רביעי 17 ביולי 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אישה עטוית בורקה על רקע אזור הסיטי של מנאמה, בירת בחריין. "אני לא חושבת שאישה שהולכת חשופה היא בהכרח חופשייה יותר", אומרת לי עאישה, צעירה מקומית. משמאל: שליח "ידיעות אחרונות" על רקע מסגד אל־פאתח
    7 ימים • 17.04.2019
    כלוב של זהב
    ברחוב יש הפגנות נגד ה"ישות הציונית", והמשלחת הישראלית שהייתה אמורה לנחות שם השבוע בוטלה, אחרי שהופץ סרטון שתיאר איך פצצה מחסלת אותה. אבל שליח "ידיעות אחרונות" הצליח בכל זאת להיכנס אל הממלכה המוסלמית המסוגרת ולגלות שגם תחת המשטר הנוקשה שלה, יש בחריין אחרת: קניונים בוהקים, חנויות עם תכשיטי זהב ענקיים ו"רצועת חטאים" שבה מועדוני לילה וברים פרועים. בין לבין הוא ביקר בבית הכנסת הקטן, שהיה בעבר ביתה של קהילה יהודית מפוארת והיום מונה רק 37 איש. האם יש סיכוי שבקרוב הבחריינים יהיו הראשונים במפרץ שיכוננו יחסים עם ישראל?
    יניב חלילי, בחריין

    ביום שישי שעבר, יומיים לפני שנחתי בבחריין, שטפו את רחובות הבירה מנאמה מפגינים רבים. הם מחו נגד הגעתה המתוכננת של משלחת ישראלית לקונגרס יזמות גלובלי שנפתח ביום שני האחרון בעיר. את המשלחת הישראלית היה אמור להוביל שר הכלכלה, אלי כהן, ועימו נציגים של משרד החוץ, יזמים מחברות היי־טק ישראליות – ואנוכי. ביקורה המתוכנן של המשלחת הישראלית קיבל אור ירוק מארמון המלך הבחרייני, כחלק מההתחממות היחסית בין שתי המדינות בשנים האחרונות. אבל לרחוב הבחרייני היו רצונות משלו – והמפגינים, רובם שיעים, קראו קריאות נגד "הישות הציונית".

     

     

    כיאה לאומה שמבקשת למצב את עצמה ככוח חשוב בעולם היזמות הגלובלי, הבחריינים לא השאירו את ההפגנה ברחוב: סרטון הופץ ברשתות החברתיות, תחת הכותרת "האזהרה האחרונה". בסרטון מוצג מטוס ישראלי נוחת בשדה התעופה בבחריין ועל סיפונו אנשי המשלחת הישראלית. כשהמשלחת מגיעה למלון שבו היא מתארחת, רחפן מעופף משגר פצצה המעלה את המלון ואנשי המשלחת באש. הסרטון מסתיים בכיתוב כפול, בעברית ובערבית, עם מסר טעון: "האזהרה האחרונה". הסרטון הפך ויראלי ברשתות החברתיות. וגם ההפגנות עשו את שלהן: הפרלמנט הבחרייני פירסם הודעת גינוי לביקור של המשלחת הישראלית. המלך הבחרייני הכל־יכול חאמד נאלץ להתקפל מהסכמתו לאפשר את כניסתנו לבחריין, ובמוצאי שבת הוחלט על ביטול הגעתה של המשלחת הישראלית, מנימוקי ביטחון.

    גשר המלך פאהד, המחבר בין בחריין וערב־הסעודית. מהווה נתיב לתענוגות של הסעודים והכוויתים.
    גשר המלך פאהד, המחבר בין בחריין וערב־הסעודית. מהווה נתיב לתענוגות של הסעודים והכוויתים.

     

    למחרת בבוקר נחתתי בשדה התעופה של בחריין בגפי, מלא כוונות טובות, חששות גדולים ודרכון זר. פקיד ההגירה התבונן ממושכות בדרכוני, שבו מצוין שמקום הלידה שלי הוא תל־אביב, ושאל אותי במה אני עוסק. הבחריינים, כך הזהירו אותי קולגות רבים, לא אוהבים עיתונאים. מאז מהומות "האביב הערבי" שהתנפצו על המדינה ב־2011 ודוכאו באלימות ברוטלית, הרשויות בבחריין לא מתירות כניסת עיתונאים ללא אישור ובדיקה מדוקדקת מראש. במדריך "לונלי פלאנט" לבחריין אף מצוין כי, "הרשויות בבחריין חושדות בזרים שנכנסים למדינה אם מתברר שהם עיתונאים". ידעתי שאם אציין את עובדת היותי עיתונאי – ועוד מישראל, הרשויות לא יהיו זקוקות לרחפן כדי להעיף אותי לקלבוש. כך ציינתי בפני הפקיד כי אני עובד היי־טק והגעתי לקונגרס היזמות הבינלאומי.

     

    הוא לא התרשם – והורה לי לשבת על הכיסא ולהמתין, בזמן שנטל את דרכוני ונכנס לחדר צדדי. הדם אזל מגופי. מקץ דקה שנדמתה כנצח וכגיהינום שמגיע אחריו, שב הפקיד והורה לי להתקרב לדלפק. הוא דרש שאשלם את דמי אשרת הכניסה לבחריין. הייתי בטוח שזו מזימה לקחת את כרטיס האשראי שלי, אך בלית ברירה הושטתי את הכרטיס. דקה לאחר מכן הוא הפקיד בידיי את הכרטיס ואת הדרכון. “אנג'וי בחריין", חייך וטמן את עיניו במסך הטלפון הסלולרי שלו. מי יודע, אולי בדיוק הפרעתי לו לצפייה בסרטון "האזהרה האחרונה".

     

    יניב חלילי
    יניב חלילי

     

    1 פועלים אסייתים

     

    בחריין היא מדינה של ניגודים. שלושת ימי הביקור חשפו ממלכה שלא החליטה אם היא רוצה להישאר נטועה בעברה וכבולה למסורת, או רוצה לשעוט קדימה אל הקִדמה הטכנולוגית הנוצצת. זוהי ממלכה עשירה הנשלטת על ידי משפחת מלוכה ביד רמה ואף קשה, אבל נהנית מחירויות נדירות בנוף הערבי. מיליון וחצי תושבים מתגוררים בה, אבל רק מחציתם בחריינים – והשאר נתינים זרים, שעובדים בעיקר כנותני השירותים של האדונים המקומיים. מדינה מוסלמית אדוקה, שנחלקת, כמעט שווה בשווה, לסונים ושיעים. את חלל האוויר מפלחות קריאות המואזין העולות מהמסגדים הרבים במנאמה. לפני שבוע המואזינים נאלצו להתמודד עם מתחרה שקפץ לביקור: כוכב הפופ ג'ייסון דרולו, שהופיע כאן מול אצטדיון מפוצץ. הניגודים הללו משייטים בשלווה, אם כי מתחת לפני השטח זורמת לבה שעשויה להתפרץ יום אחד, בדיוק כפי שקרה לפני שמונה שנים. ומעל כל אלה מסוככים שני גורמים שנמצאים בבחריין בשפע ומאחדים את השורות, לפחות בינתיים: אללה וכסף.

     

    אללה – אם מאמינים בקיומו – נגע במצחה של בחריין בשרביט של זהב. הממלכה הזעירה נמתחת על פני 765 קילומטרים רבועים בלבד של ארכיפלג בן 16 איים במפרץ הפרסי. מדינה שלמה בגודל של העיר ניו־יורק, שאפשר לחצות אותה מקצה לקצה תוך פחות משעת נסיעה.

     

    מנאמה, בירת בחריין, במבט מלמעלה
    מנאמה, בירת בחריין, במבט מלמעלה

     

    לפני 4,300 שנה נמצאו במימי בחריין פנינים שנחשבות, עד היום, ליפות בעולם. מעיינות תת־קרקעיים של מים מתוקים סייעו להיווצרותן והפכו את בחריין לזירת התגוששות ומאבקים של מדינות רבות, שרצו לשים ידן על האוצר. מי הגיע לכאן? היוונים, הפורטוגזים וכמובן הבריטים, ששלטו בבחריין ביד רמה עד 1971, אז זכתה המדינה לעצמאות. 40 שנים קודם לכן, בטבורו של המדבר הצחיח והאינסופי שעליו משתרעת הממלכה, התגלה נפט. ואז עוד קצת, ואז עוד הרבה.

     

    בתחילת השאיבה, כפי שמספר השֶׁלט בג'באל אד־דוחן, הקידוח הראשון על אדמת בחריין, נשאבו 400 חביות בשעה. עתה מעטרים את המרחב שדות גדולים של צינורות, מקדחות ומשאבות ענק, שיונקים מהאדמה כמויות עצומות של נפט. מנהלי העבודה הם ערבים־מקומיים, אבל הפועלים הם אסייתים. נשמע מוכר? חביות ענק, בגודל של בניינים גבוהים, קולטות את התוצרת המשובחת, שהפכה את בחריין, ברבות השנים, לאחת המדינות העשירות בעולם. מחיר ליטר בנזין עומד כאן על 150 פילס, שהם 1.5 ש"ח. הכסף, אגב, נשאר בתוך המדינה: חברת הנפט הלאומית של בחריין אוחזת בזיכיון לבארות העצומות, שבבטנן זורם הזהב השחור. לא הרחק מכאן נמצא גם ארמון המלך – קרוב אל העין וקרוב ללב האדמה היקרה.

     

    ואם הפנינים והנפט לא הספיקו, השכילה בחריין להיות המדינה הראשונה במפרץ שפיתחה כלכלה שאינה תלויה בנפט. הבחריינים הבינו שנפט, בניגוד לפנינים, לא יישאר לנצח. מערכת בנקאות מפותחת עודדה משקיעים רבים, בעיקר זרים, לנתב את הונם אל בחריין והיא הפכה למקלט המס המועדף על עשירי תבל. התוצר הלאומי הגולמי של המדינה עמד בשנה שעברה על 39 מיליארד דולר, או 26,531 דולר לאדם – הכלכלה ה־33 בגודלה בעולם. אם מחשבים את התל"ג על פי כוח הקנייה של האזרחים, בחריין היא הכלכלה ה־15 בעוצמתה בעולם. על קו האופק של מנאמה מצטופפים מגדלי זכוכית בוהקים וגורדי שחקים עצומים, פאר הארכיטקטורה העולמית, המאכלסים חברות ערביות ומערביות רבות. מנופים מזדקרים מכל פינה ומלמדים על תנופת בנייה שנועדה להדביק את הביקוש. גם קו המים נדחק החוצה: אזור הסיטי של מנאמה נבנה על קרקעות ים שיובשו.

     

    בשעות הצהריים הופכת מנאמה למנה חמה; הטמפרטורות מטפסות ל־30 מעלות וחנויות רבות נסגרות ונפתחות מחדש בשעות הערב המוקדמות. המוזיאון הלאומי של בחריין, האטרקציה התיירותית הבכירה של בחריין, הוא מקום מפלט קריר. המוזיאון ממוקם בבניין פוסט־מודרני מרהיב, צבוע בצבעי מדבר, בהומאז' לשורשי המקום, ובין חלליו פרושה ההיסטוריה המפוארת של המדינה. אל שטח המוזיאון הועתקו, במלאכת מחשבת, סוללות הקבורה מאימפריית דילום העתיקה, שהייתה קיימת בשטח בחריין, עם שלדים אמיתיים.

     

    משפחה מקומית מבקרת במסגד אל־פאתח
    משפחה מקומית מבקרת במסגד אל־פאתח

     

    80 אלף תלוליות קבורה נמצאו בשטח בחריין, חלקן מתוארכות לתקופה שלפני 4,500 שנה. "ציוויליזציה שהיה בה לא רק כבוד לחיים, אלא גם כבוד למתים", מציינת בגאווה המדריכה המקומית. בקומתו השנייה של המוזיאון מצטופפת תערוכה מרתקת של ספרי קוראן עתיקים ואמנות האיסלאם. בחלל החדשנות של המוזיאון מוצגת תערוכה של אמנות סעודית, נוטפת דברי חנופה אל האחות הגדולה של בחריין, ערב־הסעודית.

     

    אבל לא רק המוצגים במוזיאון מרתקים, אלא גם הסיפור מאחוריו: המוזיאון, שעוצב על ידי הארכיטקטים הדנים הידועים קרוהן והרטוויג רסמסן, הוא חלק מיוזמה של הנסיכה הבחריינית, שייחה מיי בינת מוחמד אל־חליפה, למצב את בחריין כזירת אמנות חשובה ורלוונטית. צמוד למוזיאון ניצב בניין מרהיב נוסף, התיאטרון הלאומי, שמארח הפקות מקוריות לצד פסטיבל סרטים קוריאני ואופרה מאיטליה, במסגרת עונת האביב.

     

    התיאטרון נפתח ב־2012 בהשקעה עצומה ובהשוואה אליו, הבימה נראה כמו מתנ"ס שכונתי. חצי שעה משם נמצא מסלול המרוצים של "פורמולה 1", עוד אבן דרך במיתוג של בחריין כיעד בינלאומי הקורץ למערב. את המגדל שניצב במרכזו של מתחם המרוצים אפשר לראות ממרחק רב והאצטדיון, על 70 אלף מושביו, הוא מופת נוסף של ארכיטקטורה בחריינית מודרנית ונוטפת כסף. מסלול המרוצים נמתח על פני חמישה וחצי קילומטרים והמחיצות סביבו נבנו מ־82 אלף צמיגים. מתוך כבוד למארחים, זוכי המרוץ לא חולצים בקבוקי שמפניה, כמקובל, אלא בקבוקי מיץ רימונים ומי ורדים. בהתאמה, גם המעודדות לבושות בבגדים צנועים יותר מהמקובל. בשעות הצהריים המתחם ריק ושומם מאדם, אבל בעיני המוכר בחנות המזכרות נדלק ניצוץ כשהוא מספר על תחרות הגרנד פרי שהתקיימה כאן רק לפני שבועיים: "באו לכאן אנשים מכל העולם, זו הייתה חגיגה אמיתית", הוא אומר ומציע לי חולצה למזכרת במחיר מופקע של 500 ש"ח. סירבתי בנימוס אבל הוא התיר לי להצטלם עם מכונית המרוץ שהוצבה בחנות, "משום שאתה בריטי", הוא אומר וקורץ לי.

     

     

    חלון ראווה עם תכשיטי ענק בשוק הזהב של מנאמה
    חלון ראווה עם תכשיטי ענק בשוק הזהב של מנאמה

     

    2 כסף כמו מים

     

    בחריין היא השכנה הנובורישית במפרץ; הכסף החדש נשפך פה כמו מים והכל חדש, מפואר, גדול, בוהק. הקניונים החדישים מציעים את התוצרת החדשה והיוקרתית של מיטב מותגי המערב, כולל חנות ענקית של "ויקטוריה'ס סיקרט", על שלל פרטי הלבוש האינטימיים שלה. על הקניון אפשר להביט דרך אחד החרכים בחלונות המקושתים של מסגד "אל פאתח", הגדול במסגדי בחריין, שיכול להכיל 7,000 מתפללים בו זמנית. רצפת השיש היפהפייה של המסגד היא איטלקית, דלתות העץ מהודו, השטיחים תוצרת אירלנד והנברשות יובאו מדרום צרפת. "אז מה יש במסגד מבחריין", אני שואל את המדריך. הוא מצמצם את עיניו לעברי ופוסק: “המואזין – הוא משלנו".

     

    הדופק האמיתי של בחריין פועם מרחק כמה קילומטרים מכאן, בשוק של מנאמה. רחבת הכניסה הקולוניאליסטית של השוק, "באב אל בחריין", הוקמה בשנת 1949. אחרי שבחריין קיבלה עצמאות, המקומיים הוסיפו עיטורים ערביים טיפוסיים, המעניקים לה אווירה של בזאר מסיפורי אלף לילה ולילה. רחובות השוק הצרים והצפופים מאכלסים מאות חנויות שמציעות כל סחורה אפשרית: תבלינים, צעצועים, בגדים וזהב. הספורט הלאומי של נשות בחריין הוא רכישת תכשיטי זהב עצומים בגודלם: מוגזם היא מילה שלא קיימת בלקסיקון האסתטי המקומי. הן נבלעות עתה בתוך החנויות בקבוצות, עטויות חיג'אב, ובמקרים רבים גם ניקאב – רעלה מסורתית המכסה את כל הפנים, מלבד העיניים.

     

    צמידים וטבעות זהב נחשבים פופולריים מאוד, גם משיקולים פרקטיים: אצל רבות מהנשים רק כפות הידיים חשופות, בעוד שאר הגוף מוסתר תחת הגלימה המסורתית. מחלונות הראווה בוהקות למרחקים שרשראות ענק כבדות, עשויות מאות גרמים של זהב משובח, מסמאות את עיני המתבונן. אחד המוכרים מסביר שהשרשראות הללו הן מתנה מסורתית שחתן מעניק לכלה ביום חתונתם. "ככל שהשרשרת גדולה יותר ומעוטרת באבני חן יקרות יותר, כך היא מעידה על מעמדה החברתי של משפחת החתן ועל היכולת הכלכלית שלה", הוא מסביר ומראה את תג המחיר המוצמד לאחת השרשראות: 80 אלף דינר בחרייני, שהם כמעט 800 אלף ש"ח. מחיר שווה לכל כיס של שייח בחרייני.

     

    מגוון תבלינים בשוק התבלינים המקומי
    מגוון תבלינים בשוק התבלינים המקומי

     

    הנשים הבחרייניות מנפצות דעות קדומות רבות. שלוש מהן יושבות בבית קפה בשוק בגפן. אני מתיישב בשולחן הסמוך ומתחיל איתן בשיחה. להפתעתי, הן נענות באדיבות. אחת מהן מדליקה סיגריה, תוחבת אותה אל שפתיים משוחות באודם בוהק ומיטיבה את החיג'אב לראשה. הן סיימו עתה יום עבודה בחברת בנקאות ולוגמות תה לפני שישובו לבתיהן. עאישה, הצעירה ביניהן, עונדת חיג'אב מעוטר באבני חן, סמל סטטוס שמעיד על עושרה. היא מספרת שלמדה כלכלה באוניברסיטת לונדון ושבה לבחריין כדי להינשא ולהקים משפחה. "בחריין היא הבית, לונדון היא מקום נחמד לבקר בו. לא הייתי רוצה לחיות שם, זה יותר מדי פתוח", היא אומרת. "כשבא לי להתאוורר, אני נוסעת לבקר. עושה קניות בהרודס, פוגשת חברות, מטיילת. אבל אחרי כמה ימים אני מתגעגעת הביתה".

     

    אני שואל אותה לפשר החיג'אב – האם היא לובשת אותו מרצונה החופשי, או שהלחץ החברתי ומעמד האישה בבחריין לא הותירו לה ברירות. "כל אישה יכולה להתלבש כאן איך שהיא רוצה", היא אומרת ומחווה בידה לבחורה צעירה שעוברת בסמוך, לבושה בג'ינס ובטי־שירט. "החיג'אב הוא בחירה שלי, שמעניקה משמעות למקורות שלי וחולקת כבוד למסורת. אנשים במערב נוטים לחשוב שכל ערבייה לובשת חיג'אב כי אבא שלה כפה עליה לעשות כן ובעלה מכה אותה. אבל נשים רבות בבחריין עושות כן מתוך רצון, שייכות וכבוד עצמי. אני לא חושבת שאישה שהולכת חשופה היא בהכרח חופשייה יותר. אולי היא כלואה בתפיסה שהמערב כפה עליה".

     

    בקניונים הבוהקים של מנאמה אפשר לראות צד נוסף של הסיפור. כמו בעולם המערבי, גם כאן השופינג הוא דת משנית. בשעות צהריים של יום עבודה קניון "סיף", היוקרתי בקניוני העיר, מלא בנשים לא עובדות. הניקאב שמכסה את גופן מעניק משמעות חדשה למילה גמישות – והן נדרשות להרבה ממנה. אישה שיושבת עם בעלה ובני משפחתה מסיימת את ארוחת הצהריים זמן רב אחריהם – היא צריכה להנדס את האופן שבו תרים את יריעת הבד המכסה את פניה, תחזיק אותה ביד אחת, בעוד שבידה השנייה תערים אוכל לכף, תקרר אותו בנשיפה מעודנת ותאכל. זה נראה הרבה יותר מסובך מאשר זה נשמע. בבית הקפה "ערביקה" מסבירה המוכרת הפיליפינית כי נשים יכולות להזמין קפה בטמפרטורה פושרת, המאפשרת להן ללגום אותו מבעד לניקאב, בלי להידרש ללוליינות. על הכל חשבו כאן.

     

    נשים רבות בבחריין נוטלות חלק בשוק העבודה. הפוליגמיה כאן נפוצה פחות מאשר בקטאר או בערב־הסעודית. מדי פעם אפשר לראות גבר יושב סביב שולחן עם שתיים או שלוש נשים ותריסר ילדיו, אבל הם היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. או כפי שהיטיב לתאר זאת סמי, נהג מונית שהסיע אותי באחד הימים: "ארבע נשים הן ארבע בעיות. מי רוצה את זה על הראש שלו?"

     

    השלטים במדינה הם דו־לשוניים – בערבית ובאנגלית, ורוב התושבים יודעים אנגלית היטב. עשרה מיליון תיירים פוקדים את בחריין מדי שנה, רובם הגדול באים ממדינות ערב, בעיקר מערב־הסעודית השכנה. תיירים מערביים עדיין זוכים לריחוק מהול בקרירות. יש לכך גם צדדים משעשעים, שכן התייר המערבי חולק אחוות זרים עם נותני השירותים כאן, רובם אזרחי מדינות זרות, בעיקר אסייתים. ביומי הראשון במלון לחשה לי פקידת הקבלה הסינית שבמלון לא מגישים אלכוהול, "כי הבעלים לא אוהב את זה". אחר כך תמתיק באוזניי את שמו של המלון הקרוב ביותר שבו אוכל ללגום ג'ין וטוניק. הסידור אופייני למדינות ערביות: אפשר לעשות כמעט כל דבר, מתחת לשולחן והרחק מאור היום ומעיני המשטר. בתי מלון ומסעדות שמשרתות את העובדים המערביים מגישים אלכוהול, אבל במסעדות הרגילות תיאלצו להסתפק בלימונדה. "אנחנו יכולים לשתות אלכוהול בבית, אף אחד לא יגיד לנו שום דבר. אבל לא בחוץ", מסביר לי מוחמד, גבר בשנות ה־30 לחייו, שעורך לי סיור קצר.

     

    יניב חלילי בכניסה לגשר
    יניב חלילי בכניסה לגשר

     

    3 בשר ואלכוהול

     

    בחריין אולי לא מודה בכך, אבל אלכוהול הוא אחת האטרקציות התיירותיות הגדולות ביותר במדינה. מדי סוף שבוע נוהרים לתוך המדינה, באמצעות הגבול הפיזי היחיד שלה, רבבות סעודים הצמאים לאלכוהול ולחטאים, הרחק מעינם הפקוחה מאוד של השלטונות הסעודיים האדוקים. גשר קינג פאהד, מופת הנדסי שנמתח על פני 25 קילומטרים, מחבר בין שתי המדינות מעל מימיו הרדודים של המפרץ הפרסי. בדיוק באמצע הגשר, שהושלם ב־1986 בהשקעה של 1.2 מיליארד דולר, ניצב מעבר הגבול בין שתי המדינות. ליד ביקורת הדרכונים הוצבו שני המוסדות הסמליים ביותר של בחריין – מסגד וסניף של מקדונלד’ס. הבשר, אם תהיתם, חלאל למהדרין. "בבקרים יש פקק של מכוניות מבחריין לערב־הסעודית, של אנשים, בעיקר עובדים מערביים, שעובדים בערב־הסעודית אבל בוחרים להתגורר בבחריין משום שהיא פחות דתית ואדוקה", מסביר מוחמד. "אבל משעות הערב המוקדמות הפקק משתרך בכיוון השני: הסעודים באים לבחריין כדי לבלות, לרקוד, לשתות ולעשות את כל מה שהשלטון שלהם אוסר עליהם לעשות. ביום חמישי ושישי עומס תנועת הנכנסים לבחריין כה גדול, שאפשר לשבת בפקק שלוש שעות. אבל הסעודים לא מתייאשים – ואני לא מאשים אותם".

     

    בתזמון מדויק, אנחנו רואים אישה ממהרת לשחרר את הניקאב, בעוד בעלה נוהג את רכבם המפואר אל תוך בחריין. בדרכנו חזרה למנאמה, אנחנו רואים גם לא מעט כלי רכב עם לוחית רישוי מכווית, שנמצאת מרחק של חמש שעות נסיעה מכאן. הם יסעו לאזור ג'ופר, שם נמצאת "הסמטה האמריקאית", שם תמים לרצועת חטאים עם מועדוני לילה, ברים ובתי מלון ליברליים מאוד. בבר של מלון "ארמן" אני רואה בשעות הערב צעירים ערבים רבים, חלקם לבושים בדישדשה, שמלת גברים מסורתית, המנסים לצוד במבטם נשים מערביות. קבוצה של בחורים סינים מספרים שהם עובדים בעיר דמאם, בצד הסעודי, אך מגיעים לבחריין כדי לבלות. "החיים בערב־הסעודית יותר מדי נוקשים, בחריין מזכירה את דובאי", אומר אחד מהם ולוגם וודקה. לחיים.

     

    אבל לא רק וודקה אפשר ללגום בבחריין – גם קוקטייל טוטליטריות בניחוח דיכוי. ארמון המלוכה של בחריין, של שושלת חליפה, שולט במדינה יותר מ־200 שנה ביד רמה, כמעט ללא עוררין. המלך חאמד אוחז בשרביט ענק של סמכויות: הוא ממנה את ראש הממשלה ואת הקבינט, מפקד על הצבא, משמש יושב ראש ועדת השיפוט העליונה של המדינה ומשמש כחותמת האחרונה של ההחלטות הגדולות במדינה. רבים מחברי הקבינט משתייכים למשפחת המלוכה. ראש הממשלה הנוכחי, חליפה בין סלמן אל חליפה, המכהן מאז שבחריין קיבלה עצמאות, ב־1971, הוא לגמרי במקרה גם דודו של המלך.

     

    כך, בבחריין מזדקרים לא רק גורדי שחקים אלא גם תמונותיהם של שלושת בעלי הכוח: המלך, ראש הממשלה ויורש העצר, הנסיך סלמן. התמונות הללו נמצאות בכניסה לשוק, באוניברסיטת בחריין, גם ברחובות המאובקים ביותר של המדינה – בתערובת שיש בה יותר מקמצוץ של הפחדה. ארמון המלך נמצא סמוך לעיר חאמד, חצי שעת נסיעה ממנאמה. את הארמון אפשר לראות רק מרחוק ורק באמצעות העיניים. הקומפלקס המלכותי נמתח על פני שטח עצום בגודלו, שמוסתר באמצעות חומה גבוהה מנוסעי המכוניות החולפים בכביש הסמוך. רק קטע קטן נגלה לעין מהכביש, אבל מצלמות מאותתות לנו כי כל ניסיון לצלם את המתחם או לעצור לידו, ייקלט מיד. ליתר ביטחון, ניידות משטרה פרושות לצד הכביש, מוודאות שאף נהג לא יעצור. מוחמד, שעימו אני נוסע, לא יודע לספר כמה נשים או ילדים יש למלך. "אף אחד לא באמת יודע, אולי יש לו אישה אחת, אולי יש לו 20 נשים. אני בטוח שיש לו ילדים רבים, שלא שמענו עליהם מעולם".

     

    סמוך למתחם הארמון נמצא בסיס חיל האוויר הבחרייני זקהיר, ערוך ומוכן למלט את המלך במקרה שיתרחש נגדו ניסיון מרד. ניסיונות כאלה התרחשו פעמים ספורות בעבר – ודוכאו ביד קשה, בהוצאות המוניות להורג ובהשלכתם לכלא של אסירים פוליטיים. הפעם האחרונה – והזכורה לשמצה – התרחשה ב־2011, כשהאביב הערבי הגיע לבחריין. המהומות שפרצו במדינה הפתיעו רבים בעולם, בגלל מצבה הכלכלי הטוב של בחריין. על מה צריכים הבחריינים למחות? "על יוקר המחיה, הפערים בין עשירים לעניים, האבטלה בקרב צעירים והיעדר חופש ביטוי", מסביר לי מוחמד. "במשך שנים הבטיחו לנו רפורמות, חופש ושיפור ברמת המחיה, אבל אלה לא הגיעו. לאנשים קצת נמאס, אז הם יצאו לרחובות".

     

    יניב חלילי על רקע תמונת המלך חאמד. אוחז בשרביט ענק של סמכויות
    יניב חלילי על רקע תמונת המלך חאמד. אוחז בשרביט ענק של סמכויות

     

    4 להתקרב לישראל

     

    עד האביב הערבי בחריין נחשבה דווקא דוגמה ליציבות בעולם הערבי ההפכפך. בשנת 2002 היא אף הפכה למונרכיה חוקתית, בניסיון שניסה להעניק לממלכה ניחוח דמוקרטי. זכות הצבעה שווה ניתנה לגברים ולנשים. אבל מתחת לפני השטח המשיכו לנשוב רוחות רעות, שנשענו גם על המתח בין שיעים ובין סונים. במהומות 2011, ששטפו את באב אל־בחריין ואת כיכר הפנינה, רוב המפגינים היו שיעים שהתנגדו גם למשפחת המלוכה הסונית, אולם גם סונים רבים קראו להדיח את משפחת המלוכה ולקדם חקיקה דמוקרטית נרחבת. הצבא הבחרייני של המלך דיכא באלימות את ההפגנות, בסיוע תגבורת מצבאות ערב הסעודית ואיחוד האמירויות. מאז אוסרת הממשלה על התקהלויות המוניות וניידות משטרה עם שוטרים חמושים ברובים שעומדים בכניסות לשוק, לאוניברסיטה ולשכונת מוהראק השיעית. עלי, אחד מתושבי השכונה, מסביר שדווקא אין לו בעיה עם הסונים. "אתה נכנס לבית קפה, יושב ליד בחור אחר ומדבר איתו בגובה העיניים, בלי לשאול אם הוא שיעי או סוני", הוא אומר. "הממשלה מנסה ללבות את המתח בינינו כדי לשמר את הכוח שלה, אבל בפועל אין מאחורי זה דבר. סונים ושיעים עובדים, חיים ומתפללים יחד".

     

    הממשלה ומשפחת המלוכה מפנות אצבע מאשימה לעבר שחקנית אזורית אחרת – איראן. לדבריהם, איראן השיעית רוצה לבצע הפיכה בבחריין כדי שיוכלו בסופו של דבר להשתלט עליה – ועל מקורות הכסף העצומים שלה. השנאה המשותפת לאיראנים הובילה את הבחריינים היישר אל זרועותיהן של ערב־הסעודית – ושל ישראל. בעשור האחרון הפכו היחסים בין בחריין וישראל לרומן גלוי מאוד. בשנת 2005 ביטלה בחריין את השתתפותה בחרם הערבי על ישראל. שש שנים לאחר מכן פורסמו מברקים סודיים במסגרת גל ההדלפות של וויקיליקס, וחשפו כי המלך הבחרייני הודה כי קיים שיתוף פעולה של השירות החשאי הבחרייני עם המוסד.

     

    בשנת 2013 הייתה בחריין למדינה הראשונה שהכריזה על חיזבאללה כארגון טרור, בצעד נוסף שנתפס כהתנגדות לאיראן והתייצבות לצד ישראל. לפני שנה וחצי הצהיר המלך כי הוא מגנה את החרם הערבי על ישראל, וזמן קצר לאחר מכן הצהיר שר החוץ הבחרייני הצהרה מרחיקת לכת, שלפיה ארצו לא רואה בעיה בהעברת השגרירות האמריקאית למערב ירושלים. בחריין אף הצהירה כי לישראל עומדת הזכות להגן על עצמה.

     

    מקור אמריקאי המקורב למלך, שעימו שוחחתי טרם נסיעתי לבחריין, סיפר כי המלך הבחרייני מעוניין לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל. "הבחריינים מחכים לאישור ולמהלך דומה, גם אם לא באותה דרגה, של הסעודים", אמר המקור. לדבריו, המהלך יקרה עוד השנה. "עתה, כשנתניהו נבחר שוב, הבחריינים לא רואים סיבה לחכות. הם רואים בישראל שותפה אסטרטגית למאבק נגד איראן והם אף מעוניינים ליהנות מהידע הישראלי בתחום החדשנות והטכנולוגיה".

     

    היחס לישראל בבחריין – מעורב. את שמה של ישראל על מפת הטיסה של חברת התעופה גולף אייר מחליף השם "פלסטין", וגם במוזיאון הלאומי מוזכר אתר מגידו כאתר בשטח "פלסטין". בליבה של השכונה השיעית מוהראק ניצב בניין גדול במיוחד, של "ארגון הסולידריות עם פלסטין". האזרחים, לעומת זאת, מדברים על ישראל בתערובת של סלידה והערצה. עלי מספר שהטלוויזיה בבחריין כמעט לא מקרינה תמונות מישראל, "רק מדי פעם, כשהם רוצחים חפים מפשע בעזה". אבל הבחריינים חרגו ממנהגם לפני חודשים אחדים ודיווחו על ביקורה של השרה מירי רגב באבו־דאבי. חאמד, אחד מיושבי בית הקפה "נסיף" בשוק, פוסק: "אין מה לומר, ישראל אולי מבצעת מעשים רעים נגד הפלסטינים, אבל מדובר במדינה שבנתה את עצמה בזמן קצר ובאופן מלא כבוד. גם על הבחריינים אומרים שהם היהודים של המפרץ הפרסי, משום שאנחנו מדינה קטנה שהצליחה בזמן קצר. אתה מבין", הוא צוחק, "אנחנו 'אל־יהוד'".

     

    מי שבוודאי עונים על ההגדרה הזאת הם יהודי בחריין. הקהילה היהודית במדינה מונה 37 בני אדם בלבד, חלקם משתייכים למשפחות שמתגוררות במדינה מאות שנים. שורשיה של הקהילה מוזכרים בתלמוד וגם בכתבים איסלאמיים עתיקים. עד לפני מאה שנים מנתה הקהילה היהודית בבחריין כ־2,000 בני אדם, אולם גלים של פרעות נגד בני הקהילה גרמו למנוסתם. עם הקמת מדינת ישראל נמלטו יהודים רבים לאחר שבתיהם נהרסו ונבזזו. שאר היהודים היגרו אחרי מלחמת ששת הימים ובעקבות ההרעה ביחס לישראל. עם זאת, מאז הקמת הבית העליון של הפרלמנט הבחרייני, בשנת 2002 נשמר מקום קבוע לאחד מבני הקהילה היהודית. אחת המשפחות היהודיות המבוססות באי הבחרייני היא משפחת נונו שאחד מבניה, אברהם דוד נונו, כיהן כחבר פרלמנט במשך שתי קדנציות. אחייניתו, הודא נונו, החליפה אותו בתפקיד ואף כיהנה כשגרירת בחריין בארה"ב ובקנדה. ננסי כדורי, בת למשפחה יהודית מבוססת נוספת, ששורשיה בעיראק, מכהנת כיום כחברת פרלמנט. לפני שלוש שנים ציין המלך חאמד את חג החנוכה, כצעד של סובלנות.

     

    אבל היהודים בבחריין עדיין חוששים מקשר עם ישראל, שמא יואשמו בנאמנות כפולה. עדות לכך התקבלה כשביקשתי להיפגש עם נציגי הקהילה – ונעניתי בסירוב מוחלט. אחת מבנות המשפחה היהודיות ביקשה בתוקף שלא אצור איתה קשר מפני שהיא חוששת שהשלטונות יכעסו מאוד אם יגלו שנפגשה עם עיתונאי ישראלי.

     

    היהודים האחרונים של מנאמה

    בית הכנסת היחיד שנותר בבחריין כמעט אינו פעיל והוא מהווה עדות וסמל למצבה של הקהילה היהודית. הבניין עומד בשיממונו ובאלמוניותו כשהוא מוקף חומה גבוהה בצבע בז'. אין מגן דוד, מזוזה או שלט שיסגיר את מקורותיו. ליד דלת הכניסה עומד פח זבל גדול, שאיש אינו טורח להזיז. המוכר בחנות הסמוכה מספר כי "הרבה זמן לא באו לכאן אנשים, ואף אחד לא יודע למי יש מפתח. כמה פעמים בשנה אני רואה קבוצת אנשים מגיעה לכאן ועוזבת כעבור שעות אחדות", הוא מתאר, ככל הנראה, את התכנסויות החגים הנדירות של בית הכנסת. הלב מתכווץ למראה המבנה, שהיה בעבר ביתה של קהילה מפוארת והפך לסמל דומם של קהילה הולכת ונעלמת, המונה כיום רק 37 יהודים.

    מוחמד, שהתלווה אליי לביקור בבית הכנסת, שואל אם ביקרתי פעם בישראל.

    אני משיב בשלילה וליבי נצבט. הוא שולף את הטלפון הסלולרי שלו, פותח את אפליקציית גוגל, מקיש את השם תל־אביב ולוחץ על מסלול הנסיעה מבחריין. גוגל אומר לו את מה שכולנו יודעים היטב: "אין אפשרות למצוא דרך". מוחמד מכבה את האפליקציה ופוסק: "אני מאמין שעוד מעט נוכל לנסוע לישראל, אולי אפילו במכונית, דרך ערב־הסעודית. למה לא?"

     

    דלת הכניסה של בית הכנסת הנטוש
    דלת הכניסה של בית הכנסת הנטוש

     


    פרסום ראשון: 17.04.19 , 22:12