ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    ברוס לי
    7 לילות • 15.04.2019
    "אני סבורה שקרה שם משהו עם המוות של אבא, אבל לא בכיוון של רצח"
    תוך כמה סרטים ושאגת דרקון אחת הפך ברוס לי לאייקון עולמי בטרנינג צהוב. בדרך חווה גזענות על סטים, קולגות שביקשו ממנו ללכת להביא להם את האוטו ומנהלי אולפנים בהוליווד שסגרו לו את הדלת בפנים. עכשיו, בתו שאנון מחדשת על המסך את 'לוחם', הסדרה שהוא חלם לעשות בשנות ה־70, ומספרת שהיא לא מאמינה שאביה באמת מת ממפרצת במוח, וגם על המוות הטרגי של אחיה שנורה על סט צילומים
    יהודה נוריאל

    "אל תזניחו את החיים בדאגות על המוות", אמר ברוס לי. "אני לא יודע מה משמעות המוות, אבל אני לא מפחד למות - וממשיך לנוע עם החיים קדימה, בלי הפסקה. למרות שאני, ברוס לי, עלול למות יום אחד, בלי להגשים את כל מטרותיי - לא יהיו בי שום חרטות".

     

    וכמו הנרות הבהירים ביותר, שנשרפים ראשונים, ברוס לי מצא את מותו בחטף, בשיא תהילתו שסוף־סוף הגיעה, בגיל 32 בלבד. 20 ביולי 1973, ימים ספורים לפני צאת סרטו האחרון הגדול ביותר, 'הדרקון'. ברוס לי מבלה בבית חברה בהונג־קונג, השחקנית בטי טינג פיי. לשונות רעות אמרו "המאהבת", אבל את אלוהים לא מלכלכים בזוטות. אחרי ארוחת ערב הוא חש ברע, ולאחר נטילת תרופה, לוקה במפרצת במוח, ומובהל לבית החולים, שממנו לא יצא.

     

    כמו אלביס, כמו זהר ארגוב, כמו ג'ון פ' קנדי - גם מותו של ברוס לי הפך מאז למיתולוגיה שחורה, שבתוך המיתולוגיה של חייו. בלי סוף גרסאות הועלו לאוויר, הרעלה מכוונת, מעורבות של הפשע המאורגן הסיני, ולאחרונה הועלתה סברה אחרת: התייבשות ממכת שמש שפשוט לא טופלה. עניין שכמובן לעולם לא ייפתר.

     

    "היו ויש וכנראה יהיו עוד המון שמועות על המוות של אבא שלי, וזו השורה התחתונה של מה שאני יכולה להגיד עכשיו", אומרת בתו, שאנון לי. "כידוע, אחרי מותו בוצעה נתיחה מקפת בגופה, והמסקנה הייתה שהוא מת מאלרגיה לתרופות שגרמה למפרצת במוח. האם אני בטוחה במאה אחוז שזו הייתה הסיבה? לא. אני כן סבורה שקרה שם משהו, אבל לא בכיוון של רצח ודברים מהסוג הזה. לא, אני לא יודעת את הסיבה לאשורה. אבל באותה נשימה, זה לא חשוב. אבא שלי מת, ואי־אפשר לחזור אחורה. יותר חשוב עבורי להתמקד בחיים שלו ולא במוות".

     

    רצינו להאיר פינה חשוכה בהיסטוריה. שאנון לי
    רצינו להאיר פינה חשוכה בהיסטוריה. שאנון לי

     

     

    שאנון הייתה בת ארבע כשאבא ברוס מת. "אבל נותר בי זיכרון אחד מאוד בהיר וחזק, כשהוא היה לוקח אותי בידיים שלו, ועוטף הכל בחום", היא אומרת בשיחה טרנס־אטלנטית, "ובאופן אינטואיטיבי, אני יודעת שלקחתי ממנו את המוטיבציה, הנחישות, לא להסתכל אחורנית, לנוע קדימה".

     

    אמרה ועשתה. בימים אלה עולה על המסך שלנו דרמת האקשן הסוחפת, 'לוחם', שלי ג'וניור מעורבת בהפקתה. ובעצם, הביאה גאולה לאבא שלה. הסדרה מבוססת על קונספט מקורי של ברוס לי שהוצע עוד בסוף שנות ה־60 לאולפנים הגדולים, אך נדחה בבוז מהול בגזענות טיפוסית.

     

    כמעט 50 שנה אחרי, דברים בכל זאת השתנו. מי שסבל שנים ארוכות מדימוי של "הסיני הזה עם סרטי הקונג־פו המגוחכים", נמנה שלא במקרה כאחד ממאה הדמויות החשובות של המאה ה־20 של המגזין 'טיים'. הוא מוכר מחוף לחוף כאייקון ענק ומהפכן תרבותי וחברתי, מתנועת ההיפ־הופ ועד הדרך שבה אנו רואים סרטי קולנוע ומשחקים משחקי וידיאו, לוחם שהוא סמל לשלום. דוגמה קטנה: בעיר מוסטאר שבבוסניה, השסועה מזוועות מלחמת הבלקן, ניסו למצוא סמל משותף שיאחד את המוסלמים, הסרבים והקרואטים. לבסוף הוסכם: פסל של ברוס לי.

     

    הם, ושורה ארוכה של אושיות תרבות שברוס לי היה אלילם הפרטי. קובי בראיינט ראה כילד באיטליה את ברוס לי מדובב. "ולקחתי את הפילוסופיה שלו למשחק שלי. כשהמשחק נעשה מוגבל מדי בגלל הכללים - חפש את הדרך האישית שלך", אמר. מיקי רורק בכה כילד עם דבר מותו. שוגר ריי לאונרד נשבע בשמו כגדול מכולם. קרלוס סנטנה עלה במיוחד לרגל אל קברו.

     

     

    וכמובן הטרנינג הצהוב עם הפס השחור, האייקון המזוהה ביותר עם לי. אומה תורמן, 'קיל ביל', תגידו תודה. טרנטינו אגב הוא רק אחד משורה ארוכה מאוד של אמנים שברוס לי מהווה חלק משמעותי מיצירתם, אנדרוורלד הקדישו לו קטע, אפילו רובי ויליאמס ו'המטריקס' לא היה קיים בלעדיו. לציין רק כמה.

     

    גם אצלנו בארץ. שלומי סרנגה קנה בגללו נונצ'קו. יהודה לוי נרשם לחוג קראטה כדי להביע את עצמו, אלי פיניש עשה את זה כדי להביא צדק. אלון אבוטבול הופיע לראשונה בגיל שבע מול החברים בנוער העובד עם שיר בסינית, שהופיע בסרט של ברוס לי. גם אריק שרון, מספרים, צלח את התעלה בשלהי 1973 עם בנדנה על הראש, בהשראת האופנה החדשה. שאגת הדרקון בקילומטר ה־101. הם, וכל ילד שני מהשכונה הנכונה, או הלגמרי לא נכונה. קראנו לו ברוׂס לי, בחולם, ברוסלי איש הזעם, קולנוע עדן בירושלים או כל סינמה פרדיסו אחר. כולם רצו ללמוד אמנויות לחימה, בטרינינג צהוב עם פס שחור, ונונצ'קו ביד. או בירושלמית, מוצ'קות.

     

     

    × × ×

     

    הוא נולד ב־1940 - שנת הדרקון, אלא מה - בצ'יינטאון בסן־פרנסיסקו, במהלך ביקור של ההורים. משפחה מיוחסת ועשירה, האבא זמר באופרה הקנטונזית, האמא קתולית, חצי־סינית חצי־גרמנייה - עניין שצף נגד הילד בהמשך. בגיל שלוש הם חזרו להונג־קונג, דווקא בזמן הכיבוש היפני, שהיה מאוד יפני של מלחמת העולם השנייה, אכזרי וגזעני בטירוף. ברוס לי גדל בשכונה קשוחה, מלאה כנופיות ותומכי קומוניזם שלא אהבו את ילד השמנת.

     

    "פניתי לאמנויות לחימה רק בגלל שלא הייתה לי ברירה", הסביר מאוחר יותר, מתמצת את הבסיס לפילוסופיה שלו שתתגבש בהמשך: לחימה והגנה עצמית - רק כשאין ברירה. להגיע לטכניקה עילאית, רק כדי לעקור מהיריב את עצם הרצון להילחם. או במשפט מפורסם שלו: "הסגנון שלי? להילחם בלי להילחם".

     

    מגיל אפס בערך כיכב כילד על המסך, מין מקולי קאלקין של הזמן והמקום, ובסקרנות אינסופית עבר ממקום למקום, נמשך אל הכוריאוגרפיה של האגרוף והסיוף. במקביל הפך גם לרקדן מעולה ואלוף הונג־קונג בצ'ה־צ'ה־צ'ה - הבנות ממילא הגיעו בזכות הלוק החייזרי, היפהפה, והחיוך הכובש. כל אלה בדרך ללימודי אמנויות לחימה, קודם כל וואנג־צ'אן קונג פו.

     

    כבר אז החלו קמים נגדו רבים בקהילה הסינית, שטענו כי מי שאינו סיני טהור, אינו יכול לרכוש את התורה. קטטת רחוב עם בן של נכבד מקומי - נחשו מי ניצח - סימנה להוריו את האות לשלוח את הילד התוסס לאמריקה. גם עבור ניצול האזרחות, גם כי נהיה מסוכן. עם מאה דולר בכיס.

     

    הוא הגיע לחוף המערבי, מילצר ושטף כלים, וגם למד פילוסופיה - מזרחית, מערבית, וכל תורת חיים אחרת. החל ללמד קונג פו, שם הכיר את אשתו לעתיד, הלבנה, לינדה לי־קאדוול. שם גם התעורר מחדש התאקל עם הקהילה האסיאתית המסורתית, שסירבה לאפשר לו ללמד את רזי הלחימה ללא־סינים. זה הוכרע באירוע מיתולוגי ב־1964. כמו במערבונים, או המזרחונים הכי טובים, קרב על כל הקופה: אחד על אחד, בלי הגבלות - אני ברוס לי, נגד מי שאתם המסורתיים תביאו. אם אני מפסיד, אני מפסיק ללמד. נחשו מי ניצח.

     

    "אחרי שלוש דקות היריב שלו, וונג ג'אק מאן, אמר: אני נכנע", מספרת אשתו. "אבל ברוס נורא כעס על עצמו: למה זה לקח לי שלוש דקות? אני חייב לפתח אמנות לחימה של עצמי!" זה היה הבסיס ליצירת תורת הלחימה שלו, "ג'יט קון דו", המשלבת כל אלמנט מכל תורת לחימה אחרת - מערבית, מזרחית או אינדיאנית - כדי להביא לביטוי אישי מקסימלי. "כללים נוקשים הם כמו כלא", אמר, "הדבר הכי קשה בחיים, הוא להיות עצמך". ג'יט קון דו נשענה על שלושה אדנים: פשטות, ישירות וחיסכון. בכך פיתח את מה שמוכר היום בתור MMA, "מיקסד מרשל ארטס".

     

    התפקיד המשמעותי הראשון שלו על המסך האמריקאי היה בסדרת הקאלט 'גרין הורנט'. הגיבור הרשמי שלה היה בריט ריד, מין גיבור־על לבנבן במורשת הסופרמנים - אבל כולם נדבקו למסך בזכות העוזר המסתורי והמרהיב שלו, קאטו, הוא ברוס לי. אלא ששום אמנות לחימה לא הצליחה לעקר את היחס המחפיר דאז כלפי אסיאתים בכלל וסינים בפרט, באמריקה הלבנה. באחת ההפסקות על הסט, פנה אליו עובד במה, שהניח כי הבחור במדים הוא מן הסתם עוד זבל מלוכסן: "בוי, תביא לי את האוטו".

     

    בקרב הקהל הרחב רכש לעצמו מהר מאוד שם של אגדה. הלוק המהפנט, הכריזמה השופעת, ההקפדה על תזונה ובניית גוף נכונה, למידה דקדקנית של כל תורת לחימה אחרת - הוא נהג לצפות בקרבות של מוחמד עלי מהסוף להתחלה, כדי להבין את מקור התנועה - ותרגילים שהפכו לאגדה, כמו פוש־אפ על שתי אצבעות, ומכת המחץ, ה"וואן־אינץ' פאנץ'", שעשתה לו שם של הלוחם המהיר בעולם.

     

    ומעל כל אלה, הוא היה פילוסוף, כזה שרבים טוענים שיש להכיר בו כהוגה דעות אמיתי ומקורי. ראיון שקיים עם פייר ברטון ב־1971 הפך לזכור במיוחד - לכו לצפות בו. לי שורף את המסך, חולק את התובנות העמוקות־פשוטות על החיים. "אל תחשוב - תרגיש". או משפט אחר, שסומפל מאז בכל כך הרבה יצירות: "מים יכולים להיות קערה. אבל מים יכולים גם לנפץ. מים יכולים להיות כל דבר. תהיה מים, ידידי. תהיה מים".

     

    למעשה, 'לוחם', Warrior, שעלתה השבוע לשידור אצלנו (ומשודרת בצמוד לארה"ב ב־HOT, yes וסלקום tv), אינה אלא עיבוד מחודש לקונספט של ברוס לי מתחילת הסבנטיז: סדרת דרמה־אקשן בכיכובו. אסיאתי מוביל בשואוביז האמריקאי? זה לא קרה עד אז, ובעצם, מאז. 'פרמונט' ו'וורנר בראדרז' דחו בזמנו את ההצעה, בתירוצים שהמבטא האנגלי של לי לא עובר מסך, וכמובן חמדו את הרעיון - "חשבנו על משהו דומה קודם". אבוי לבושה. איפה המוצ'קות כשצריך אותן.

     

    התוצאה העדכנית: דרמה היסטורית המשובצת בקטעי אקשן מרהיבים, ובכלל נראית מיליון דולר. ואת הפרק הראשון ביים לא אחר מאשר אסף ברנשטיין ('פאודה') שלנו. "כמובן, ראיתי את פאודה ואהבתי נורא", מספרת שאנון, "ומלכתחילה חשבנו להביא את אסף בתור במאי הפיילוט, ונפגשנו מספר פעמים. הוא ממש אחלה".

      

    קיבלתי ממנו את הנחישות. שאנון בילדות עם אביה ברוס לי
    קיבלתי ממנו את הנחישות. שאנון בילדות עם אביה ברוס לי

    'לוחם' מתחילה בסן־פרנסיסקו, 1878, ותחילת גל ההגירה הסיני, המלווה באלימות ואפליה נגד סינים. צעיר סיני נועז בשם אה־סאהם נוחת במערב הפרוע, נתקל בגזענות לבנה וביחס עוין, אבל מסרב להרכין ראש, גם אם הוא חוטף. במקביל, הוא נקלע אל מלחמת ארגוני הפשע הסיניים שצומחים במקום, בתור הלוחם שכולם רוצים להעסיק. איך הזמן רץ: היום באותו מקום, לב עמק הסיליקון, יש כבר הרבה אסיאתים־אמריקאים, חלקם מצליחים מאוד ועשירים מאוד. אבל העוקץ אקטואלי מתמיד. "זה מעניין, נושא ההגירה והזרים מאוד לוהט היום באמריקה", אומרת שאנון, "אבל אנחנו התחלנו לעבוד על הסדרה לפני, אהממ, איך נקרא לזה..."

     

    דונלד טראמפ?

     

    (צוחקת) "נו כן. גם לפניו היו אישיוז עם הגירה וגזע, רק שעכשיו הכל יותר משמעותי ונוכח. זה בהחלט נושא שהחלטנו להדגיש בעלילה. הסיפור האסיאתי באמריקה איננו מוכר. ספרי ההיסטוריה לא באמת מספרים על החוויה הסינית־אמריקאית. במהלך העבודה, אמרתי לחברים: 'הסדרה היא על סוף המאה ה־19, לפני ה־Chinese Exclusion Act (החוק למניעת הגירת עובדים סינים). נעניתי: 'מה? מה זה בכלל?' זה פרק מאוד אפל בהיסטוריה של אמריקה, ורצינו לספר אותו במסגרת של דרמת אקשן, להאיר פינה חשוכה בהיסטוריה שהיא גם נושא חשוב היום".

     

    את עצמך נחשפת לגזענות?

     

    "אני כבר ילידת ארה"ב, בת לאמא אמריקאית, חצי סינית חצי לבנה. מה שנקרא 'האפא', מילה מהוואי, חצי אסיאתי וחצי משהו אחר. אני גדלתי בשתי תרבויות שונות. אבל רבים מהאנשים הקרובים אליי ממשיכים להיחשף להמון דעות קדומות, קללות וכדומה במהלך חייהם. גם אבא שלי.

     

    "למרות שהוא הפך לאייקון גלובלי, לסופרסטאר - במהלך חייו הוא עדיין ספג יחס מזלזל מצד האנשים בעלי הכוח. אפילו כשהוא עשה את 'אנטר דה דראגון' ('הדרקון'), להיט הוליוודי ענק, אבא עדיין נאלץ להתווכח ולריב כל הזמן עם מפיקים ובמאים כדי לקבל את המקום שלו. הסרט הזה, אגב, הוצג עם שני כוכבים. 'בכיכובם של ברוס לי וג'ון סקסון', שהוא שחקן נחמד מאוד, אבל כן, אתה מבין... אותו דבר קרה עם הסדרה הנוכחית. אבא שלי היה אמור לככב בה בסוף ה־60 תחילת ה־70, והוא נענה: 'סיני לא יכול להוביל תוכנית אמריקאית'".

     

     

    × × ×

     

    אבל הדרקון ספג והמשיך הלאה. הוא שב להונג־קונג לתעשייה המקומית, שם החל את הקאנון הקולנועי שלו: בפרק זמן של שלוש שנים בלבד, ארבעה סרטים בלבד (וחמישי שנערך אחרי מותו, וחבל שראה אור) -שהפכו אותו לאגדה. 'הבוס הגדול' (The Big Boss) מ־1971, ושנה אחריו הסרט שהוצג במקומות שונים כ'דאבל־ביל', ועשה אותו לתופעה: 'אגרוף הזעם' (Fist of Fury) - אבל אצלנו בארץ ובשכונה קראו לו, 'ברוס לי איש הזעם'.

     

    אחד הניצבים המשתתפים בסרט הוא ג'קי צ'אן, מעריץ מושבע, שחטף כהוגן. "ברוס לא היה 'משחק'. הוא פשוט היה מה שהוא, בחיים ובלחימה. כל סצנה היא הסצנה, מההתחלה ועד הסוף", העיד, "רק שפעם אחת הוא הכניס לי ממש־ממש חזק, ומיד רץ אליי בדאגה. 'אוי! אני מצטער!' ונישק את הבלוטה שצמחה לי".

     

    ב'שאגת הדרקון' (Way of the Dragon), שכבר כתב וביים בעצמו, עבר ברוס לי מטיפול בגזענות הפנים־אסיאתית, לקרב הגדול באמת: העולם השלישי נגד אמריקה. הביקורת הלבנה הגיבה באופן הצפוי. וינסנט קאנבי, המבקר האימתני של ה'ניו יורק טיימס', פסק: "סרטים כמו 'איש הזעם' גורמים למערבוני הספגטי הכי גרועים להיראות כמו הדגולים וחמורי הסבר ביצירות הקולנוע הסובייטי". פאסט־פורוורד: ב־2004 הוא כבר זכה להיכנס לרשימה המיוחסת, "סרטים יוצאי דופן מבחינה תרבותית" של הקונגרס האמריקאי. זה קרה עם האחרון וגדול סרטיו, 'הדרקון' (Enter the Dragon) מ־1973.

     

    לשחורים באמריקה, כמו לקהל בעולם הלא־לבן, ברוס לי היה הגיבור שלו חיכו. כל מי שההיסטוריה שלו דוכאה והושתקה קיבל בבת אחת עולם שלם של מורשת מהעבר שהשתמרה באריזה מפתה, צבעונית - וסוף־סוף, גם מנצחת. ברוס לי היה גיבור־העל הראשון, אבל בשר ודם, שאיננו לבן. מציית לכל חוקי גיבורי־העל, כלומר, אין חוקים, רק צדק. חכם, נועז, ממושמע, מי שילך עד הסוף כדי להביא לשוויון. מפעיל את הסנטימנט הכי עמוק אצל כל ילד, בברונקס או בקטמונים.

     

    ואילו סין עצמה הפגינה שנים ארוכות חרם מוצהר כלפי ברוס לי, עד שהפתיחות למערב הפכה אותו לסמל לאומי, של חוזק והשתלבות בחוץ. סדרה מקומית בת 50 פרקים (!) על חייו הפכה מיד לנצפית ביותר בסין. כאשר שאנון לי ביקרה לראשונה בסין, קידם את פניה צבא מעריצים. היטבתם לנחש: בטרנינג צהוב, פס שחור, ונונצ'קו.

     

     

    × × ×

     

    לאחר מותו הטרגי, "כמו לעקור מהונג־קונג את הבן היקיר שלה", סיפרה אלמנתו, נקבר ברוס לי לבקשת המשפחה בסיאטל ב־25 ביולי 1973. ג'יימס קובורן וסטיב מקווין היו בין נושאי הארון. 20 שנה אחר כך שאנון לי שוב התמודדה עם המוות. היא שיחקה תקופה קצרה ושימשה כעוזרת של אחיה הגדול והמוצלח, ברנדון, שהחל מפתח קריירה משל עצמו במשחק ובאמנויות לחימה. ב־1993 פקד המוות שוב את המשפחה בנסיבות אפלות. במהלך צילומי 'העורב', על פי הקומיקס, נורה ברנדון למוות בתאונת עבודה על הסט, שבועיים לפני שעמד להינשא. הגרסה הרשמית אמרה: טעות של עובד הפקה שחשב שהאקדח איננו טעון. גרסאות אחרות סיפרו שברנדון עצמו השתעשע יותר מדי עם האקדח. וכמובן היו גם אלה שרקמו קונספירציית נקמה נגד משפחת לי, ו"קללה" המוטלת עליה.

     

    "אוי, מה אגיד על אח שלי?" נאנחת שאנון. "הוא באמת היה אדם יפהפה, כל כך מוכשר, כוכב בזכות עצמו. זה היה מזעזע, איום, מאוד קשה להתאושש. איך בכלל מתמודדים עם מוות של מישהו קרוב? 26 שנה מהיום, וזה עדיין כואב כל כך. אבל לא, לרגע לא הגעתי למחשבות על 'קללה', למרות שעד היום רווחים דיבורים כאלה. זה סתם ניסיון למצוא איזשהו קשר בין צירופי מקרים טרגיים. אני לא חשה בקללה בחיי, אני חיה, ומודה על כל רגע. בכנות, אם הייתי שוקעת בכיוון הזה, פשוט הייתי מפחדת להמשיך לחיות. אז זה ממש לא המקרה".

     

    שאנון מנהלת היום את המרצ'נדייז הקשורים לברוס לי, לאחר מאבק משפטי ממושך, עמותות ושאר פעילויות ציבוריות הקשורות אליו, למרות שהזכויות על הסרטים המקוריים, לצערה, ותמלוגי המיליונים, אינם בידי המשפחה. היא עצמה התאמנה ב"ג'יט קון דו" וגם באגרוף. "אבל מעולם לא התחריתי. אני לא אחראית לצד הזה במשפחה", היא צוחקת. "האמת היא שנכנסתי לזה פשוט כדי להכיר טוב יותר את אבא שלי, ואת הפילוסופיה ותורת החיים שלו".

     

    מה אבא היה אומר על הסדרה?

     

    "אני יודעת שהוא היה מאוד־מאוד גאה. הוא יצר את 'לוחם' לפני כמעט 50 שנה, כדי לסלול דרך ללוחמי אמנויות לחימה, ולספר סיפור סיני־אמריקאי אותנטי. זה נמנע ממנו. נדמה לי שסוף־סוף השגנו את זה. 'לוחם' היא אקשן עשוי היטב, אמין ומלהיב, וגם סיפור היסטורי אקטואלי מאוד חשוב. החזון של אבא שלי לבסוף ראה את אור היום".

     

    yehuda.nuriel@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 15.04.19 , 22:30