"אלה הרגעים שאני אומרת, איזה תסריט מחורבן וגאוני יש לחיים"

תרין שלפי הייתה בעיצומם של הטיפולים הכימותרפיים, אבל החליטה לא לוותר ולהגיע לערב השנסונים בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. היא בחרה לשיר את "חיוכים", עמדה על הבמה הקטנה עם מטפחת לראשה המגולח, שמלה אדומה לגופה, ושרה "צריך רק לחייך, רק לאהוב, לא לפחד ולא לכאוב/ אז העולם בעצם לא כל כך נורא/ צריך רק לחייך, צריך לפקוח העיניים/ צריך לצחוק ולחייך כי אין כל ברירה". בן רגע מילות השיר נטענו במשמעות חדשה.

"רגע לפני שעליתי לבמה אמרתי לעצמי, 'אם תרגישי שאת רוצה לבכות, תבכי, ואם תרגישי שאת רוצה לצחוק, תצחקי'", שלפי מספרת, "אבל כשעליתי, לא הרגשתי כלום. ראיתי את הכל מבחוץ, וזה היה יפה כל כך".

שלפי, שהייתה אז תלמידת שנה שנייה בסטודיו, החליטה להעלות את הסרטון לעמוד הפייסבוק שלה. בתוך מבול התגובות המרגשות שיחת טלפון אחת הותירה אותה המומה — על קו הטלפון היה אביה, איש תיאטרון, שמעולם לא פגשה. "הוא ראה את הפוסט ואמר שהוא הרגיש שבא לו להתעלף מההלם", היא מספרת. "הייתה לנו שיחה ראשונה של שעה בטלפון. בשיחה ההיא כבר מצאנו את עצמנו מדברים על תיאטרון ועל מחזות וספרים, לא רק על עצמנו. אלה הרגעים שבהם אני אומרת לעצמי, איזה תסריט מחורבן וגאוני יש לחיים".

את הפגישה הראשונה עם אביה בבית החולים, לפני כמעט שנה, שלפי החליטה לצלם. רגעים כאלה, אין מה לעשות, חייבים להישאר חקוקים לנצח. "הייתי מאושפזת לעוד טיפול", היא מספרת. "שאלתי אותו אם אפשר לצלם והוא כמובן הסכים. לא ידעתי בדיוק מתי הוא מגיע, וגם לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. ואז הוא פתח את דלת החדר ואמר, 'אומרים שחדר פינתי זה הכי טוב'. הייתי בשוק. אמרתי לו שלא הספקתי להפעיל את המצלמה, והוא הציע, 'את רוצה שאכנס שוב?'. אמרתי שכן, והוא נכנס שוב".

צילום: יובל חן

מליצנית רפואית — לחולה

שלפי, 23, שאי־אפשר שלא להיכבש בקסמה הרב ובחיוכים שהיא מפזרת בשפע, החליטה לכתוב מחזה על ההתמודדות עם המחלה — מרגע הבשורה על הסרטן, דרך הקרחת, ומהגרורה שהתגלתה להתמודדות המשפחתית. המחזה, "להזיז את השמש", שעליו עבדה בין הטיפולים וגם במהלכם, יועלה בחול המועד פסח בפסטיבל הצגות היחיד תיאטרונטו שיתקיים בעכו וביפו העתיקה. חנן ישי מביים ואחראי גם לדרמטורגיה.

תרין, בתה של ורדית שלפי, הדרמטורגית של התיאטרון הקאמרי, לא תיארה לעצמה שהכאב הקטן שחשה לפני כשנה וחצי יהיה תחילתו של מסע לא פשוט. "הלכתי לכירורג של קופת חולים רק כי אמא שלי התעקשה", היא מספרת. "הכירורג אמר שזה כלום ואמא ביקשה הפניה לאולטרסאונד. שלחו אותי לאיכילוב, רופאים נחמדים לאללה שמעבירים אותך מרופא לרופא. הם חשבו שזו ציסטה וקבעו לי ניתוח. כשבאתי לניתוח אמרו לי פתאום שזה נורא גדל, ושלחו אותי לעשות MRI. לא התייחסתי לזה ברצינות. הלכתי לעשות את הבדיקה אחרי מסיבת פורים בסטודיו, שזה תמיד קרחנות, ואז התברר שזה גידול וגינלי. הייתי במרוץ של שנה ב' בסטודיו, ופתאום מסיטים אותך למרוץ אחר".

קשה הרבה יותר.

"השתקמתי מהניתוח תוך שבוע, וחזרתי ללימודים. אחרי חודש הגעתי למיון כדי שיבדקו את הצלקת. כשהם הסתכלו על תוצאות הפתולוגיה הם אמרו לי שיש חשד לסרקומה. שאלתי את הרופא מה זה, והוא אמר שזה גידול ברקמות הרכות. זכרתי שכשהייתי בניתוח, אמרו לי שמה שהוא גידולי הוא לא בהכרח ממאיר, ועם זה הלכתי. בדיעבד הבנתי שלפעמים אתה אפילו לא מכיר כמה מנגנון ההדחקה שלך טוב. בבית החולים אמרו לי שזה גידול נורא נדיר, שנקרא SBRC - ובעברית: תאים עגולים כחולים וקטנים. זה מה שרואים במיקרוסקופ. אחרי שיחה עם דנה, אחות של אודי בן הזוג שלי שהיא רופאה ויש לה התמחות בחקר הסרטן, נרגעתי. תמיד יש את המחשבה שאם היינו הולכים להיבדק לפני אז אולי לא היו לי עכשיו גרורות. לשמחתי, אתמול קיבלנו את התשובות של הסי־טי האחרון, והתברר שהטיפול עצר את ההתקדמות. זה עוד לא הסוף, אבל זה בהחלט מעודד".

תופסות אותך גם מחשבות מפחידות?

"כשיש תשובות פחות טובות בסי־טי ברור שזה יותר קשה. כשלמדתי ליצנות רפואית, אמרו לנו, 'אל תשכחו שליצן תמיד מקבל את העוגה לפנים, ואז הוא מסתכל לקהל, וזה מה שמצחיק'. זה שיעור מטורף בכנות, וזה מה שאני משתדלת לעשות בשנה הזאת. אני מקבלת עוגות לפנים, אבל משתדלת ללקק את הקצפת ולהיישיר מבט. אני באמת יודעת שהפתיחות והכנות יותר נכונות לי.

"הסרטן זה התבגרות נורא מואצת. יש בזה משהו תכלסי ולא מתנצל. ברור שבא לי לתפוס את הבנאדם שכתב את התסריט הזה ולחנוק אותו, אבל זה לא הפתרון. אני עושה עכשיו טיפול רגשי מדהים, ומובן שדיברתי עם המטפל על הפחד מהמוות. כשהודיעו לנו שהתקבלנו לתיאטרונטו, הייתי בתקופה הכי קשה של הטיפולים, אבל כמובן נורא התרגשתי. אם לא היה קנאביס רפואי, אני לא יודעת מה הייתי עושה".

להתאהב בקרחת

כל כך צעירה, וכל כך בוגרת. שלפי מתמודדת עם הסיטואציה המפחידה והמטלטלת בשלווה שלא תיאמן. "יום אחד, לפני כמה חודשים, ישבתי בתור להקרנות והרגשתי נורא לא טוב, בחילה וסחרחורת. ואז מישהי שישבה מולי סימנה לי לחייך. היא אמרה לי, 'אנחנו רואים אותך כאן כל יום, ואת תמיד צוחקת ומחייכת, וזה נותן לנו כוח. תחייכי וגם אנחנו נחייך'. למרות שזה הכי לא התאים לי באותו רגע, התרגשתי וחייכתי. אלו הרגעים שבהם אני נורא מכבדת את מה שקורה לי. פתאום הבנתי שאני יכולה לשמח אנשים בלי חזות של מדריכה בקייטנה. יש לי פלייליסט שחבר טוב הכין לי להקרנות, כי אפשר לשים מוזיקה. היו שמים לי את הפלייליסט, מתחילים בהקרנה וברקע שומעים את ביונסה. בקיצור, חגיגה".

נשירת השיער הפחידה את שלפי, אבל די מהר היא התאהבה בקרחת שלה. "השיער התחיל לנשור שבוע וחצי אחרי שהתחלתי את הטיפולים", היא מספרת. "אמרתי, 'עכשיו כולם ידעו'. בערב של אותו יום דוד שלי בא עם מכונת גילוח. בדיוק נטע ברזילי זכתה באירוויזיון. שמנו את Toy בלופים. כשסיימנו, הסתכלתי על הקרחת בהשתקפות של החלון, אפילו עוד לא הלכתי לראי, ואמרתי, אני מתה על זה, אני עפה על זה, למה לא עשיתי את זה קודם. פתאום התאהבתי בה".

ומה קרה כשיצאת ככה לרחוב?

"נבהלתי פתאום. אמרתי, מה יקרה אם אני רואה עכשיו מישהו שאני מכירה? מה, אני אפיל עליו את זה עכשיו? לראות אותי זה לקבל כאפה לפנים. ידעתי שאני חייבת לעשות משהו. התהליך הזה היה היציאה שלי מהארון".

על הההצגה היא עובדת עם חנן ישי, הגיס של בן זוגה, אודי רונן. לאמא שלה יש כמובן חלק נכבד במחזה. "הדמות שלה מאוד נוכחת בהצגה", היא מחייכת, "זה החיקוי האהוב עליי. לא נתתי לה לקרוא את המחזה עד שלא התקבלנו סופית לתיאטרונטו, למרות שיש לה תמיד את ההערות הכי טובות. רציתי שהיא לא תקבל את זה כוורדית הדרמטורגית של הקאמרי, לכן ישבתי והקראתי לה אותו. היא מאוד אהבה, אבל אחרי זה היא נתנה לי הערות. נורא פחדתי שהיא תיקח אישית דברים, שהיא תיעלב, אבל היא הייתה נפלאה. אמא שלי עיצבה אותי מאוד. עכשיו, כשאבא שלי ואני מכירים, אני מגלה איזה דמיון יש ביני ובין אבא שלי, לא רק חיצוני".

בן הזוג שלה בשנים האחרונות הוא אחת הסיבות הגדולות לאופטימיות המדהימה של שלפי. "הוא מרגיע אותי והוא מקסים", היא אומרת. "כשהבנו שאני מתחילה את הטיפולים, דיברו איתי על שימור פוריות ועל האופציה של הקפאת עוברים. אמרו לי שאני יכולה להקפיא אם יש לי בן זוג. יש לי שבעה ילדים קפואים, שבעה שניצל תירס, שמחכים שנפשיר אותם". •

פסטיבל תיאטרונטו יתקיים בחוה"מ פסח ביפו העתיקה ובעכו

יחידה מובחרת

פסטיבל הצגות היחיד תיאטרונטו שיתקיים בחול המועד פסח הוא הזדמנות מצוינת ליהנות מתיאטרון איכותי, בביצוע מינימליסטי ומסקרן

פסטיבל הצגות היחיד תיאטרונטו, שיתקיים בחול המועד פסח ביפו העתיקה ובעכו, הוא אחד המסקרנים בתולדות הפסטיבל הוותיק. שתי הצגות מעוררות התעניינות מיוחדת, לא רק בגלל הנושא הטעון שלהן: "תהליך תופס מקום", שכתב אריק אביגדור על בת זוגו המנוחה רמה מסינגר עם ישי גולן, והמחזה של תרין שלפי על מחלתה. עידו קולטון, עוד שחקן ויוצר מבטיח, כתב וישחק ב"אב השנה" — סיפורו של צעיר הומוסקסואל שרוצה להיות אבא, ומגלה שהדרך לאבהות אינה פשוטה. גם ההצגה "הייתי שם", מאת מוטי לרנר ובבימוי איציק ויינגרטן, עוסקת בשאלות מצפוניות כמו ירי על אזרחים פלסטינים, ולא תשאיר את הקהל אדיש. שני הנציגים של משפחת עצמון — האב שמוליק בן ה־90 והבת ענת, שמשחקת ניצולת שואה בת 95, הם עוד סיבה להגיע לפסטיבל. עוד במומלצים: "אואזיס" מאת אמיר פתר, "ז'קוב ז'קוב" עם אוולין הגואל, "פלאפל" של הדס קלדרון ועודד ארליך, עם יניב סויסה, "המדידן" של דן וולמן עם שיר שנער, "שריקה" של הדר גלרון ו"מקושקשת" של רותם נחמני.