תנו לה מור

אין ספק שאחד הקהלים המקופחים בקולנוע, ובמיוחד בהוליווד, הוא אוכלוסיית הנשים המבוגרות. להוציא את מריל סטריפ, אין כוכבות גדולות מעל לגיל 60, וכמעט כל כתבה על ג'וליה רוברטס תתחיל באמירה מחמיאה בסגנון כמה היא יפה ונראית צעירה לגילה, 50 פלוס. אבל מה עם נשים בנות 50־60 שאשכרה נראות בנות גילן?

"גלוריה בל" הוא קודם כל סרט שנועד לעשות את זה: לתת לנו לבלות שעתיים לצד דמות ששייכת לקהל ה"רואות ואינן נראות" בקולנוע, ואולי בתרבות המערבית הגברית בכלל. גלוריה (ג'וליאן מור, מהממת וקורעת לב כתמיד), היא אם לשניים וסבתא לאחד, וגרושה שחיה כבר עשר שנים בגפה. ילדיה הבוגרים לא ממש מתעניינים בה, העבודה שלה בסדר אבל קצת משעממת, והיא מעבירה את זמנה הפנוי בחיפוש תחביבים חדשים, שירה לבד במכונית ובילוי בדיסקוטקים למבוגרים, עם שאר הפנויים־פנויות גרושים־גרושות שמחפשים קשר עין. אתם מכירים את הטיפוס.

יום אחד נוצר באחד המועדונים האלה קשר חם בינה לבין גרוש מבוגר, בודד ומתוק כמוה (ג'ון טורטורו, מצוין גם כן). אם היינו בסרט הוליוודי, זו הנקודה שבה הסרט היה הופך לקומדיה רומנטית למבוגרים, סטייל "דיברנו מספיק" החמוד. אבל הוא לא. למעשה, אם הסרט נשמע לכם מוכר, זה כי מדובר ברימייק באנגלית שעושה הבמאי הצ'יליאני זוכה האוסקר סבסטיאן לליו ("אישה פנטסטית", שהעמיד במרכזו אישה טראנסית), לסרט שלו מצ'ילה ששם אותו על המפה. "גלוריה" מ־2013 הוצג בהצלחה גם בישראל, ואלו שראו את הגרסה הקודמת יכולים אולי לוותר, כי הסרטים די זהים. אם כי בעיניי הגרסה האמריקאית קצת יותר מוצלחת בזכות מור, וגימור שלא היה בראשון.

"גלוריה בל" הוא פחות סרט שמרוכז ב"סיפור" מסודר ויותר בהתבוננות בלתי פוסקת בדמות, בעולמה, ברגעי האושר והשפל שלה. לרגעים יש לו איכות של חלום בהקיץ. הניסיון להנגיש לקהל בארה"ב קולנוע דרום־אמריקאי, שהוא תמיד קצת חלומי ואיטי יותר, לא צלח יפה והסרט הנוכחי באנגלית קצת נעלם בארה"ב (השפלה למור, שבנתה על עוד אוסקר).

אבל אל תתנו לפרטים האלו לסנוור אתכם. לכשעצמו, "גלוריה בל" גרסת ארה"ב הוא סרט מיוחד, יפה, נוגה, שנותן כבוד לקהל שלו, לדמויות שלו, ובראש ובראשונה לגיבורה שבמרכזו.