ספרדי כפול

אני משער שהתגובה הראשונה של רוב הצופים שיחלפו בקולנוע ליד הפוסטר של "כולם יודעים" — ובו הזוג המלכותי של ספרד, חוויאר בארדם ופנלופה קרוז מחייכים וחתיכים מתמיד על רקע כפר מוקף בכרמים — תהיה: "רגע, יש סרט חדש לאלמודובר?"

כן, יש סרט חדש לאלמודובר (עם אנטוניו בנדרס, הצלע הנוספת של חצי האי האיברי), אבל הוא מגיע עוד כמה שבועות וזה לא הסרט הזה. למעשה, למרות שמבחינה חיצונית נעשה ניסיון לנסוך רוטב "אלמודוברי" על המלודרמה העסיסית הזו, "כולם יודעים" רחוק ממנו מזרח ממערב.

קודם כל, זהו סרטו החדש של זוכה האוסקר פעמיים לפרס הסרט הזר — הבמאי האיראני אסגר פרהאדי ("פרידה" ו"הסוכן"). מאז שסרטיו המעולים, והביקורתיים באופן מרומז על משטר האייתוללות, זכו בפסלונים — מוצא את עצמו פרהאדי בחצי גלות. לכן השילוב האיראני־ספרדי הזה יצר שעטנז מוזר, שלא יספק את כל הצופים, אך בעיניי הוא בכל זאת קולנוע מרתק.

בחלקו הראשון הסרט מדגיש, אולי יותר מדי, את "הספרדיות" שלו. אישה אמידה (פנלופה קרוז) חוזרת עם ילדיה לכפר הולדתה בספרד לכבוד חתונת אחותה. שם היא תמצא גם את אהובה לשעבר (בארדם), איתו נותרה ביחסי ידידות. כמו ב"הסנדק", חלק א' של הסרט מוקדש לחתונה המסורתית שמהווה כר צבעוני להצגת כלל הדמויות בסרט (ויש קצת יותר מדי). בחלק ב', הסרט לוקח תפנית לכיוון משהו אחר לגמרי — יותר קרוב למותחן רב תפניות וטוויסטים, שלא תמיד עובד.

לרגעים הצטערתי שפרהאדי, במאי שמזוהה עם "איכות" ו"בון טון", לא עשה פה מותחן סליזי כל הדרך, ממש כמו בסדרות טלוויזיה אמריקאיות או סקנדינביות. אלא שגם ז'אנר המותחן בעצם לא מעניין אותו. כמו ב"הסוכן" ו"פרידה", פרהאדי בונה עלילת מתח בסיסית כדי לדון במה שמרתק אותו באמת: קונפליקטים ומתחים בין משפחות ממעמדות שונים בחברה.

וכך גם ב"כולם יודעים": על הנייר כולם בכפר מלאי חיוכים, כולם שווים, וכולם סלחו זה לזה. בפועל, יש מלא כאב. ובמקום הזה הסרט מפציץ בכמה סצנות דרמטיות פשוט מעולות, ופרהאדי מתגלה כדרמטורג עם יכולות אבחנה חדות כאיזמל מנתחים, גם בשפה שאינה שלו. כך שגם אם הסרט לא אחיד, ולא מה שחשבתם בהתחלה, מומלץ ללכת.