ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    מעיין ויהודה ליד הסוללה. "יהודה היה זה שדחף אותי לשטח", היא מספרת. "הוא אמר לי: 'תעשי את הדבר הכי משמעותי'"
    המוסף לשבת • 18.04.2019
    אשת הברזל
    רס"ן מעיין מימוני, המפקדת הדתייה הראשונה בצה"ל של סוללת כיפת ברזל, מסתובבת בשטח עם נשק, מכנסי ב' מאובקים ושביס בולט, שהתווסף כשחזרה בתשובה | היא ובעלה הטרי יהודה, שמשרת באותו המערך ודווקא יצא בשאלה, יודעים שהם יכולים להיות מוקפצים בכל רגע. גם בשבת, גם בירח הדבש | למרות תחילתה של בטן הריונית אין לה כוונות להוריד את הקצב | והתכנון בהמשך? "אני רוצה להיות מפקדת גדוד. ואמא לעשרה ילדים"
    סמדר שיר | צילום: גדי קבלו

    לפני חצי שנה, בצאתם מהחופה, ירד הזוג הטרי לירח דבש באילת. "ירח דבש של חמישה ימים", מספרת רס"ן מעיין מימוני, "מראשון עד חמישי, בקטנה. לנקות את הראש ולהירגע. לא חשבנו לטוס לחו"ל מפני ששם אין לי זמינות צבאית ואין מצב לא להיות זמינה. התחתנתי קצת אחרי שנכנסתי לתפקיד המסו"לית - מפקדת סוללת כיפת ברזל - והיה לי חשוב להיות כל הזמן עם האצבע על הדופק".

     

    מדי פעם קיבלה עדכונים מהשטח. רוב הזמן בילתה עם רס"ל יהודה מימוני, בעלה הטרי. גם הוא משרת במערך כיפת ברזל - הרי שם הם הכירו - אם כי בגדוד אחר. אור ליום חמישי, בארבע לפנות בוקר, הטלפון של מעיין צילצל. "דיווחו לי מה ההתרעה והסיכון שבגללם יש צורך לדלג את הסוללה, להעביר אותה מהדרום לאזור המרכז, ושאלו כמה זמן אני צריכה כדי להתמקם באש חופשית במרחב החדש. זינקתי מהמיטה, התלבשתי ופעלתי על אוטומט. תוך דקה הייתי ארוזה ומוכנה לתזוזה".

     

    דקה?

     

    "לא התכוונתי לתזוזה של הסוללה", היא צוחקת, "אלא לתזוזה מבית המלון. יהודה ואני ירדנו לאילת עם רכב אחד, אז הוא בא איתי. באמצע הדרך אספו אותו. הוא חזר לדירה שלנו, במעלה־אדומים, ואני המשכתי לסוללה. כשהחיילים שלי ראו אותי נכנסת הם חטפו הלם".

     

    יהודה ומעיין ביום חתונתם. "אנחנו מכבדים אחד את השנייה וכל צד עושה הרבה ויתורים"
    יהודה ומעיין ביום חתונתם. "אנחנו מכבדים אחד את השנייה וכל צד עושה הרבה ויתורים"

     

    מפני שהם לא ציפו ממך לקצר את ירח הדבש?

     

    "לא, מפני שהם הכירו אותי כמפקדת עם שיער ארוך שאסוף בקוקו, ופתאום הגעתי עם כיסוי ראש. מטפחת גדולה בצבע ירוק. אחיותיו של יהודה לימדו אותי לקשור אותה כשביס. אמנם התחתנתי עם בחור שלא חובש כיפה ולא שומר שבת, לצערי, אבל הוא דווקא בא מבית חרדי. הוא בדיוק ההפך ממני", אומרת מעיין, שגדלה בבית מסורתי והחלה תהליך של חזרה בתשובה בחסות המדים.

     

    "כמה שעות אחרי שפרשתי את הסוללה במרחב החדש הייתה עליית מדרגה בכוננות והוקפצתי למנ"י, מרכז ניהול יירוטים. זה היה בשתיים בלילה. ישנתי באוהל, וכשכרזו מהחמ"ל מיהרתי לצאת. בהקפצה אני אמורה להגיע תוך שתי דקות. מרוב מהירות שכחתי את המטפחת. גם עוד לא הייתי כל כך רגילה אליה. כשנכנסתי למנ"י, מי שהייתה הסגנית שלי לחשה לי באוזן 'מעיין, שכחת את כיסוי הראש' וכמו טיל רצתי חזרה לאוהל".

     

    כך, על רגל אחת, נראים חייה של רס"ן מימוני (26), המסו"לית הדתייה הראשונה בתולדות חיל האוויר. המדים הייצוגיים שלה כוללים חצאית, אבל בשטח, במדי ב', היא מסתובבת עם כיסוי ראש ("לפי הוראות הצבא מותרות מטפחות בצבע ירוק, כחול, שחור ואפור"), נשק ומכנסיים מאובקים. בימים אלה עוברים המכנסיים הרחבות, מפני שהמסו"לית כבר בתחילת החודש הרביעי. "זו בחירה שלי", חשוב לה להדגיש. "יש לי לוחמות דתיות שהולכות בסוללה עם חצאיות. אין חיילת שתבקש ללכת עם חצאית והצבא לא ילך לקראתה".

     

     

    הציווי "לא יהיה כלי גבר על אישה", שמופיע בתורה, מהווה עד היום עילה לפטור של נערות דתיות מהצבא.

     

    היא מגיבה בחיוך מלאכי. "כל אחת עושה את חשבון הנפש שלה עם עצמה ועם היושב במרומים. מבחינתי, לא החצאית מגדירה את האמונה שלי. האמונה היא בתוכי".

     

    הלו"ז שלה צפוף ומתוקתק ברמה של שניות. היום שלה מתחיל בשמונה בבוקר, במסדר דגל, ונמשך עד הרבה אחרי חצות. "אמא שלי יודעת שאין טעם לצלצל אליי במהלך השבוע", היא מודה, "את כל מה שיש לנו לומר זו לזו אנחנו שומרות לשישי־שבת".

     

    הניסיון לגנוב אותה לכמה שעות מהמכולה הצהובה שממוקמת בלב צמחייה ירוקה, במוצב שליטה ובקרה בדרום, הוא משימה כמעט בלתי אפשרית. המסו"לית היא זו שאחראית על שלומם וביטחונם של תושבי האזור. הפעילות רבה, הכוננות תמידית. בימי שלישי היא יוצאת לאפטר ("יש לי שעה וחצי על הכביש, עד למעלה־אדומים, אני מגיעה הביתה בתשע, אוכלת משהו וצונחת למיטה") וחוזרת לביתה בכל שבת שלישית. "בחודש האחרון היו שלושה ימי שישי שבהם הגעתי הביתה ואחרי כמה דקות הקפיצו אותי לסוללה. כשיש התרעה או מטרה באוויר לא צריך להגיד לי לחזור, אני חוזרת ביוזמתי".

     

    איך אפשר לנהל ככה חיי נישואים?

     

    "זה מצב לא קל", היא משעינה את ראשה על כתף בעלה, "אבל יש בו יתרונות. אנחנו כמעט ולא מתראים, וכשלא נפגשים גם לא רבים. אומרים שזה מבטיח אריכות ימים".

     

    איך אפשר לתפקד ככה בהיריון?

     

    "הבחילות כבר מאחוריי, תודה לאל", היא מחייכת. "הן הבינו שעליהן להתחשב במציאות ובמדים".

     

    תגידי את האמת, זה שווה?

     

    "איזו שאלה?" היא פורצת בצחוק פעמונים. "ב־2014, בצוק איתן, הסוללה שלי הייתה פרושה באשדוד וביצעה עשרות יירוטים. כשהבנתי עד כמה התפקיד שלה חשוב וגורלי הרגשתי עליי את כובד האחריות והחלטתי להמשיך. מאז ועד היום אני שומרת על אותן אנרגיות ואותו אדרנלין, והסיפוק אדיר. מדי יום אני נוסעת באזור הדרום ורואה במו עיניי את בית החולים, שכונות המגורים וגני הילדים שהיו בטווח הנפילה אילולא ביצענו יירוט מוצלח. בכיפת ברזל את יכולה לראות על מי ואיפה הגנת וזה נותן לך תחושה של שליחות".

     

    מימוני קמה לרגע, לשירותים של בית הקפה, ובשובה לשולחן צועד מאחוריה מישהו. "היא גדולה! היא גדולה!" הוא מכריז בגאווה. "הוא קלט איפה אני משרתת בגלל הדיסקית וחגורת הנשק שלי. התושבים עוטפים אותנו באהבה. יש אנשים שלא מכניסים את השבת בלי להביא אוכל ובקבוקי יין לחיילים שבסוללה".

     

    החיים במכולה

     

    מעיין מימוני גדלה במעלה־אדומים כבתם הבכורה של איילה ואברהם סיבוני ("אין קשר למירי רגב"). אחיה משה (19) התגייס לפני חצי שנה לגדוד 890, צנחנים. כשהייתה בת עשר הוריה התגרשו. "כשהייתי בת 15 בערך, אבא חזר בתשובה. גדלתי בבית מסורתי, עם כבוד לדת, אבל אף פעם לא שמרנו שבת. אחרי הגירושים אבא התחתן עם סימה, שהיא לא דתייה. הם בעצם כמונו", היא מצביעה על בעלה. "זוג שבו אחד שומר שבת ואחד לא, וחיים ביחד בכבוד הדדי".

     

    בתיכון המקומי היא למדה במגמת פיזיקה וביולוגיה, ומגיל שבע רקדה בלט מודרני במשך עשר שנים, בלהקת "פעימה" של מעלה־אדומים. בהתקרב מועד הגיוס גמלה בה ההחלטה להפוך לטייסת. "זה נראה לי משהו איכותי, אבל לצערי נפלתי במיונים הראשונים. התוכנית שלי הייתה לשרת שנתיים ולהקים סטודיו למחול. חשבתי שזה הכיוון שלי בחיים. כיום, גם אם אשתחרר מהצבא, זה כבר לא רלוונטי. הרגליים שלי חלודות".

     

    לבקשתה, עברה מיונים של לוחמות לכיפת ברזל. "התגייסתי באוגוסט 2011, תקופה קצרה אחרי שהמערכת נכנסה לשירות והייתה בכותרות. הבנתי שהיא משלבת בין טכנולוגיה ללוחמה וזה משהו שאני מתחברת אליו". אחרי טירונות בת ארבעה חודשים בביסל"א, בית ספר להגנה אווירית בדרום, נשלחה לגדוד 947 של כיפת ברזל. אחרי שירות בן שמונה חודשים כלוחמת, יצאה לקורס מפקדים וקורס קצינים ובסופו חזרה לסוללת דורס ("לכל סוללה יש שם משלה").

     

    מערך ההגנה האווירית קולט לוחמות ולוחמים. "זה שירות מעורב וקיים שוויון מלא בין תפקידי נשים וגברים. אנחנו עושים הכל ביחד, אין שום ביטוי מגדרי, וגם אפשרויות הקידום זהות. יש לאן להתפתח. בכיפת ברזל יש מג"דית ועוד סמג"דית בדרך, למרות שנכון לעכשיו אני המסו"לית היחידה.

     

    "אין ספק שנקודת המפנה שלי הייתה בצוק איתן, באשדוד. הבנתי שזה מקומי. העבירו אותי לגדוד אחר, לתפקיד קמב"צית. אחרי שמונה חודשים עברתי להיות סגנית מפקדת סוללה - שם הכרתי את יהודה - ואחרי שנה וחצי עברתי לקריה, לתפקיד מטה. ביולי שנה שעברה ביקשתי לקבל סוללה של כיפת ברזל משלי וקיבלתי את דורס. חזרתי כמפקדת לסוללה שאותה הקמתי מאפס וזו סגירת מעגל. אני בתוכנית אופק, שמתווה מסלול בן שבע שנים לקצינים ולוחמים. שנתיים בתפקיד מבצעי, שאחריו אצא ללימודים. הייתי רוצה ללמוד חינוך. בעיניי זה דומה מאוד למה שאני עושה עכשיו, כשאני מפקדת על מאה חיילים".

     

    כשתסיימי את התואר כבר תהיי אמא, אולי כבר אמא לשניים.

     

    "בעזרת השם", היא לא מהססת. "הייתי רוצה להיות אמא לעשרה".

     

    "אז תרשמי", מחייך יהודה, "שמבחינתי זה שלושה ילדים וכלב".

     

    תהליך החזרה בתשובה שלה החל רק אחרי שהתגייסה ושירתה כלוחמת במערך. "הסגירות שלי היו אחת ל־21 או ל־28, וכשהייתי שלוש שבתות בצבא, היה לי קל להתקדם בהדרגה בשמירת השבת. ידעתי שאבא ישמח אם אתחיל לשמור שבת, אבל לא ידעתי איך אמא תקבל את השינוי".

     

    ואיך באמת?

     

    "לה היה פחות קל. ביקשתי ממנה שתפסיק לבוא לבקר אותי בשבתות מפני שאני לא יכולה להחטיא אותה. בהתחלה אמא התנגדה. היא אהבה לנסוע בשבת לסוללה ולהביא לכל החיילים קובה וחמין. הכל נראה לה מוזר. למה צריך לקנות פלטה לשבת? למה לשנות את כל ההרגלים בבית? אחי, משה, הצטרף אליי וגם הוא חזר בתשובה והתחלנו ללכת ביחד לבית הכנסת. אגב, גם בסוללה יש מכולה שמשמשת כבית כנסת".

     

    מכולות צהובות ומאובקות. זה כל מה שמותר לי לראות באתר המרכזי, וגם באתר השיגור. "הכוח שלנו הוא ביכולת לזוז ולנוע על פי הצורך. אני יכולה להתחיל את השבוע בנגב, לעבור לגוש דן ולחזור למקום אחר. כל המערכת ניידת, הכל יביל. מתקפלים, עולים על משאיות, נוסעים ועושים פרישה".

     

    איך זה לחיות בתוך מכולה?

     

    "הרבה פחות נורא ממה שזה נשמע. כשהתגייסתי התנאים היו הרבה פחות טובים. לא היו מכולות, ישנו באוהלים. ואני לא אחת שגדלה בתנועת נוער ויצאה לטיולי שטח. אז נכון, אנחנו משתמשים בשירותים כימיים, אבל בתוך המכולה יש מזגן. יש מכולת מטבח ומכולת קירור וארוחת צהריים חמה מגיעה אלינו מבחוץ. אין תלונות".

     

    במקביל לפיקוד השוטף, היא ממשיכה לעשות משמרות במנ"י, מרכז ניהול יירוטים המאויש 24 שעות ביממה. "זה מקום חם. כל הזמן יש התרעות וכל הזמן אנחנו בדריכות גבוהה".

     

    ומה עדיף, לילה שקט או לילה רווי אקשן?

     

    "זו שאלה מורכבת", היא מודה. "ברור שעדיף מציאות שקטה, אבל אני אוהבת את האקשן. כשיש התחממות והסלמה ואת פורשת משגרים ורואה יירוטים, את מרגישה שאת מממשת את התפקיד שלך. זה יותר מעניין עבורי, בשביל זה אני פה. אבל לתושבים זה אומר שיש להם חצי דקה לרוץ ולהיכנס למרחב המוגן. לי יש שניות בודדות לאשר את המטרה ולהוציא טיל. אגב, כשהמטרה מכוונת לשטח פתוח אנחנו לא מיירטים כי זה בזבוז כסף".

     

    כמה?

     

    "המון. עשרות אלפי לא־משנה־מה. אסור לי לנקוב במספרים".

     

    מה קורה כשאת מיירטת לחינם?

     

    "אני אצטרך לעבור תחקיר ולהסביר למה עשיתי את מה שעשיתי. זה לא קורה הרבה מפני שהצוותים שלנו מאוד מיומנים. אחרי יירוט מוצלח אני יורדת לאתר המשגר כדי להסתכל לאנשים שלי בעיניים, לבדוק שהם לא נכנסו לבהלה, שהכל רגוע. וממנו אני עוברת לשאר אתרי המשגר כדי לתדרך ולחלק דגשים לקראת האירוע הבא. הלוחמים מוכנים לתרחיש של איום על אתרי כיפת ברזל. הם יודעים לפעול תחת אש, ליירט ולחדש את מלאי הטילים. אנשים עם קור רוח שלא יקבלו פיק ברכיים למראה מטרה באוויר".

     

    המלחמה על הבית

     

    היא זוכרת כמובן את יירוט הבכורה שלה. "איך אפשר שלא?" היא צוחקת, "זה היה בתפקיד הראשון שלי, באילת. זיהינו שיגור של גראד 40 לתוך העיר. בסך הכל נכנסתי למנ"י כדי להחליף קצין שיצא לאכול ארוחת שישי ופתאום, בלי שום התרעה מודיעינית מקדימה, זיהיתי מטרה על אילת. זה לא משהו שקורה כל יום. היה מרגש. כל כך הרבה זמן התכוננתי לזה, תירגלתי את זה, דמיינתי את זה. מאז צברתי 15 טילים שיורטו במשמרות שלי".

     

    אינדיאני, על פי האגדה, תולה על החגורה את הקרקפות שצבר.

     

    "כשהטיל יוצא מהמשגר הוא משאיר אחריו בית מפלסטיק שנראה כמו איקס. אפשר לשמור את הבתים האלה, שמסמנים כמה יירוטים היו לך. אני שמרתי רק את הבית מהיירוט באילת. המפקדת ששירתה תחתיי הדביקה אותו על תמונה שתלויה אצלי במשרד".

     

    למה לא בבית?

     

    "מפני שהבית הוא בית. אני משתדלת לא להביא אליו מזכרות מהצבא".

     

    "נו, תגידי את האמת", מתלוצץ בעלה. "למי מאיתנו יש יותר בתים כאלה?"

     

    רס"ל יהודה מימוני (28) נולד למשפחה בת שישה ילדים. "אני הגעתי לעולם כשאבא שלי התחיל את החזרה בתשובה שלו. אני זוכר את היום שבו הטלוויזיה הוצאה מהבית, כשהייתי בן חמש־שש. אמא חזרה בתשובה בעקבותיו, וכשהייתי בן שבע כבר הפכנו ממש לחרדים. גדלתי בתלמוד תורה, ממנה עברתי לישיבת בני ציון בירושלים. בגיל 15 וחצי החלטתי עם עצמי שאני לא רוצה להיות דתי. אני יותר איש של אמונה מאשר של קיום מצוות, ומפרש את היהדות בצורה שונה מזו של הוריי או של מעיין. בעיניי, היהדות היא לא להניח תפילין ולשמור שבת, אלא להיות אדם טוב ובעל דרך ארץ".

     

    איך הגיבו בבית?

     

    "בניגוד למעיין, אני בנאדם של שחור או לבן. ביום ראשון בבוקר הייתי שומר שבת עם כיפה ובצהריים כבר הייתי בלי. אמא שלי אמרה, 'תעשה מה שאתה רוצה, רק שתהיה בנאדם ושתהיה לך דרך ארץ'. אבא שלי הגיב אחרת. עד היום הוא שומר את התעודות שלי מהישיבה, מתגאה בציונים שקיבלתי ומחכה שאחזור לדרך הישר, לקיום מצוות. כיום בבית של הוריי יש שתי קומות. הקומה העליונה לא שומרת שבת ובקומה התחתונה גר החלק השומר. אבל זה לא קל להגיע לשכונה החרדית עם מדים. כבר הפסקתי לספור כמה פעמים זרקו עליי שקיות זבל ושקיות מים ושמן. כשנכנסתי ברכב צבאי השליכו עליי אבנים, שברו לי את המראה, ריססו בספריי את האוטו, כתבו 'נאצי'. מה לעשות, אני נאצי בעיניהם. עד היום, כשאני נכנס לשכונה במדים קוראים לי חרד"ק, ראשי תיבות של חרדי קל דעת או חיידק, כאילו שאני נגוע".

     

    המהפך הקיצוני ניתק אותו משני העולמות. "הפסקתי ללמוד בישיבה ורציתי להירשם לתיכון רגיל ולעשות בגרויות, אבל לא היה מי שייקח אותי ביד ויוביל אותי לחיים החילוניים ויכניס אותי למסגרת. עבדתי בחנות עד לגיוס, רציתי להיות קצין לוחם, וקיבלתי מועד גיוס לכפיר. שבוע לפני התקשרו אליי מלשכת גיוס ואמרו, 'כבר יש לך רישיון נהיגה, אז בוא תוציא רישיון נהיגה למשאית על חשבון הצבא'. הסכמתי. שובצתי לחיל האוויר, גדוד 137, לתפקיד נהג גדודי.

     

    "אחרי השנה הראשונה שלי בצבא, שהייתה קשה ומאתגרת, שובצתי כנהג גדודי על משאית. אחר כך הפכתי לקצין רכב של סוללת הוק, המערכת של פעם, לפני כיפת ברזל, שצברה 36 וחצי יירוטים. ב־2016 כבר היה ברור שההוק עומד לרדת. היינו שלושה וחצי אנשים כשהתחלנו את תהליך ההקמה של גדוד כיפת ברזל השני שמתמחה במרחב הצפוני. בספטמבר האחרון הגדוד קיבל פלומבה ומאז אני קצין הרכב שלו".

     

    כוננות של משוגעים

     

    בני הזוג הכירו לפני שלוש שנים וחצי, כשמעיין התמנתה לסגנית מפקד הסוללה בגדוד 137, אז כבר גדוד כיפת ברזל. הוא שירת במפקדה והיא בסוללה.

     

    יהודה היה פקוד שלך?

     

    "לא", היא נרתעת מעצם השאלה. "אבל כסגנית מפקד הסוללה הייתי ממונה גם על הנהגים והוא שירת תחתיי, כקצין הרכב של הסוללה שלי. די מהר גיליתי שהוא גר בירושלים, אז נסעתי איתו למעלה־אדומים במקום להתגלגל באוטובוסים. לאט־לאט התחלנו להתחבר. עבר זמן עד שהתחלנו לצאת. אני כבר הייתי דתייה והפריע לי שהוא בלי כיפה. אחרי שנתיים וחצי טסנו ליוון ושם הוא הציע לי נישואים".

     

    איך מתנהלים החיים של דתייה וחילוני?

     

    "בשבת שנינו יושבים על הספה בסלון", הוא מספר. "אני רואה טלוויזיה ומעיין קוראת תהילים".

     

    "ידעתי שהוא לא יהפוך לדתי בגללי או בזכותי", היא מודה. "מצד שני, יש לי ניסיון במשפחות חצויות. אמא שלי לא דתייה, אבא שלי דתי ונשוי לחילונית. הם הדגימו לי שאם רוצים זה אפשרי. למרות השוני אנחנו מכבדים אחד את השנייה וכל צד עושה הרבה ויתורים".

     

    "בעיקר אני", הוא מעיר. "מעיין דתייה, אז בשבתות אני בבית במקום לצאת לטייל. לפעמים צצות מריבות".

     

    "ויכוחים", היא מדייקת. "אני, למשל, לא מוכנה להיכנס למסעדה כשרה שלא קיבלה תעודת כשרות מהרבנות בגלל שהיא פתוחה גם בשבת".

     

    לפני שקיבלה את תפקידה הנוכחי היו לה התלבטויות. "הייתי שנתיים במטה, בקריה, והתרגלתי לחיים נורמליים. שקלתי מעבר למערכת נשק יותר קלה, אבל יהודה היה זה שדחף אותי לשטח. הוא אמר, 'מעיין, תעשי את הדבר הכי משמעותי'. אם הוא היה אומר לי לא - לא הייתי הולכת, מפני שבעיניי, התא המשפחתי במקום הראשון. אני מכירה אנשים שלא ידעו לשלב בין זוגיות לבין מיצוי עצמי והתגרשו. לא יכולתי למלא את התפקיד שלי מבלי לקבל ממנו תמיכה מלאה. כשגיליתי שאני בהיריון חששתי לבשר על כך למפקד שלי, אבל גם מפקד הגדוד וגם מפקד המערך בירכו אותי והבהירו לי שילכו לקראתי. יש לי אישור ללבוש בגדים אזרחיים, אבל יותר נוח לי במדים".

     

    שניהם חיים בצל ההקפצות. אמנם הוא קצין רכב של גדוד כיפת ברזל הצפוני והיא מסו"לית בגדוד הדרומי, "אבל לטילים אין זהות גיאוגרפית", היא מסבירה. "אנחנו פועלים על פי הצורך ומגיעים לכל מקום שבו צריך להגן על אזרחים. הסוללות של יהודה יכולות לפרוש בעזה למרות שהמפקדה בצפון והסוללה שלי יכולה לפרוש בצפון למרות שהמפקדה בדרום".

     

    "זו כוננות של משוגעים", הוא מוסיף. "הנהגים שלי שואלים אותי, 'מה יהיה? אף פעם לא נוכל לצאת לפאב ולשתות אלכוהול?' אני לא עונה על השאלות האלה מפני שהם יודעים מה אגיד".

     

    מה קורה כשיש הקפצה בשבת?

     

    "יש לי טלפון מבצעי מסווג וכשאני מקבלת שיחה מהחמ"ל או מהמג"ד אין שאלה. אני לוקחת את הרכב ונוסעת. זה צורך מבצעי, פיקוח נפש, לא חילול שבת. בדרך אני משתדלת לא לנהל שיחות טלפון שלא קשורות למבצע. אני מתעדכנת בפרטי האירוע, ובסוללה מאשרת את התוכניות וממלאת את המשימה. יש מילת קוד מסוימת, שמקפיצה את כולם - מהקצינים והנגדים ועד אחרון החיילים - מפני שבאירועים של כיפת ברזל, כשיש התרעה על פעילות, עוברים תוך שנייה מאפס למאה. החיילים בסוללה שלי הם האנשים הכי מסורים שפגשתי בחיי. כולם מתייצבים עם חיוך ותשוקה. זה כבוד לעמוד בראש סוללה שכזאת".

     

    עד מתי?

     

    "הצבא הוא החיים שלנו", טוען יהודה. "זה לא מקום עבודה, מפני שבצבא לא עובדים, אלא משרתים, וזה חשוב לנו דווקא עכשיו כשאנחנו מקימים בית בארץ ישראל ובונים משפחה".

     

    "אבל בבית יש לנו גם חיים משלנו", חולקת עליו מעיין. "ברור שאנחנו משתפים זה את זו בדילמות לגבי חיילים, אבל אנחנו משתדלים להשאיר לעצמנו זמן פרטי - לטייל, לצאת לנופש 'פעם ב...' יש חיים. אני רוצה לשרת בסוללה עד הלידה, לצאת לחופשת לידה של חצי שנה, לצאת ללימודים ובסיומם לחזור לתפקיד אחר. השאיפה שלי להיות מג"דית. כל אישה שממלאת תפקיד משמעותי נמצאת פחות בבית, אבל אני מאמינה שהילדים רוצים לראות אמא שמחה".

     

    תקראו לבן הבכור 'כיפה' או 'ברזל'? אני מתבדחת. "זו בת", מגלה מעיין ופורצת בצחוק.

     

     

     


    פרסום ראשון: 18.04.19 , 15:39