ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    משפחת טל בנודיז | צילום: אבי מועלם
    זמנים מודרנים  • 15.04.2019
    מאמא קבע
    בצה"ל כבר מזמן ישנן נשים בתפקידים בכירים, ואף קרביים ורחוקים מהבית. איך זה נראה מהצד של בן הזוג והילדים? ארבע משפחות מגויסות, בהן האמא קצינה והאבא זמין יותר לבית, מספרות מה קורה כשאמא מגיעה לאסיפת הורים ושואלים אותה, "מי את?"
    שני זהר שדמה

    מפעם לפעם אנחנו נחשפים להקרבה הרבה של משפחות אנשי הקבע והלוחמים הבכירים בצה"ל. אנחנו שומעים את התיאורים של נשות המפקדים, שאבי ילדיהם מגויס במאה אחוז למשימה אחרת לגמרי מחיי המשפחה. והיא, זאת שנשארת בבית ונאלצת להחזיק בשתי ידיים ובגאווה גדולה את עצמה, את הבית ואת הילדים. ארבע המשפחות שלפניכם, מציגות את אותו המודל, רק הפוך. ארבעה גברים חזקים ואמיצים העומדים לצד נשותיהם שלא תמיד פנויות להעניק מענה הורי, לתת נשיקה לבעל ולהכין כריך לבית ספר. הן מצידן, לא היו עושות שום דבר אחרת.

     

    סא"ל טל בנודיז (39), סגנית מפקדת מגל, נשואה לערן ריצקר (40) לוחם אש. נשואים 16 שנים, ולזוג שלושה ילדים - גיא (11), בן (9) ורוני (3). "הכרנו בזיקים, שנינו היינו מפקדים, יצאנו שבע שנים לפני שהתחתנו. אנחנו תמיד צוחקים על זה שיצאנו שבע שנים והתראינו שבועיים כי הייתי כל הזמן ביחידות סגורות", מספרת טל. "מההתחלה זה היה - 'רק עוד תפקיד אחד מורכב רק עוד תפקיד אחד סגור... רק ורק' ופתאום זה נהיה רציני", מספרת טל.

     

    עמי דהן (54) סא"ל במילואים וכיום מנהל משק חקלאי בצפון הכיר את אשתו, סא"ל נתלי"ה (נתלי) דהן במהלך שירותם הצבאי. כיום נתלי (38) היא מפקדת כלא 6. "לפני זה הייתי מפקדת גדוד ארז שאחראי על המעברים בעוטף ירושלים", מספרת נתלי ומוסיפה שהיא גם האישה הראשונה שביצעה את התפקיד הזה. "זה דרש היעדרות כל השבוע מהבית. לא מעט אירועים מבצעיים שדורשים זמינות אינסופית. אנחנו גרים באביבים על גבול לבנון אז הרבה חגים וסופ"שים היו בבסיס".

     

    משפחת נתלי דהן | צילום: דובר צה"ל
    משפחת נתלי דהן | צילום: דובר צה"ל

     

    "כשנתלי התחילה את התפקיד היה קשה בבית. היו בקרים שהילדה קמה בוכה 'אני מתגעגעת לאמא אני לא הולכת לבית ספר' אז פשוט הנעתי את האוטו ואמרתי הולכים לבקר את אמא בירושלים. זה חזר על עצמו פעם או פעמיים עד שזה עבר". בני הזוג מסכימים יחד שיש מחירים שהם נאלצים לשלם בעיקר שמעורבים בסיפור שלושה ילדים: רון (13), ליאל (12) ולירם (9). "זה מלווה עם רגשות אשם. אם יש אירוע חשוב עכשיו, אבל הילדה אומרת לי אני רוצה שתהיי ותראי מה בחרתי ללבוש לטקס בבית הספר אני עוזבת הכל ובאה", היא מספרת. "לפעמים כשאנחנו במפגש חברתי ואני רואה איך האמהות יושבות ומשחקות עם הילדים שלהן על הדשא או קוראות להם סיפור יש בי שביב של קנאה שאני יכולה להשקיע יותר".

     

     

    אל"ם ד"ר אולגה פוליאקוב היא האישה הראשונה המשרתת כמפקדת רפואה בפיקוד העורף, נשואה לאלכסנדר - מנהל האגף הטכנולוגי בחברת טבטק. שניהם בני 46 אבל הורים לשתי בנות עם הפרש גילים מכובד - אלכס בת 27 ועדי בת 8. "עדי נולדה למציאות הזאת אז נהיה לה טראומה, ברגע שהיא ראתה אותי לובשת את המדים בבית היא הייתה מתחילה לבכות", מספרת אולגה. "הבת הגדולה היא גם חברה. הרבה פעמים שאלתי אותה ואת עצמי, האם אני אמא טובה או לא". לגדל ילדה בת 8 תוך כדי צבא וכשאתה כבר לא כל כך צעיר זאת לא חוויה פשוטה.

     

    משפחת אולגה פוליאקוב | צילום: דנה קופל
    משפחת אולגה פוליאקוב | צילום: דנה קופל

     

    תא"ל מיכל תשובה, ראש מחלקת הסגל באגף כוח אדם, בת 49, נשואה לניסים, בן 52 ולזוג 3 ילדים - רז (24), עומר (20) ואיתי (8) - שנוהגים לכנות אותו גם "הקטנצ'יק". המסלול התובעני אליו מיכל נכנסה לא היה מתוכנן. "הייתי בטוחה לפני שמונה שנים שאני פורשת ומגדלת ילד בפנסיה. אם לא היה לי את איתי, הייתי יכולה להישאב עד אמצע הלילה כמו קודמיי". על אף הניסיון הבלתי פוסק של השניים לאזן בין הקריירה שלהם לבין החיים האישיים, נראה שהביקורת לא מאחרת להגיע, "הגדולים שלנו לא חוסכים מאיתנו - 'אתם לא מספיק בודקים שיעורים. אתם לא מספיק בודקים את התיק'. בכל זמן פנוי שיש להם הם עם איתי מתוך כוונה לפרגן לנו. לפעמים אני אומרת להם, 'אתם לא ההורים שלו'".

     

    משפחת מיכל תשובה | צילום: דנה קופל
    משפחת מיכל תשובה | צילום: דנה קופל

     

    "מבית ספר מתקשרים לאבא, לא לאמא"

     

    ביקורת היא עניין שבשגרה אצל כל המשפחות. "יש תגובות מהסביבה כמו איך את יכולה ואיך זה יכול להיות?" מספרת נתלי. "לפעמים כשאני כן מצליחה להגיע לאסיפות הורים במקום עמי שואלים אותי 'מי את?'"

     

     

    טל מספרת שגם רגשות האשם עובדות שעות נוספות: "יום אחד גיא, הגדול שלנו, אומר לי, 'אמא כואבת לי הבטן'. אמרתי לו תשמע אתה ילד פעיל זה בטח שריר תפוס. עובר יום ועוד יום והוא ממשיך להתלונן ואני הייתי בבסיס אז הזמנתי לו רופא הביתה שקבע שצריך ללכת למיון. למחרת בבוקר אני באה הביתה ורואה אותו על הספה אוכל כריך, אמרתי טוב נראה שהכל בסדר. ערן האיץ בי בכל זאת לקחת אותו למיון, אחרי שלוש שעות הוא היה כבר בניתוח אפנדציט. זה מסוג האירועים שהרגשתי שאני לא מספיק קשובה".

     

    איך מצליחים לתחזק גם קשר יציב בתוך הסיטואציה?

     

    "אני יכולה לומר בנימה הומוריסטית שהדברים המעצבנים הרגילים כמו הנעל שלא נמצאת במקום, פתאום נראים חסרי משמעות", מספרת נתלי. "הסיטואציה המיוחדת שלנו לימדה אותי להיות סבלנית ולהעריך את בן הזוג שלי שמניח את הקריירה בצד כדי לאפשר לי לפתח את עצמי".

     

    "היו הרבה שנים שניסיתי להיות וונדר־וומן, גם לגהץ, גם לבשל, זה היה גורם להמון מתחים כי הייתי מתפרקת", מסבירה מיכל.

     

     

    טל ובעלה ערן, מודים שזה אתגר לא פשוט בכלל. "לפעמים את מגיעה הביתה עייפה, אין לך את הסבלנות לא לשמוע ולא לראות. לפעמים הייתי נכנסת הביתה והוא היה יוצא לדברים האישיים שלו", מתחילה טל כשערן מיד ממשיך את דבריה, "הכי קל להגיד בואו נתגרש זאת כבר לא מילה גסה. אבל החוכמה היא לתמוך, לראות איפה קשה ושם להתגבר".

     

    איך מתנהלת חלוקת התפקידים בבית ובחוץ?

     

    "החלטנו שלמרות ששנינו חלק מגופי חירום היררכיים שיש בהם קידומים, לא נצליח שנינו לקחת את זה למקום של קריירה. אז אני הורדתי הילוך ואמרתי שאני כולי בבית עם הילדים", משתף ערן.

     

    "אני יותר זמין, גם בבית ספר יודעים להתקשר לאבא ולא לאמא". מספר עמי. נראה שעל אף ההקרבה שלו, יש לילדים עוד כמה דמויות הוריות. "ליאל אפילו תפסה את המשבצת שלי, היא בודקת שלא שכחו את הסנדויצ'ים, מתקשרת לדווח לי בערב אם הם עשו שטויות, הילדים אפילו אומרים לה 'ליאל את לא אמא'", מספרת נתלי. "יש לנו מעגלים של חברים שעוזרים אפילו לכבס, לשטוף ולנקות. הם נמצאים איתי בשירות הצבאי ומשרתים ללא דרגות", היא מוסיפה.

     

    אצל אולגה ואלכסנדר זה מורכב מעט יותר. "התחלתי כמהנדס פיתוח ולאט־לאט הגעתי לתפקיד הנוכחי. יש לי הרבה נסיעות לחו"ל, היו זמנים שחודש לא הייתי בבית", אז מה עושים כאשר שני ההורים אינם נוכחים בצורה מספקת? "בלי העזרה של אמא של אולגה לא הייתי מצליח לפתח קריירה", עונה אלכסנדר. "אמא שלי גרה בקצרין ולמרות שאנחנו בקריית־אונו היא נוסעת אלינו בראשון כדי לטפל בעדי כל יום אחר הצהריים, וחוזרת בחמישי הביתה", אולגה חושפת את הסוד. "כשהתגייסתי ב־2002 ההורים שלי עלו ארצה רק כדי לעזור. אנחנו ממוצא רוסי כך שזה ברור שסבתא מגדלת את הנכדים", היא מספרת. מיכל וניסים מספרים על שלב שבו הבית כביכול התפצל, אבל הבסיס המשפחתי היה בנוי היטב. "מיכל התבקשה לרדת לאילת להיות שם מפקדת פלגת כוח אדם. לי יש משרד עם עובדים במרכז", מספר ניסים, "אז הוחלט שהיא יורדת לאילת עם שני ילדים קטנים ואני נשאר פה. אנשים היו בטוחים שאנחנו מתגרשים", הם משתפים. "כל שבוע ביום רביעי הייתי לוקח את המטוס האחרון לאילת ובחמישי כבר מכין להם אוכל ומוציא אותם. אז סופי השבוע שלנו שם היו מסיבה אחת גדולה. מבחינתנו מעז יצא מתוק".

     

    מי "השוטר הטוב ומי השוטר הרע" מול הילדים?

     

    "כשאת פחות בבית אז את פחות נוקשה עם הילדים", מספרת טל. "בסדר, קחו עוד דקה בבוקר, תוך כדי שאני מלטפת ומחבקת".

     

    "איתי, הקטן שלנו, יודע שאמא היא הבטן הרכה ושאם הוא רוצה משהו הוא מתקשר אליה", מספר ניסים. "רק אם אמא לא זמינה הוא מתקשר לאבא ומקבל תשובה שלילית", הוא מוסיף, ומסביר שהוא למעשה אחראי על גבולות ברורים בבית.

     

    "אצלנו זה הפוך. כשאני באה הביתה הילדים צוחקים עלי שהרס"רית חזרה", מספרת נתלי. "פתאום יש סדר ומשמעת ללכת לישון בשעות מסוימות. דווקא אצלנו אבא אחראי על גיבוש ופינוק. עמי תמיד צוחק שהוא אשתו של המג"ד". היא מסכמת.

     

    "אנשים אומרים לי וואו איך אתה מסתדר שבוע בלי אשתך? ואני עונה שיש רופאים שעושים שבועות שלמים בבית חולים ואתם מדברים עליי?" מספר עמי.

     

    "כל מה שאישה עושה, אני עושה", מוסיף ערן. "מה אני אשב רגע על רגל כשהיא בבסיס? למה שאני לא אעשה ואעזור כדי שבערב נוכל לראות טלוויזיה ביחד בשקט?"

     

    "היו סיטואציות שהגעתי באמצע הלילה, מאובקת וזורקת את נעלי הצבא והגומיות הצידה והוא אומר לי מה להכין לך לאכול ומגיש לי את הצלחת", מספרת טל. "בתוך תוכי אני חושבת איך סיטואציה כזו לא הייתה יכולה להתקיים בעבר, אבל הצבא נלחם קשה, תרתי משמע, להראות שאפשר אחרת".

     

    "כיום זה הרבה יותר נוכח בשיח הצבאי", מאשרת מיכל ומספרת שנהוג לאפשר לכל קצין וקצינה חופשים בין התפקידים השונים "כדי שהמשפחה תתמקם ותיטען מחדש על מנת לקבל ממנה את הלגיטימציה להמשך הקריירה".

     

    אין רגעים שאתם שואלים את עצמכם, "למה אנחנו צריכים את זה"?

     

    "מבחינתי, שתהיה רמטכ"ל, זאת גאווה גדולה", אומר ערן.

     

    "העשייה שלי כל כך ממלאת אותי שלפעמים ניסים אומר לי בואי נטייל ואני לא צריכה כלום", אומרת מיכל. "קצינות באות אליי ושואלות 'איך זה אפשרי?' אני מראה להן שכן, מה זה כן, ביג טיים. הכל עניין של איזון, כלפי עצמי, צבא, עבודה" היא ממשיכה. "אני חושבת שאני עושה משהו משמעותי לא רק לי ברמה האישית, גם בתרומה. אולי יש מקומות שאתה סוגר את המשרד ושם מסתיים העיסוק שלך, בצבא זה לא יכול להיות" מספרת טל.

     

    להיותכן נשים ואמהות יש השפעה על התפקיד שאתן ממלאות?

     

    "אני חושבת שדווקא להיותי אישה נותן לי את ההזדמנות היותר גדולה להשפיע. אפרופו אמא, אינטליגנציה רגשית זה משהו מאוד חשוב בפיקוד", אומרת טל. "בגלל מה שאני עושה, הילדים שלי חשופים לסיפורים ולאהבת המולדת שהם לא היו חשופים אליהם במקום אחר. מעבר לזה, לראות אמא מנהלת קריירה צבאית זה מהווה דוגמה", אומרת נתלי.

     

    "האימהות מוסיפה לי רכות לחיים, חמלה, כי מאוד קל להיות קשוח במערכת צבאית", מספרת מיכל. "לא קיבלתי דרגה בזכותי אלא בזכות המשפחה שלי", אומרת אולגה. "לבצע קריירה זה לא אומר להזדכות על משפחה, זה אומר לבנות תא משפחתי שבו מתאפשר לך לעשות גם וגם", מסכמת טל.

     

    shani-s@y-i.co.il

     


    פרסום ראשון: 15.04.19 , 22:00