ראשון 26 במאי 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    נחום
    המוסף לשבת • 18.04.2019
    התרנגול עוד יקרא
    נחום ברנע ותמר שבק, פריז

    התרנגול הוא אחד משני סמליה של צרפת. מריאן, המהפכנית הלוחמת, היא סמל המדינה הצרפתית; התרנגול הוא סמל האומה, המגן־דוד שלה. עד יום שני השבוע הוא ניצב בראש הצריח שהתנשא מעל קתדרלת נוטרדאם. כאשר הצריח עלה באש וקרס בים של להבות, התרנגול נפל איתו. הוא התגלה למחרת, למרגלות הבניין. בדרך למטה איבד הגבר כמה איברים, אבל שרד. הישרדות התרנגול היא אחד הניסים שהצרפתים התנחמו בהם השבוע.

     

    היו עוד ניסים כאלה. הנס האחד היה שלא היו אבידות בנפש – לא בין המתפללים שהובהלו ברגע הנכון החוצה, לא בין הכבאים שסיכנו את חייהם, לא בין דיירי הבתים השכנים. בסיכום, כבאי אחד נפצע קשה. הנס השני היה הצלת רוב הפריטים האמנותיים וההיסטוריים, פריטים שאין להם מחיר. בעיני המאמינים הנס הגדול ביותר, הנס שהוכיח שיד אלוהים הייתה בדבר, לטובה, הייתה הצלת כתר הקוצים המוזהב שהם מתעקשים לזהות אותו עם כתר הקוצים שהושם על ראשו של ישו בדרך אל צליבתו. בקתדרלה נשמר גם כפיס עץ שנלקח, כך המסורת, מהצלב שנשא ישו. גם הוא ניצל.

     

    זה טבעה של אמונה דתית: היא מתמקדת בנס, לא באסון שהפך את הנס לחשוב כל כך, לחיוני. האירוע בנוטרדאם נתפס כהגדה של פסח בגרסה קתולית: אילו הציל את הכתר ולא הציל את כפיס העץ דיינו; אילו הציל את הכפיס ולא הציל את התרנגול דיינו; אילו הציל את התרנגול ולא הציל את הוויטראז'ים דיינו; אילו הציל את הוויטראז'ים ולא הציל את המגדלים האיקוניים בחזית הבניין – על אחת כמה וכמה.

     

    אבל האסון כבד. השריפה בנוטרדאם פערה חור גדול בליבה של פריז, למעשה בליבה של צרפת כולה, חור פיזי וחור רגשי. ככל שעוברים הימים, מתברר שהשריפה לא הייתה אסון טבע. היא נגרמה, בין השאר, בגלל מדיניות מכוונת של השלטונות הצרפתיים.

     

    הטרגדיה הגיעה מוקדם מדי: פרופ' מואיזי | צילום: ארנו פבריאה
    הטרגדיה הגיעה מוקדם מדי: פרופ' מואיזי | צילום: ארנו פבריאה

     

     

    השריפה פרצה בעליית הגג של הקתדרלה, שהשתרעה מקצה הבניין ועד קצהו. החלל העצום הזה היה ספון עץ כולו – רצפה, קירות, תקרה. לכן הוא זכה לכינוי "היער". היה ברור לכל שהוא עלול להידלק יום אחד: שריפות בבניינים עתיקים, עתירי עץ, הן אירוע שכיח באירופה. אף על פי כן, הוחלט לא לבנות מחיצות אש ולא להתקין מתזים. למרות שהקומה לא הייתה פתוחה לקהל ורק מעטים הורשו לטפס אליה, החשש לפגוע במבנה המקורי הכריע. אולי גם היוהרה הצרפתית, הביטחון שאם זה לא קרה ב־850 שנותיה הראשונות של הכנסייה זה לא יקרה אף פעם. נוטרדאם כל כך חשובה ומכובדת, שהיא כנראה זכאית לחסינות מפני אש.

     

    עלה גם חשש שמא מערכת חשמלית שתותקן שם תגרום לקצר ולשריפה. "היה סירוב שיטתי להתקין כל דבר חשמלי", אמר השבוע פייר הוסיאו, נשיא החברה ההיסטורית של פריז. "כל אחד ידע שעליית הגג היא החלק הדליק ביותר בכנסייה".

     

    מי שממונה בצרפת על חקירת קטסטרופות למיניהן, מאסונות עד פיגועים, הוא התובע הכללי של פריז. הוא הפקיד על חקירת השריפה 50 חוקרים מקצועיים. הנחת המוצא שלהם היא שמדובר בתאונה ולא בחבלה מכוונת. זאת ההנחה, אבל אין בשלב הזה ודאות. 12 איש, עובדי החברה הפרטית שזכתה בחוזה לשיפוץ הגג, עזבו את המקום כשעה לפני שהתגלתה השריפה. הם היו הראשונים שנחקרו.

     

    האש שעלתה מבניין הקתדרלה הפנתה את תשומת הלב לסוגיית התחזוקה של אתרים עתיקים, בעלי חשיבות תרבותית, לאומית ודתית בכל העולם. אירופה משופעת באתרים ישנים לא פחות מנוטרדאם ומועדים לשריפה לא פחות ממנה. הם יעברו עכשיו בדק בית, או לפחות ויכוח על התקציב שנדרש לבדק בית.

     

    ליהודים די בכותל אחד: התרנגול של נוטרדאם לאחר הנפילה | צילום: מהטוויטר של Jaques Chanut
    ליהודים די בכותל אחד: התרנגול של נוטרדאם לאחר הנפילה | צילום: מהטוויטר של Jaques Chanut

     

     

    החשוב בבניינים האלה הוא הפרלמנט בלונדון, שסובל מהזנחה בת מאות שנים, ושכנתו, כנסיית וסטמינסטר. בבניין הפרלמנט מתוכנן שיפוץ נרחב שיתחיל באמצע העשור הבא. השבוע עלתה הדרישה להקדים את העבודות. הלחץ לשיפוץ בטרם פורענות הוא סימן חיובי, אבל כרוך בו עוקץ: רוב המבנים העתיקים האלה קורסים דווקא כאשר מנסים לשפץ אותם. העץ איבד את לחותו הטבעית ונוטה להידלק מכל ניצוץ; כלים חשמליים ופועלים לא זהירים מזמינים אסונות.

     

    אפודים בוערים

     

    נשיא צרפת עמנואל מקרון אמר השבוע שתוך חמש שנים יקום הבניין מחדש ויהיה עוד יותר יפה ממה שהיה. מקרון התבלבל: בניין שעלה באש לא דומה ליער שעלה באש. ההערכה היא שיידרשו חמש שנים לפחות כדי ליישב את כל הוויכוחים לגבי אופי השיקום ולהשלים את שכירת צוות העובדים. מקרון מאוד רוצה שהבניין יושלם לקראת האולימפיאדה, שתתקיים בפריז בקיץ 2024. הנס הזה לא יקרה.

     

    למלאכת השיקום נחוצים אוּמנים ופועלים שקנו מומחיות בנושאים כמו סיתות אבן, טיוח, נגרות, התקנת גגות, חציבה ופיסול. בכל התחומים האלה חסרים מומחים בצרפת ומחוץ לה. "זה יהיה פרויקט השיקום הגדול ביותר והחשוב ביותר של צרפת בשנים הבאות", אמרה השבוע מומחית בריטית לעבודות שחזור. "התהליך יהיה מאוד מורכב".

     

    היומון "לה פריזיאן" ראיין את ז׳אן קלוד בלאנז׳ה, המזכיר הכללי של אגודת האוּמנים. "אנחנו חייבים לפתוח את הסדנאות שלנו לתלמידים חדשים", אמר. "השיקום דורש הכשרה של 300 אומנים חדשים לכל הפחות. ההכשרה של אחדים מבעלי המקצועות תיקח עשר שנים, אם לא יותר".

     

    עליית הגג המקורית נבנתה במאה ה־13 מעצי אלון שהובאו מיערות שנכרתו מזמן. ספק אם יימצאו עצים זהים לאלה שנשרפו. איגוד בעלי היערות בצרפת פירסם השבוע הצהרה חגיגית ובה הבטיח לספק עצים חדשים לפרויקט, ככל שיידרש. אבל העצים אינם אותם עצים. ומעל לכל מרחפת שאלת הבטיחות. חלקים מהבניין עדיין עלולים לקרוס, אם משום שספגו מים או משום שנחשפו לטמפרטורות גבוהות.

     

    ממשלת צרפת התארגנה למלאכת השיקום במהירות. הנשיא הטיל את האחריות על ראש הממשלה, אדוארד פיליפ, שמינה מיד גנרל בדימוס כראש הפרויקט. ז׳אן לואי ז׳ורז׳לאן, 70, גנרל בעל חמישה כוכבים, השתחרר משירותו הצבאי לפני שלוש שנים. הוא נחשב לביצועיסט עם חושים פוליטיים טובים, חד לשון וקתולי אדוק. בעבר פיקד על כוחות שפעלו בחוף־השנהב, אפגניסטן, מדינות הבלקן ולבנון. הדרך הצרפתית להעסיק גנרלים לאחר שהם יוצאים לגמלאות היא להציב אותם ליד הפוליטיקה, לא בתוכה.

     

    ביומיים הראשונים לאחר השריפה ניתנו התחייבויות לתרומות של למעלה ממיליארד יורו, סכום מרשים, שמעיד על העניין הגדול שעוררה השריפה בשיקום בכל העולם. התורמים הבולטים הם שני מיליארדרים צרפתים, בעלים של תאגידי אופנה מתחרים. פרנסואה פינו הוא הבעלים של מותגי האופנה איב סאן לורן וגוצ׳י ועסקים נוספים, חובקי עולם; ברנאר ארנו הוא הבעלים של לואי וויטון וכריסטיאן דיור. פינו מיהר להודיע שיתרום מאה מיליון יורו; ארנו הודיע שיתרום סכום כפול - מאתיים מיליון יורו. תאגידים כמו אפל (מחשבים), לוריאל (תמרוקים) ומישלן (צמיגים) הצטרפו למועדון. במקביל נפתח אתר לתרומות עממיות. הסכום שנאסף בו הגיע תוך יומיים ל־131 מיליון יורו.

     

    ההתלהבות רחוקה מלהיות כללית. לא מעט צרפתים שאלו מאיפה יש לעשירים כל כך הרבה כסף, האם הנדיבות מנקרת העיניים שלהם, איננה הוכחה ניצחת לריקבון שפשה בחברה, לפערים הכלכליים שהפכו לבלתי נסבלים. איפה השוויון שהבטיחה המהפכה הצרפתית, איפה האחווה. ומדוע להשקיע מיליארדים בשיקומו של בניין אחד כשחסרי הבית ישנים ברחובות.

     

    במילים אחרות, השריפה בקתדרלה לא שמה קץ לזעם, שהפגנות האפודים הצהובים הן הביטוי האלים שלה. להפך: היא העשירה את המחאה בנימוק נוסף.

     

    "אנחנו עם של בנאים", אמר הנשיא מקרון באחד הנאומים הנלהבים שלו השבוע. פרופסורית בריטית מיהרה לצנן את התלהבותו. "לא שלמות הבניין חשובה", כתבה. "הנוכחות שלו חשובה". בעניין הזה הצרפתים יכולים אולי ללמוד משהו מההיסטוריה היהודית: אלפיים שנה המקדש חי בתודעה של כל יהודי מאמין. די היה ליהודים בכותל אחד.

     

    אמרנו שהשריפה הייתה צפויה, כמעט מתבקשת. ואכן, כוחות הכיבוי נערכו לקראתה. לכל אתר היסטורי בפריז יש תוכנית כיבוי מפורטת. הכבאים מקיימים תוכנית אימונים מסודרת, על יבש ועל רטוב. בנוטרדאם, למשל, הם היו ערוכים להתחיל מיד בשאיבת מים מהנהר, כדי לספק מים לכבאיות. 400 כבאים הגיעו לקתדרלה דקות בודדות לאחר שהוזעקו. הצטרפו אליהם עוד 200. הם סיכנו את חייהם כדי להבטיח פינוי של תשמישי הקדושה ונכסי האמנות בבניין, וכדי למנוע את קריסת המגדלים בחזית.

     

    השבוע הכבאים היו גיבורי צרפת. אותם כבאים זוכים למטר של אבנים וקללות כאשר הם פועלים בפרברי המהגרים סביב פריז. הצרפתים נוטים להפכפכות מסוימת ביחס שלהם למדים, לשררה, לסדר הקיים. מתעקשים לשמר כל קיר, וחותרים להרוס מחדש את חומות הבסטיליה.

     

    חור שחור בלב

     

    בראשית היה ההלם. אנשים ראו את תמרות האש בטלוויזיה, ולא ידעו את נפשם. חלקם הגדול ראה אותן מהחלון. בדקות הראשונות לא הייתה נהירה גדולה אל זירת האירוע – עד כדי כך ההלם היה גדול. בתשע בערב, קצת יותר משעתיים לאחר פרוץ האש, התכנסו בכיכר סן מישל הסמוכה כ־200 פריזאים. איש לא קרא להם לבוא. הם שרו בחרדת קודש "אווה מריה", שרו יפה. את הדממה מסביב אפשר היה לחתוך בסכין - רק צפירת הסירנות התערבה בשירה.

     

    שריפות מותירות בדרך כלל שובל של ריח; לא היה ריח בשריפה בנוטרדאם. ז׳אן מארק פורנייה, הכומר של לוחמי האש, שנכנס לכנסייה כדי לחלץ את הפריטים המקודשים, אמר שבתוך האולם הבוער הוא לא ראה עשן, רק מפלי אש. "חשבתי שכך בוודאי נראה הגיהינום", אמר.

     

    בבוקר הגיעו התיירים, עדרים־עדרים, עם צילומי הסלפי המחויכים שלהם והתאווה להנצחה עצמית.

     

    חשיבותה של נוטרדאם בעיני הצרפתים נשענת על שלושה מקורות שונים. ראשית, היא החשובה באתרים הלאומיים, המקום שבו נפוליאון בחר להכתיר את עצמו לקיסר, הבניין ההיסטורי שגנרל דה־גול בחר להגיע אליו במהלך כניסתו לפריז המשוחררת. הכניסה לבניין, עוד לפני שפסקה אש הצלפים, נועדה להמחיש לצרפתים שהכיבוש הגרמני הסתיים: צרפת השיבה את ריבונותה. לא במקרה הקתדרלה היא נקודת האפס במפת צרפת - כל הדרכים מובילות אליה, כל הדרכים מובילות ממנה.

     

    המקור השני דתי. הקתדרלה, בגלל המיקום שלה בלב פריז, בגלל ההיסטוריה העשירה שלה, בגלל הוותק, בגלל נכסי הקודש ששמורים בה, היא אחד מאתרי התפילה הבולטים בעולם הקתולי. הקורא אולי יופתע לדעת שהמבנה הדתי הזה איננו חלק מהנדל"ן של הכנסייה. הוא שייך למדינה, מאז המהפכה הצרפתית, שהפקיעה את נכסי הכנסייה, ואולי עוד קודם לכן. הכמרים משתמשים בכנסייה אבל הם לא בעלי הבית. מדינה לחוד ודת לחוד. בצרפת, בניגוד למדינות כמו ישראל, מאוד מקפידים על ההבחנה הזאת. הנשיא מקרון מקורב לכנסייה, אבל נאומיו בעקבות השריפה נעדרו לחלוטין כל ביטוי דתי. כבודה של החילוניות חייב להישמר.

     

    המקור השלישי לחשיבות של נוטרדאם הוא התיירות. 14 מיליון תיירים מבקרים בקתדרלה בכל שנה: היא האתר המתויר ביותר באירופה. הם נמשכים אליה גם בגלל ההילה הרומנטית שדבקה בה. ויקטור הוגו מיקם את קווזימודו גיבור הרומן שלו, "הגיבן מנוטרדאם", בתוככי הקתדרלה. מכאן יצאה אהבתו הטרגית אל אזמרלדה הצוענייה ומכאן, מאחד המגדלים, קפץ אל מותו.

     

    האוטובוסים העמוסים בתיירים חנו גם השבוע סמוך לכנסייה. מדריכי התיירים עם המטרייה הצבעונית ומערכת ההגברה האישית, המדונה, חזרו והקהילו סביבם חבורות של סינים, יפנים, אמריקאים. על סיפורי הכנסייה נוספו עכשיו סיפורי הכנסייה הבוערת.

     

    נדמה שלמרות הפצע שנפער בה, כוח המשיכה של פריז לא פג. קסמה של העיר המופלאה הזאת הוא בסך הכל שלה, לא בנכס אחד.

     

    רואים רחוק, רואים שקוף

     

    את האש ראה דומיניק מואיזי מחלון ביתו. מואיזי, 73, בן לניצול שואה, הוא פרופסור אמריטוס, מומחה ליחסים בינלאומיים ומדע המדינה. הוא מקדיש היום את עיקר זמנו למכון מונטנייה, מרכז מחקר חברתי בעל נטיות ליברליות. בעבר לימד באוניברסיטה העברית בירושלים.

     

    שאלנו אותו שלשום אם השריפה בנוטרדאם תחולל שינוי בחברה הצרפתית. "כששמעתי שהכנסייה עלולה להיעלם כמעט בכיתי", אמר. "השריפה היא נקודת ציון בהיסטוריה האזרחית של צרפת. הצרפתים חשים כרגע כקבוצה אחת מלוכדת".

     

    זה קורה, אמרנו, בתקופה שבה החברה הצרפתית מפולגת. שוחחנו ליד הקתדרלה עם אישה שאמרה שלמרות שהיא קתולית אדוקה היא לא תתרום כסף למען השיקום. הנשיא מקרון גזל ממני את הפנסיה שלי, אמרה. שהחברים העשירים שלו יתרמו.

     

    "נכון", אמר. "המחלוקת הפנימית בעינה. אבל קל יותר ליצור אחדות סביב פרויקט בנייה מאשר סביב נושאים טעונים כמו טרור. ההיחלצות לבנייה מחדש נותנת לאנשים תחושה טובה: הם גאים בעצמם. אבל הגל הזה יחלוף תוך זמן קצר".

     

    מקרון, אמרנו, עומד לפני בחירות לפרלמנט האירופי, בעוד חודש.

     

    "אם להיות ציניים לרגע", אמר מואיזי, "הטרגדיה הגיעה מוקדם מדי עבור מקרון. הוא היה יוצא נשכר אילו השריפה הייתה מתרחשת סמוך יותר לבחירות".

     

    איך, שאלנו, יתמודדו הצרפתים עם הוויכוח הצפוי על שיקום הבניין. האם לשחזר את מה שהיה ללא שינוי או לחדש.

     

    "זאת שאלה פתוחה", אמר. "אני אוסיף, חצי בצחוק, חצי ברצינות, שלנוכח הבעיות בפניהן ניצבת הכנסייה הקתולית היום, שקיפות היא עניין חשוב מאוד. אני מציע שהגג החדש יהיה שקוף, עשוי מפלקסיגלאס, כמו הגג של בניין הרייכסטאג בברלין. זאת תהיה הצהרה חזקה וחיובית, אבל תסמכו עליי, זה לא יקרה".

     

     

    בטור בשבוע שעבר נפלו שתי טעויות מצערות.

     

    שמעון פרס נדד שמאלה בעקבות הבחירות של 1977 ולא כפי שנכתב.

     

    שמו הפרטי של השחקן רודנסקי הוא שמואל ולא כפי שנכתב. תודה לקוראים שהעירו וחג שמח.

     


    פרסום ראשון: 18.04.19 , 16:42