקן: חיים שלי. פעם ציינו על גבי עטיפת האלבום את הלהיט שתמצאו בו לטובת מיקסום המכירות. על עטיפת "חיים שלי", החדש והחביב של עדן בן זקן רשומים כל שיריו. רובם כבר להיטים: "יאסו" עם סטפן וסטטיק ובן אל שהילדים שלכם לא מפסיקים לשיר, "חצי מדינה" שבו היא מתמודדת יפה עם פרשת המצלמה הנסתרת, "תל־אביב בלילה" האיימי ויינהאוסי. בן זקן היא מלכת הפופ הנוכחית של ישראל, "חיים שלי" מבסס את התואר הזה עוד קצת.

דודו טסה והכוויתים: El Hajar. למרות לא מעט להיטים בעברית, איכשהו יצא שדווקא האלבום הראשון של דודו טסה עם הכוויתים – שמורכב מביצועיו לשירים ישנים של סבו ואחיו בערבית, הוא הפרויקט הכי מצליח שלו. El Hajar, הוא האלבום השלישי והיפה של ההרכב שמוביל טסה, שכובש בהצלחה גם את אירופה בשנים האחרונות, ויהיה ממש חבל אם תחמיצו אותו.

רונה קינן: מות התפוז. רונה קינן קצת הורידה הילוך בשנים האחרונות, ו"מות התפוז" החדש שלה מזכיר כמה הגעגוע היה גדול. ההפקה המוזיקלית של תום דרום ותמיר מוסקט מוסיפה קצת גרוב להגשה הנוגה שלה כמו למשל ב"בואי למרפסת". קינן מחברת באומץ את האישי ("בני פרח") עם הפוליטי ("בהפגנה") ומגישה את אלבומה המרשים ביותר עד כה.

אריאל הורביץ: כשבאנו הביתה. העטיפה של "כשבאנו הביתה" עם תיבת הדואר הנוסטלגית מרפררת לפעמון מהאלבום ההוא של מתי כספי, וגם המוזיקה בחדש של אריאל הורביץ זורקת לעידן אחר. הטקסטים, לעומת זאת, מחברים יפה בין העבר להווה: "למה לא ברלין?" עוסק בנהירה הישראלית לשם, "אהבה אנלוגית" הוא ביקור חוזר באוסף של התקליטים של הורביץ הנער, ו"מרוואן" היפה הוא תקווה לדו־קיום אמיתי.

רוני סומק וחיים רחמני: מדרכות מפיקות חשמל. רוק אפל ושירי משוררים לא תמיד הולכים ביחד, אבל במרבית הפעמים שמישהו בארץ חיבר ביניהם, יצאו ניצוצות. זה מה שקורה גם ב"מדרכות מפיקות חשמל" שבו הלחין חיים רחמני 11 טקסטים של המשורר רוני סומק. זה לא אלבום קל לעיכול אך המאמץ משתלם. ברי סחרוף פותח יפה עם "יסמין. שיר על נייר זכוכית", ובהמשך מגיעים בין היתר שאנן סטריט, אלון אולארצ'יק, עוזי רמירז וטליה אליאב.

אחינועם ניני: Letters To Bach. הדעות הפוליטיות של אחינועם ניני הרחיקו ממנה ישראלים רבים, אבל אלו שמסוגלים להכיל זמרת נפלאה גם בלי להסכים איתה על הכל, ייהנו מאלבומה החדש. ניני מגישה כאן פרשנות ל־11 יצירות קלאסיות של באך להן כתבה מילים חדשות. לרוב, עיבודים מודרניים למוזיקה קלאסית מסתיימים בנפילה בין הכיסאות. ניני מדגימה איך עושים את זה נכון.

אביתר בנאי: אביתר בנאי (הוצאה מחודשת). כשאלבום הבכורה של אביתר בנאי יצא ב־1997, הוא הציג קול רענן ושונה מאוד בנוף המוזיקה המקומי. למרות לחנים מורכבים, טקסטים מהורהרים ושירה שברירית א־לה טום יורק ורוברט וואייט, "מתי נתנשק", "שמתי לי פודרה" ואחרים כבשו את הרדיו. ב־22 השנים שחלפו הרבה השתנה אצל בנאי, אך אלבומו הראשון נותר הישג ענק, בטח כשמאזינים למהדורה הכפולה והחגיגית שלו שעלתה כעת לראשונה על גבי תקליט ויניל.