שני 26 באוגוסט 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    סבר
    ממון • 18.04.2019
    לקחי יציאת מצרים
    רעב ועוני הם לא מכת טבע, הם מכה שיוצרים הפוליטיקה והמנהיגים • היציאה מעבדות לחירות היא יציאה בכוחות עצמיים משיעבוד, עוני ורעב - לעבודה ופרנסה
    סבר פלוצקר

    ״עבדים שרוחם קצרה וגופם כפוף ומוכה מעבודה קשה מרימים עיניהם מעמל יומם הבזוי ויוצאים לחופשי״. כך מתמצתת את המסר של חג הפסח פרופ׳ דליה מרכוס ("בזמן, מסעות בלוח השנה היהודי־ישראלי", הוצאת "ידיעות אחרונות"). חג הפסח, לפרשנותה, הוא יום לציון מרד המדוכאים במשטרי דיכוי באשר הם. פניית משה לפרעה "שלח את עמי" אינה לאומית בלבד. זו דרישה של נתינים משליטיהם: הסירו את אזיקינו, התירו את השלשלאות שלנו, תנו להיות בני חורין.

     

    אבל הדיקטטורים מסרבים – והמדוכאים לא מורדים. העבדים לא ״יוצאים לחופשי״ בזכות מרידתם. הם מובלים לחופש: בתיאורים התנ״כיים של יציאת מצרים אין התקוממות עממית של בני ישראל, הסובלים בשקט. נדרש מנהיג משכמו ומעלה, מקורב לשלטונות ובר שיח ישיר עם אלוהים, ונדרש אלוהים שאינו בוחל בענישה קולקטיבית אכזרית כדי להזיז את המדכאים מסירובם ואת המדוכאים מאדישותם. בני ישראל פסיביים, הססניים ומפוחדים, מוכנים לצאת משעבוד רק אם תובטח להם עגינה בארץ זבת חלב ודבש. בארץ של שובע, חופש מרעב.

     

    רעב המוני ועוני קיצוני, קבע במחקריו וספריו הכלכלן ההודי חתן פרס נובל אמרטיה סן, הם לא מכת טבע ולא מכת כלכלה. הם מכה של פוליטיקה. בחירה של מנהיגים, כפייה של מנהיגים. המרכסיסטים חשבו שפרולטריון שאין לו מה להפסיד ״זולת האזיקים שלו״ יהיה הראשון למרוד בניצול. הם טעו – והסופר התנ״כי הקדמון צדק: עם עני ורעב הוא עם מפוחד וממושמע. שבור ונשלט בקלות. ונצואלה, למשל, משופעת בנפט ואף על פי כן מבוגרים וילדים מתים בה מרעב. זו דרכו של הרודן מארדו להחזיק קצר את העם וחזק את מושכות השלטון. שליט זימבבואה מוגאבה כיבה באמצעות הרעבה ועוני כל ניצוץ של התנגדות בארצו. הוא נפל בפוטש חצי צבאי־חצי שלטוני.

     

    יו"ר המפלגה הקומוניסטית הסינית מאו טסה טונג הכריז ב־1957 על ״קפיצה גדולה קדימה״, תוכנית להנהגת חקלאות שיתופית ותיעוש הכפר באמצעות "קומונות". הכוונתו הפוליטית האמיתית הייתה להרעיב מחוזות שתושביהן סלדו מהדיקטטורה הקומוניסטית והעזו להמר את פיה. היא בוצעה במלואה: לפי מחקרים חדשים המתבססים על ארכיונים סיניים, בשנים 1959 עד 1961 מתו מרעב בסין העממית יותר מ־45 מיליון בני אדם. אינטלקטואלים רבים במערב העדיפו להתעלם והמשיכו להתלהב מהיו"ר מאו, הנחשב על ידי היסטוריונים בני זמננו לרוצח ההמונים הכי גדול בזמן החדש. יותר מהיטלר.

     

    כשנפל הקומוניזם המאואיסטי, ולא במרי עממי אלא בהפיכת חצר נוסח משחקי הכס, חיו בסין בעוני קשה קרוב ל־80% מהאוכלוסייה. רפורמות פוליטיות שהשיבו את האדמה לאיכרים ואת הקניין לכלכלה צימצמו את שיעור העניים והרעבים לאחוז אחד מהאוכלוסייה הגדלה. שינויי משטר, מראה אמרטיה סן בספריו, חילצו מרעב מאות מיליונים גם בבנגלדש, בווייטנאם, בהודו.

     

    בראשית שנות השלושים, הרודן סטאלין ושליחו המיוחד היהודי לזר קגנוביץ׳ כפו באלימות אכזרית על איכרי אוקראינה הסובייטית להעביר את קרקעותיהם לכפרים שיתופיים, קולחוזים. השיטה, הקרויה קולקטיביזציה, גרמה לירידה חדה ביבולים — ובמקביל לדרישה ממוסקבה לשלוח אליה כמויות הולכות וגדלות, בלתי־מציאותיות, של חיטה לטובת הערים הגדולות החשופות לעין מערבית. רעב נורא השתלט על מרחבי אוקראינה.

     

    הרעב הפוליטי האוקראיני עומד במרכז סרטה החדש של הבמאית הפולנית־יהודייה אגנישקה הולנד "מר ג׳ונס". גארת׳ ג׳ונס, עיתונאי וולשי צעיר ופרוע למדי, יוצא למסע הרפתקאות בברית־המועצות בתחילת מארס 1933. הוא דובר רוסית שוטפת, ביקר פעמים אחדות במוסקבה ונהנה מחסותו של שר החוץ הבריטי. באותם הימים מילאה התקשורת המערבית בדיווחים מאת כתביה המוצבים בבירת ברה״מ על הצלחת תוכנית החומש הסובייטית הראשונה והתיעוש המואץ.

     

    ג׳ונס עולה על רכבת ממוסקבה לקייב, יורד באמצע הדרך ופותח במסע רגלי. לנגד עיניו נחשפת האמת הנוראה: מיליוני אוקראינים גוועים מרעב. גופות נערמות בחצרות ובשדות, ילדים נראים כמו זקנים בני מאה, כנופיות של אקטיביסטים קומוניסטים פורצות לבתי הכפרים ומחרימות לא רק את שאריות האוכל המוחבא אלא גם את כלי המטבח, את כלי העבודה, את הרכוש המועט, האפסי, שעוד נותר.

     

    בשובו למערב מכנס גראת' ג'ונס מסיבת עיתונאים כדי לספר ממראות עיניו כיצד אוקראינה מתה מורעבת. לאכזבתו, המסר לא זוכה להד. הסיבות לכך רבות, החל מהמשבר הכלכלי שבו שקוע המערב, דרך רצונו להמשיך ולקנות חיטה סובייטית זולה וכלה בהכחשה מלאה של דיווחי ג׳ונס על ידי בכיר הכתבים המערביים במוסקבה, שליח ניו יורק טיימס ואלטר דוראנטי. דוראנטי, חתן פרס פוליצר היוקרתי על הכיסוי הנלהב (והשקרי) של המציאות הסובייטית, מפרסם מאמר תקיף בעיתונו ובו קובע חד־משמעית שאין בברה״מ סכנה של מוות מרעב. לפעמים נרשם מחסור זמני במוצרי יסוד אבל אין אסון הומניטרי, הוא מדגיש. דיווחי ״מר ג׳ונס״ הם תעמולה אנטי־סובייטית.

     

    על פי ספרה המונומנטלי החדש של ההיסטוריונית האמריקאית־היהודייה אן אפלבאום ״הרעב האדום״, בשנים 1932־1933 מתו באוקראינה מרעב קרוב ל־4 מיליון אזרחים. עוד מאות אלפים מתו במחנות העבודה והוצאו להורג במרתפי המשטרה החשאית OGPU, שבראשו עמד היהודי ג' יגודה. לדברי פרופ׳ יורי סלזקין בספר ״המאה היהודית״ (הוצאת אוניברסיטת תל אביב), ״המשטרה הסובייטית הפוליטית הייתה אחד המוסדות היהודיים ביותר בברה״מ״. מפקדיה היהודים הבכירים לא מתקני עולם ולוחמי צדק היו, כפי שמכנה אותם אמוץ עשהאל בספרו המצוין ״מצעד האיוולת היהודי״ (הוצאת "ידיעות אחרונות"). הם היו רוצחים נתעבים נטולי מצפון, משרתי סטאלין. היום רוסיה ואוקראינה שתיהן ארצות עם חקלאות פורחת, רווחית ומייצאת את תוצרתה.

     

    פוליטיקה של עוני

     

    ב־1929 פרץ בארה״ב המשבר הפיננסי הגדול שהידרדר לשפל הכלכלי הגדול בתולדותיה. שיעור העניים באוכלוסיית אמריקה עלה מ־4% ל־27%, עוני ורעב השתלטו עליה. מיליונים פקדו את בתי התמחוי הארעיים, מיליונים נטשו את בתיהם ושדותיהם וסובבו בדרכים למצוא עבודה כלשהי, ישנים על מצעי נייר תחת כיפת שמיים. לא המשבר בוול סטריט היה אשם בכך אלא המדיניות הכלכלית־חברתית של ממשל הנשיא הרפובליקני הרברט הובר נושאת במלוא האשמה. כשהעוני זינק והרעב התפשט, הממשל שלו קיצץ בתקציבים בטענה שלעת מיתון חייבת הממשלה לחסוך, הקפיא משכורות והטיל מכסים כבדים על יבוא. הפדרל ריזרב, הבנק המרכזי של ארה״ב, העלה ריבית וחנק את כמות הכסף. רק פרנקלין רוזוולט, דמוקרט שנבחר לנשיא ב־1932, שינה את המדיניות ב־180 מעלות. הקים מיזמים לעבודות ציבוריות שהעסיקו מיליונים, הניח יסודות לרשת ביטחון סוציאלית, הזרים סיוע לחקלאות ולתעשייה, מינה יו״ר בנק מרכזי ששיקם את הבנקאות והזרים כסף חדש לשווקים. ה״ניו דיל״, ההסדר הכלכלי החדש של רוזוולט, עבד כצפוי. במהלך שנים ספורות נחתכה בחצי האבטלה ההמונית, התאוששו ענפי היצור ונעלם רוב העוני המחפיר.

     

    הכל פוליטיקה. היא המחוללת את העוני ההמוני והיא המחלצת ממנו. ישראל הייתה מיום כינונה מדינת רווחה סוציאלית, ובעשורים הראשונים לקיומה אף כמו־סוציאליסטית. היקף העוני היחסי בה היה מצומצם: באמצע שנות השבעים רק פחות מ־10% מהאוכלוסייה חיו מתחת לקו העוני. אחר־כך התמונה השתנתה והפערים הלכו והעמיקו. גרמו לכך הממשלות במדיניותן ולא ידו הנעלמה של השוק. כשמדרגים את המדינות המפותחות לפי מדד אי־השיוויון בהכנסות הנוצר אך ורק על ידי כוחות הכלכלה, ישראל במקום מכובד כמדינה שיוויונית יחסית. כשמכניסים לתמונה את הממשלה, את המסים שהיא גובה ואת הקצבאות השונות שהיא משלמת, הדירוג מתהפך וישראל עולה לצמרת אי־השוויון בהכנסות נטו.

     

    פוליטיקה של אי־שוויון בלטה בעת כהונתו של בנימין נתניהו כשר האוצר בשנים 2003 עד 2005. השר והפקידות סביבו האמינו שעל ידי קיצוץ חד בקצבאות ובתקציבי הרווחה הם יאלצו את הקהיליות החלשות הנסמכות על סעד להצטרף לשוק העבודה ולצאת מסעד לתעסוקה. התוצאה הייתה טראגית. קצבאות הקיום של ביטוח לאומי נחתכו ללא רחמים, העוני קפץ מדרגה וישראל קפצה למקום הראשון בשיעור התושבים שהכנסתם נמוכה מקו העוני. ממצאי המחקרים על דפוסי העוני ומדיניות הרווחה מוכיחים זאת באותות ובמופתים.

     

    הייתה אז לשר האוצר נתניהו אופציה אחרת. לצד השאיפה לאיזון תקציבי והטלת עונשים כספיים על ״סרבני עבודה״ הוא יכול היה להפעיל, בלי היסוס ובלי קמצנות, את שיטת מענקי העבודה, הידועה בשמה העממי כ״מס הכנסה שלילי״ (רעיון של נביא הכלכלה החופשית, פרופ׳ מילטון פרידמן). כשסוף־סוף מענקי העבודה יצאו אל הפועל, באיחור רב, רבבות מיואשי תעסוקה מהעשירון התחתון החלו לחפש עבודה. ומצאו. בעשור שחלף, שיעורי התעסוקה עלו ואי־השוויון והעוני היחסי צומצמו.

     

    פוליטיקה נכונה חוללה את המפנה, פוליטיקה עלולה גם לעצור אותו. העוני בקהילה החרדית בארץ מקורו ברצון נחוש של חלק מהמנהיגות החרדית למנוע מצעירים להשתלב בתעסוקה ולפרנס בכבוד את משפחותיהם. המניע המוצהר הוא התמסרות ללימודי קודש. המניע הפוליטי המוסווה הוא שליטה בקהילות חרדיות באמצעות בערות ועוני, ובניגוד גמור לצוויה הבסיסיים של האמונה היהודית. מבחינה זו, חיזוק המחנה החרדי בכנסת החדשה מבשר רעות.

     

    בכל דור ודור, נאמר בהגדה של פסח, עלינו להרגיש כאילו יצאנו זה עתה ממצרים. זהו ציווי מוסרי — יהודי, זכור את היותך פליט — ולאומי, וגם כלכלי: היציאה מעבדות לחירות היא יציאה בכוחות עצמיים משיעבוד, עוני ורעב לעבודה ופרנסה. לא כל עם עובד הוא עם חופשי אבל רק עם עובד יכול להיות חופשי.

     

    בין שני דוחות

     

    שני ספרים שנושאם פיקוח על השווקים הפיננסיים פורסמו השבוע, באותו יום ממש. הראשון חובר על ידי שלושת גיבורי־העל של המשבר הגדול מלפני עשור: בן שלום ברננקי, אז יו״ר הבנק הפדרלי האמריקאי המרכזי, האנק פאולסון, אז שר האוצר בממשל בוש וטימותי גייטנר, שר האוצר בממשל אובמה. הספר הראשון יצא לאור תחת הכותר ״לוחמה באש ( Firefighting), המשבר הפיננסי ולקחיו״. השני חובר על ידי ועדת משנה של ועדת הכלכלה והופיע תחת השם ״דוח ועדת החקירה הפרלמנטרית להתנהלות מערכת פיננסית בהסדרי אשראי ללווים עסקיים גדולים״. הוועדה קרויה על שם היו״ר שלה, ח״כ איתן כבל.

     

    שני פרסומים, שני עולמות. מחברי ״לוחמה באש״ ניהלו את הקרב הגורלי להצלת הכלכלה העולמית. על סמך הניסיון והידע הם מטילים את מלוא אשמת המשבר – שאימלל את חייהם של עשרות מיליונים וחייב את הממשלות להושיט סיוע לבנקאות בטריליונים של דולרים – על מערך הרגולציה הבנקאית שכשל כישלון מחפיר בעת מבחן. ״מערכי הרגולציה והפיקוח באמריקה״, הם כותבים, ״לא ראו את הנולד משום שהיו מקוטעים, מפוצלים, ביורוקרטיים והתאפיינו בהתנהלות שבטית״. הם לא היו ״שמרניים מספיק״ ובעיקר סבלו מחיסרון של מפקח־על, מי שיעמיד את השמירה על היציבות של הבנקאות בכלל ושל ״בנקאות הצללים״ הלא־מסורתית בפרט בראש דאגותיכם. המגזר הפיננסי שבריר מטבעו, מזהירים השלושה, נשען על אמינות ויציבות; שתיהן חייבות לעמוד בראש דאגותיהם של האחראים על פיקוח ורגולציה.

     

    התעלמותם מכך הובילה למשברים כלכליים החמורים בעשור, המשבר האמריקאי ב־2008 והאירופי ב־2011.

     

    וישראל? ישראל נמנת על חבורה קטנה מאוד של מדינות שכלכלותיהן כמעט ולא ניזוקו משני המשברים, הודות למערך הפיקוח והרגולציה הבנקאית היעיל, השמרן והרואה את הנולד. ממשלת ישראל לא נאלצה לכן להזרים סיוע של שקל אחד לבנקים; היא קיבלה מהם מסים בכל השנים. בזכות הישגים אלו זכה בנק ישראל לשבחים רבים ממוסדות כלכליים בינלאומיים, מבנקים מרכזיים, מכלכלנים ומאזרחי ישראל.

     

    חוץ מחברי ״ועדת כבל״. על פני דוח בן 200 עמודים הם מתארים את בנקאות בארץ כ״חור שחור״ ואת הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל כ״כת אליטיסטית״ כושלת, חסרת שיניים, שבויה בידי הבנקים ש״אפילו הכנסת לא יכולה לחדור אליה״. הם מגלים ״מחדל תהומי״ בבנק ישראל בתקופת הנגידות של דוד קליין וסטנלי פישר ודורשים, לכן, להחיל עליו פיקוח פרלמנטרי. כחוט שני עוברת בדוח ועדת כבל ההמלצה להכפיף את בנק ישראל לכנסת ולערב את הפוליטיקאים הן בשיקולי הבנקים במתן אשראי ללקוחות ספציפיים והן בעבודתן של רשויות הפיקוח העצמאיות. תוך התעלמות גמורה מהצלחתן לחסן את שוקי האשראי והכסף אצלנו מפני שריפת הענק הפיננסית שהממשלים המערביים נאלצו להתמודד עמה.

     

    הספר האמריקאי ״לוחמה באש״, חציו תרשימים ונתונים. בדוח הישראלי אין עדות סטטיסטית־כלכלית אחת לנזקים ש״עלולים היו להיגרם״ מאשראי לקבוצות עסקיות גדולות. אפס עובדות, ים של מלל.

     

    בתנועת ביטול חצופה, כעונש על הצלחה, ממליצה ועדה בכנסת לחסל את העצמאות של בנק ישראל, אחד הבנקים המרכזיים המוערכים ביותר בעולם. בחופשת הפסח הייתי מציע לחבריה לקרוא את הספר ״לוחמה באש״. אבל זה כבר מאוחר מדי ומיותר מדי.

     


    פרסום ראשון: 18.04.19 , 16:23