ראשון 26 במאי 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    שלמה ארצי
    7 ימים • 17.04.2019
    כולנו חופשיים סולו
    שלמה ארצי

    סיבוך עם הירח/ בכל פעם שלקחו את השיר שלי "ירח" לחלל התרחש לצערי משהו לא טוב. זה קרה עם הדיסק שלקח איתו אילן רמון ז"ל לחללית ולא הגיע ליעדו. ועכשיו, כשיוזמי החללית "בראשית" ביקשו ממני לקחת את השיר בדיסק און־קי ולהנחיתו עם החללית על הירח, הסוף ידוע.

     

     

     

    ולכן בגלל זה בדיוק הייתי זהיר ערב הנחיתה לפני שבוע. וכשפנו אליי כדי שאכתוב משהו חגיגי לגיליון שלמחרת הנחיתה, הבעתי חשש ואמרתי: ומה יהיה אם החללית לא תנחת? ולכן לא כתבתי כלום.

     

    אבל למרות זאת תדעו לכם שגם השבוע המשכתי להביט בירח וללחוש "יש שם אדם", כי העיקר האופטימיות. ואני מקווה שיום אחד, בהשקעה של מאה מיליון דולר, תהיה בראשית־2 והיא תנחת בשלום, ואולי תמצא את הדיסק און־קי עם השיר, מונח על הקרקע באחד המכתשים, ומישהו ירים אותו ויקשיב.

     

    דה ווינר/ אני יודע שהיום סדר פסח ותכף אהיה חגיגי. אבל לפני זה תנו לעשות לבחירות מעין רקוויאם או סיכומון מרפרף.

     

    אז ככה. יש לנו משרד והוא בעיניי מעין מיקרו־קוסמוס של ישראל. כלומר, מקום אכלוס של דעות שונות. אז הנה סיפור הימים שאחרי, אבל לפני כן, הידעתם שבאוסטרליה חובה לבחור? ואם אינכם בוחרים אתם חוטפים קנס בסך 280 דולר ולכן יש להם מאה אחוז הצבעה? נזכרתי בזה כשמישהו במשרד נאנח: "אח, לו כולם היו מצביעים".

     

    וכשחצי משרד היו מתוסכלים מהתוצאות שלא היו לטובתם, לחש אחד בשביל הנחמה: "מגיע צל"ש למפסידים. בכל זאת הבאנו תוצאה מכובדת, כמו בכדורגל כשהמשחק נגמר אמנם בתיקו, אבל ב־4:4 לטובתם".

     

    ואו אז עברה אחת קטנה וממזרית ולחשה: "רק ביבי, רק ביבי, כי דה ווינר טייקס איט אול" (המנצח לוקח הכל), וזה נשמע כמו מילות קסם של אלאדין עם שיר של להקת אבבה.

     

    "ומה גדולתו? מה הטריק שלו?" שאל מישהו במסדרון.

     

    "הוא הבמאי הכי גדול של ההיסטוריה הפוליטית שלו ושל ישראל. מין מתווך של הרגשות הרדומים ובמקרה גם אנחנו היינו שם", לחשה הקטנה בהערצה.

     

    ובאשר לרעיון האוסטרלי. הרעיון שכולנו נצביע בכפייה לכנסת מעורר אי־נוחות ומאיים כמו בדיקטטורה חסרת רחמים. אבל במחשבה שנייה, לך תדע.

     

    מטפס הסולו/ אם יש לכם yes, אל תחמיצו את סרט הדוקו המרגש "סולו חופשי", על המטפס המוטרף אלכס הונולד, בן 31, שהוא הראשון בהיסטוריה שטיפס ללא חבלים במעלה הצוק אל קפיטן (אלף מטר) בפארק יוסמיטי בקליפורניה.

     

    גבר רזה, עם מכנסי שלושת־רבעי קרועים, טי־שירט אדומה וקופסת טלק מאחורי הגב בחגורה, מטפס כשהוא יודע שרוב חבריו המטפסים נהרגו לאחרונה בנפילות.

     

    הוא גר בקרוואן האלכס הזה, עם הבחורה הראשונה שנקשר אליה לאחרונה באהבה, ובתור אדם שלא יודע איך לחבק (מלבד לחבק סלעים), הוא לא מסיט את עצמו לרגע מהדבר הכי חשוב לו בחיים וזה טיפוס סולו חופשי. ומה באשר למוות? הוא לא מפחד ממנו כי, לדבריו, כולם מתים בסוף. יאללה חבר'ה, מקסימום "ווי דיי פירסט" (נמות ראשונים).

     

    מלח מתוק/ בחדר האוכל הקטן במשרד ישבו כמה אנשים וחגגו כמו סוליסטים את ניצחונם בבחירות, וזה ניכר בעיקר בקטע של הסלט ששפכו עליו שמן, מלח וסוכר בכמויות לא אחראיות.

     

    נכנסתי בטעות לשיחה שלהם, וזה היה כמו להיכנס לשיחה סודית, נניח עם ההורים של אלאדין.

     

    כן, היו להם קודים משלהם. אולי משום שחששו לפני הבחירות מכל השמאלניקים שמילאו את המשרד.

     

    “להרבה ליכודניקים יש היסטוריה ארוכה של קיפוח ונאמנות בגלל הוריהם", הסבירה אחת, ליכודניקית שהייתה בה ענווה וגאווה. "ליכוד זה סיפור על סוליסטים חזקים", אמרה. זה לא ההוא שהסתובב במשרד לפני הבחירות והכריז בשחצנות שהם לוקחים אותן בהליכה ולבסוף אמר: "לא הפסדנו והם לא ניצחו. רק שהעתיד הוא במקום אחר".

     

    "טוב, בכל זאת היה לגנץ הישג מרשים, לא?" העיף מישהו שאלת הבהרה באוויר.

     

    "הוא צלח את הנהר בגבורה ראויה להערכה, אבל הסירה לא חיכתה לו", אמר מישהו שאוהב מטאפורות עצובות.

     

    "מה עם הקינוח?" שאל מישהו.

     

    "לקינוח יש לנו פודינג ממשלת אחדות שלא תהיה", צחקו כולם ברשעות קלה של מנצחים. אז הם אכלו את הפודינג לאט, כמו בארוחה של מטוסים.

     

    ריקוד הארבעה/ "מה התכונה האנושית שהביאה את הכחול־לבניקי"ם להכריז על ניצחונם המוקדם?" שאל אותי מישהו.

     

    "הם פשוט היו על ספידים של ניצחון. ווישפול ת’ינקינג (שכנוע עצמי)", עניתי, "וזה מאוד אנושי".

     

    "ומה דעתך על הריקוד שהם רקדו, ארבעתם?" שאל.

     

    "ואוו, זה היה כמו ריקוד של שבטים עתיקים. אחד המוזרים, המרגשים, הסימפטיים והמפדחים שהיו בפוליטיקה הישראלית", עניתי.

     

    "שמע, אני לא יכולה להשתחרר מהכאב הצורב של ההפסד", אמרה אחת במסדרון המשרד.

     

    "כאב צריך לדעת לפרק", אמרתי, "לאט־לאט ובכאבים".

     

    הנביא/ ועכשיו כמה מילים לכבוד פסח, שדווקא משום שהוא חג משפחתי של ישיבה יחד הוא מדגיש במיוחד - למשפחות של נישואים שניים - את הבדידות במשפחות חלוקות. ובתור מי שאיבד גם את משפחת האם שלו (אבא'לה, אמא'לה ואחות), ושבסדר הקרוב ילדיו עושים את הסדר אצל אמם, אני יכול להבין את אלה שנסעו לחוץ לארץ כדי להעביר את הסדר שם כדי לא להתבלגן פה (אבל אל דאגה, לא אהיה לבד, יש לי עוד משפחה).

     

    "יכולנו להיפגש בפסח", אמרה לי פעם מישהי בגיל 16, אבל לא נפגשנו וזה נחרת לי כאחד המשפטים הכי רומנטיים ששמעתי מעודי. וחוץ מזה, בשבילי פסח זה משל הים שחצו אותו בני ישראל בחרבה כשהוא פעור לשניים. והנמשל? שגם כשהכל נראה סגור בפניך, משהו יכול להיפתח.

     

    ופסח זה גם משה המנהיג המגמגם, השפוי, שידע בדיוק מתי תם תפקידו בהיסטוריה. וכיוון שמארבעת הבנים אני הכי אוהב את התם, אני תמיד שואל את עצמי, איך זה שהרשעים עדיין לא נעלמו מן העולם, וכמה יפה הוא הפועל “והגדת”, כלומר הצורך לספר ולהיפתח אחד לשני.

     

    אבי עליו השלום היה אומר בהומור יהודי בסדר פסח שלדעתו אלוהים לא נורא הצליח בצורה שסידר את בני האדם על פני כדור הארץ, כי עובדה שהם כל הזמן רבו אחד עם השני על המקום שלהם. ואני הילד הייתי מחכה למילוי הכוס של אליהו ב”שפוך חמתך”, פותח עבורו את הדלת ואחר כך מציץ לראות אם הוא בא להציל אותנו. והוא תמיד בא עם זקן ארוך וראסטות. רק שלאחרונה נדמה לי שעכשיו מגרשים אותו כשהוא בא, כדי שלא יראה לנו את האמת בפרצוף.

     

    חג שמח/ אחרי סיבוב הניצחון ועצבות המפסידים התחילו לשפץ את המשרד לקראת פסח, אז כולם יצאו החוצה לשאוף אוויר.

     

    "בנות, תנו לי סיגריה", ביקשה אחת שהפסיקה לעשן לפני שנה.

     

    "באחד הימים יחול שינוי", אמר נ', והתכוון בעיקר לעובדה שהוא וחבר שלו הולכים להביא ילד מאמריקה ב־600 אלף שקל, כי פה אסור להם.

     

    "איזה ווינרים אתם", הגיב לו מישהו.

     

    ווינרים מרוששים", ענה נ'.

     

    אחר כך מישהי שאלה: "נו, ואף מילה על נוטרדאם שנשרפה?"

     

    "אצלנו הבית בער פי אלף", אמר מישהו, ואני נזכרתי שפעם עשיתי בכנסייה הזאת מדיטציה ונרדמתי.

     

    ואחר כך חשבתי שאולי שני הבנימינים ילכו בפסח לטיפוס צוקים עם אלכס מתחת לירח, ויגלו את סוד הקסם של הסולו והאחדות.

     

    "כל כך הרבה קרה לנו פה בזמן האחרון, ולכל כך הרבה נתנו חשיבות שהוגזמה באותו רגע", חשבתי ועליתי סולו חופשי על אופניי.

     

    "חג שמח, שלמה", צעק אליי הילד בשביל.

     

    "חג שמח", עניתי ונשבעתי לא להגזים עם המצות.

     


    פרסום ראשון: 17.04.19 , 22:05