בחדר קטן של עשרה מ"ר, בקומה הראשונה של בניין מיושן באוניברסיטת תל־אביב, נמצאת מדפסת התלת־ממד שעשתה היסטוריה. במשך ארבע שנים עמלו כאן שלושה מדענים ישראלים על הפיתוח שנשמע כמו מדע בדיוני, אבל הוא מציאותי לגמרי: הדפסת לב אנושי חי. השלושה – פרופ' טל דביר, ד"ר אסף שפירא והדוקטורנט נדב נור – רגילים יותר לתאורה העמומה של המעבדות מאשר לאור הזרקורים. הם לא ציפו שפריצת הדרך שלהם, שנחשפה השבוע, תעורר עניין כה רב בתקשורת העולמית.
"לא גילינו חור שחור ולא הנחתנו חללית על הירח", מצטנע פרופ' דביר. "למרות שזה מחמם את הלב, היינו מאוד נבוכים מהתהודה שעוררו ממצאי המחקר. קיבלתי מאות שיחות טלפון ומיילים מאנשים שאני לא מכיר. אני נוסע ברכבת בדרך לאוניברסיטה ואנשים עוצרים אותי".
נור: "קבוצה של חולי לב שאנחנו לא מכירים השיגו את מספר הטלפון של אשתי וביקשו ממנה למסור לנו שהם שמחים על התגלית ומודים לנו על הכבוד שהבאנו למדינה. אנחנו זוכים לחיבוק עצום מקצה לקצה".
פרופ' דביר, 45, נשוי ואב לשלושה, מתגורר ביישוב להבים שליד באר־שבע ונוסע כל יום ברכבת לאוניברסיטת תל־אביב. עד גיל 26 עבד כמאבטח במשרד ראש הממשלה ורק אז התפנה ללימודים אקדמיים. את התואר הראשון עשה בהנדסת ביוטכנולוגיה באוניברסיטת בן־גוריון, ולאחר מכן המשיך במסלול ישיר לדוקטורט.
דביר מספר שהתגלגל לתחום במקרה. "בתיכון לא סבלתי ביולוגיה, כי סברתי שזה לא מדע מדויק. השקעתי במתמטיקה ובמחשבים". בבגרותו רצה בכלל ללמוד הנדסת חשמל ולעבוד בחברת היי־טק, "אבל פתאום צדה את עיניי מודעה קטנה בעיתון, והחלטתי ללמוד ביוטכנולוגיה. זה היה תחום קטן וזניח שלא היה מפותח כמו היום".
כבר במהלך הלימודים ביקש דביר לצבור ניסיון מעשי. "הלכתי לפרופ' סמדר כהן, מומחית בינלאומית בביוכימיה שכיהנה כראש המחלקה להנדסת ביוטכנולוגיה באוניברסיטת בן־גוריון, וביקשתי לעבוד אצלה ללא שכר. בהתחלה היא זרקה אותי מכל המדרגות ואמרה לי לחזור בעוד שלוש שנים, אחרי שאצבור ניסיון. אבל התעקשתי. ואז נכנסה אחת הדוקטורנטיות שאמרה שהיא לא מוכנה לנתח חיות, ופרופ' כהן אמרה לי: 'יאללה, תיכנס למעבדה'. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי תאי שריר לב מתכווצים, וזה היה ממש מרגש".
ארבע שנים עבד דביר במעבדה של פרופ' כהן, ושם גם עשה את עבודת הדוקטורט שלו. עד היום שומרים השניים על קשר הדוק. "בכל שבוע אני מתקשר להתייעץ איתה – מהפוליטיקה של הנעשה בעולם האקדמיה ועד שאלות מדעיות. למדתי ממנה ואני חייב לה המון", אומר פרופ' דביר. פרופ' כהן התקשרה כמובן לברך את התלמיד שלה אחרי פרסום המחקר.
בתום לימודיו נסע דביר לעבוד במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס בבוסטון (MIT), שנחשב לאחת האוניברסיטאות החשובות בעולם. הוא למד שם אצל פרופ' רוברט לנגר, מגדולי המומחים בעולם להנדסת רקמות. "די קשה להתקבל ללמוד אצלו, ולשמחתי זכיתי ללמוד שם שלוש שנים. זו הייתה תקופה מאוד אינטנסיבית, ונחשפתי שם לדברים מטורפים. למשל, טכנולוגיה להשתלת חלקיקים אלקטרוניים על רקמת הלב. לא היה קל להגיע למדינה אחרת עם תינוקת בת חודשיים, אבל אני לא מצטער לרגע". לפני שמונה שנים שב פרופ' דביר לישראל והקים את המעבדה באוניברסיטת תל־אביב.
נדב נור, 33, שירת בתפקיד מבצעי בחיל האוויר ולמד לתואר ראשון במתמטיקה ומחשבים באוניברסיטת בן־גוריון. לאחר השירות הצבאי המשיך לתואר שני בהנדסה באוניברסיטת תל־אביב. "נדלקתי על הרעיון של הדפסת חומרים בתלת־ממד ואז נתקלתי באינטרנט במעבדה של פרופ' דביר. החלטתי שאני רוצה להצטרף וככה יצא שלקחתי חלק במחקר הזה". נור נולד למשפחה של מדענים. "כולם אצלנו דוקטורים, והיה ברור שגם אני מיועד למסלול הזה".
ד"ר אסף שפירא, בן 40 מפתח־תקווה, התחיל ללמוד לתואר ראשון במדעי החיים באוניברסיטת תל־אביב יום אחרי שחרורו מצה"ל. משם המשיך במסלול לתואר שני ודוקטורט בביולוגיה. חברה משותפת עשתה את הקישור בינו לבין פרופ' דביר, ומאז השניים הולכים יחד לכל מקום.
"מגיל צעיר ידעתי שמדע מעניין אותי, ובעיקר ביולוגיה", מספר שפירא. "אי־הוודאות שבתחום משכה אותי. זה עולם מסקרן, כי רב הנסתר על הגלוי. 18 שנה אני קם יום־יום ונוסע למעבדה באוניברסיטה ונהנה מזה מאוד".
במעבדה של פרופ' דביר מועסקים 16 חוקרות וחוקרים – ביולוגים, מהנדסים, מומחים למדעי המחשב ומתמטיקאים. "הייעוד של המעבדה שלנו הוא לא הדפסת איברים", הוא מדגיש. "אנחנו מתמקדים בשיקום של איברים פגועים כמו חוט שדרה, מוח, מעי, עיניים וכמובן לב. יש לנו 20 פרויקטים שאנחנו מנהלים במקביל, למשל מחקר על שילוב של מערכות אלקטרוניות עם רקמות מהונדסות. בהתחלה ראינו בהדפסה התלת־ממדית לא יותר מאשר גימיק נחמד, והייתה לנו מדפסת מצ'וקמקת וקטנה. אבל לאט־לאט פיתחנו את הנושא".
אתם יכולים לתאר את הרגע שבו הלב הראשון הודפס?
פרופ' דביר: "זה לא משהו שקורה ביום אחד. זה תהליך ממושך וסיזיפי, ובכל פעם רושמים התקדמות קטנה. בהתחלה הדפסנו רק כלי דם פשוטים, אחר כך כלי דם יותר מורכבים. לא היה רגע מכונן אחד".
"כל אחד מאיתנו תרם את התרומה שלו והוסיף עוד לבנה, עד שנוצר לב חי שהודפס במדפסת תלת־ממד, לפני כשנה וחצי", מוסיף ד"ר שפירא.
דוגמני לבבות
בשלבים הראשונים החוקרים כלל לא תיכננו להדפיס לב חי שלם אלא רק מבנה של לב, שעליו "יולבשו" אחר כך התאים שיוצרים את כלי הדם, אבל עם ההתפתחות הטכנולוגית החליטו ללכת על האתגר המלא.
את הרעיון הגה פרופ' דביר. "עוד כשעשיתי את עבודת הדוקטורט עלה לי הרעיון ליצור כלי דם מרקמת שומן", הוא נזכר. "ראיתי שלרקמה הזו יש יכולות שיקומיות מיוחדות והיא יכולה להפוך לתאי גזע, שלא לדבר על כך שהיא מגיעה מהגוף של החולה. כשחזרתי לארץ והקמתי את המעבדה באוניברסיטת תל־אביב, ניסיתי לייצר חומר מהרקמה הזו ומשם הרעיון הזה התגלגל".
כך התקדמו שלב אחרי שלב, עד שהגיעו למצב שבו יש להם לב אמיתי, חי.
לצורך המחקר השתמשו החוקרים ברקמות שומן שנלקחו מחולים מבית החולים אסף הרופא במהלך ניתוחים שגרתיים, בהסכמתם המלאה, כמובן. במקום להשליך אותן לפח הועברו הרקמות לחוקרים מאוניברסיטת תל־אביב.
הצוות של פרופ' דביר הפריד בין תאי השומן לבין החומר שתומך בתאים מחוצה להם ("חומר קולגני"). לאחר מכן, בתהליך מתקדם של הנדסה גנטית, הפכו החוקרים את תאי השומן לתאי גזע, ומתאי הגזע יצרו תאים של שריר לב ותאים שיוצרים כלי דם. במקביל יצרו החוקרים מהחומר הקולגני מעין "דיו" להדפסה. לאחר מכן עירבבו את כל החומרים והזינו את התערובת למדפסת, שהדפיסה לפי הוראות מחשב.
ההדפסה בוצעה על פי הדמיות MRI ו־CT של לבבות אנושיים. ה"דוגמנים" הם מתנדבים אנונימיים. הלב שהודפס בדרך זו מורכב מתאים צעירים מאוד, שכבר מתכווצים ומראים תכונות של תאי לב. "תהליך ההדפסה הוא הדבר הקל ביותר", מסביר נור. "לוחצים 'פרינט' ואחרי שלוש שעות יוצא הלב מהמדפסת. אבל התהליך כולו, משלב נטילת רקמת השומן דרך מיון התאים ועד ההדפסה, לוקח בערך חודשיים. אני אפילו לא זוכר מתי היה הדגם הראשון של הלב. בכל פעם הדפסנו דגם משופר יותר מהדגם הקודם. הדפסנו לא מעט דגמים עד שהגענו לדגם הרצוי".
את המדפסת עצמה, שעברה את ההתאמות הנדרשות להדפסת רקמות, הם רכשו מחברה שווייצרית בסכום של 150 אלף יורו בזכות תרומות של האיחוד האירופי. לאחר פרסום המחקר הציעה להם החברה לרכוש מדפסת חדשה ומתקדמת בעלות נמוכה יותר מזו של המדפסת הקיימת. את הכסף לרכישת המדפסת המשופרת תרמו איש העסקים סמי סגול ורעייתו טובה.
סגול, מהנדס כימי בהכשרתו, היה מעורב בפרויקט באופן אישי. "הוא היה מסמס לי בשעה ארבע בבוקר כדי לעדכן על מחקר חדש שפורסם בעולם", מספר פרופ' דביר. "יש לו חזון והוא מאוד נחוש לממש אותו. הכסף שהוא תורם עוזר לנו לא רק לרכוש ציוד אלא גם להביא עוד חוקרים מתחום חקר הרקמות. סמי מתכוון להמשיך ולתרום, ובזכותו אנחנו צפויים להקים בניין חדש למעבדות באוניברסיטה". בנוסף קיבל הצוות תמיכה ממשרד המדע ומהאקדמיה הלאומית למדעים.
"עוד יש לפנינו דרך ארוכה", אומר פרופ' דביר. "לא נוכל להשתיל את זה בבני אדם בעשור הקרוב. את הלב שפיתחנו אנחנו צריכים לשים בביוריאקטור (מעין מקרר שמזרים חמצן לרקמות ומאפשר להם להפוך לתאי לב בוגרים המתקשרים ביניהם ופועלים ביעילות מירבית – ר"א). אנחנו מעריכים שבעוד שנה או שנתיים נתחיל לעשות ניסויים בבעלי חיים – חולדות או ארנבות. אם הכל ילך כשורה נעבור לניסויים קליניים בבני אדם. חשוב לנו להדגיש: אנשים חייבים להמשיך לחתום על כרטיסי אדי ולתרום איברים, כי זו הדרך היחידה כרגע להשתיל לבבות כדי להציל חיי אדם".
"אנחנו מבינים את ההתלהבות, אבל חשוב לנו לצנן אותה טיפה", אומר ד"ר שפירא.
עד היום הודפסו עשרות דגמים של לבבות. באופן מפתיע, לאחר שמסיימים לעבוד איתם משליכים אותם לפח ייעודי של רקמות ביולוגיות שמיועדות להשמדה. כשהביוריאקטור יגיע למעבדה בתל־אביב הם יכניסו לתוכו את הלב וייתנו לו לגדול שם.
השלב הבא: כבד וכליות
פריצת הדרך הגדולה של החוקרים הישראלים הייתה בכך שהצליחו לראשונה לייצר לב עם תאים וכלי דם שמקורם בגופו של החולה בלבד, מה שאף חוקר אחר בעולם לא הצליח לעשות. קבוצה של חוקרים בראשותה של פרופ' ג'ניפר לואיס מאוניברסיטת הרווארד הצליחה להדפיס דגמים של לב שעליו הלבישו כלי דם לאחר ההדפסה, וקבוצה של חוקרים מפיטסבורג, בראשות פרופ' אדם פיינברג, הצליחה להדפיס מבנה של לב, אבל בלי התאים שלו. "פרופ' פיינברג הוא יהודי שנשוי לישראלית, ובכמה מביקוריו בארץ הוא אפילו בא אלינו למעבדה. בכל פעם שהוא מגיע אנחנו נועלים את הדלתות", צוחק פרופ' דביר, "אנחנו לא מגלים לו את כל הסודות".
לפני כשנה שלח פרופ' דביר את המאמר שלו – שמורכב מארבעה מחקרים – לכתב העת היוקרתי Nature. אחד המאמרים עסק בהדפסה תלת־ממדית של לב חי. "קיבלנו כל פעם דרישות לשיפור המחקר, ואחרי כל תיקון שביצענו קיבלנו שוב הערות נוספות", הוא מספר. "בשלב מסוים אמרו לנו שכדי שהם יפרסמו את המחקר הם מבקשים שנעשה ניסוי בקופים. בשלב הזה נשברנו וחשבנו שהדרישות לא סבירות, ואולי השיקולים של השופטים שמחליטים אם לפרסם הם לא עניינים. לכן פנינו לכתבי עת אחרים ופיצלנו את המאמר לארבעה מאמרים. לשמחתנו הצלחנו לפרסם אותם בכתבי עת מדעיים חשובים בעולם, כך ש־Nature החמיצו את ההזדמנות". מי שהרים את הכפפה היה כתב העת Advanced Science.
המאמר של החוקרים היה אמור להתפרסם בשבוע שעבר, אולם באוניברסיטה ביקשו מעורכי כתב העת לדחות את הפרסום בגלל הבחירות בישראל. "חששנו שכל דחייה יכולה לגרום למתחרים שלנו מאוניברסיטאות אחרות בעולם לפרסם את הפיתוח שלהם ואז לאבד את הראשוניות", מסביר פרופ' דביר. "אחת הקולגות שלנו, שביקרה בכנס בארצות־הברית, חזרה נסערת ואמרה לנו שהמתחרים שלנו נמצאים בשלבים מתקדמים ועלולים להקדים אותנו. זה מלחיץ נורא. צריך לזכור שאם אתה מפרסם שני את המחקר שלך, אף אחד לא יזכור את ההישג שלך".
נור: "על כל פרסום של המתחרים שלי שקשור ללב ולהדפסה בתלת־ממד, אני מקבל מגוגל התראה לטלפון. בכל פעם שמגיעה נוטיפיקציה כזו אני מקבל התקף לב. תרתי משמע".
למרות התחרות בינם לבין עמיתיהם, החוקרים הישראלים יודעים לפרגן. "אנחנו לא המצאנו את הגלגל", אומר ד"ר שפירא. "אנחנו משתמשים בידע שצברו חוקרים אחרים בעולם, כמו שהם משתמשים בידע שאנחנו צברנו. אנחנו לא חברות מסחריות שמתחרות אחת בשנייה. הידע המדעי שייך לכולם, והמטרה היא לשפר את פני האנושות".
הערכתם שהמחקר שלכם יהפוך לפריצת דרך עולמית?
"חד־משמעית לא", אומר פרופ' דביר. "אנחנו חושבים שזה מאמר חשוב מאוד, אבל הוא רק שלב אחד בדרך ארוכה. יש עוד הרבה מכשולים ובעיות שצריך לפתור עד שהפיתוח הזה באמת יציל חיים של חולים. אני חושב שבסופו של דבר כן יהיה לב מודפס שיושתל בבני אדם. אני לא יודע אם אנחנו אלה שיצליחו לעשות את זה או חוקרים אחרים, אבל הכיוון הוא ברור".
הפרסום הפיח תקווה אצל חולי לב רבים הממתינים להשתלה. כמה מהם אף פנו בימים האחרונים לחוקרים ושאלו מתי אפשר יהיה להדפיס לב להשתלה. "זה עדיין מוקדם, אבל אני מעריך שתוך עשר שנים הדבר הזה יתאפשר. אני אופטימי", אומר פרופ' דביר.
ד"ר שפירא קצת יותר פסימי: "אני מאמין שייקח יותר זמן. אם זה ייצא לפועל, זה ייקח עשרות שנים. אני מקווה שאזכה לראות את זה עוד בימי חיי".
דביר: "יש לנו עוד הרבה על מה לעבוד. צריך מדפסות ברזולוציה טובה יותר, צריך לפתח ביוריאקטורים טובים יותר. אלה לא דברים שתלויים רק בנו, אבל אני מאמין שבקצב שהעולם הטכנולוגי מתקדם אפשר לעשות את זה. אולי אם תיכנס חברה מסחרית שתקנה את הפיתוח ותשקיע בו הרבה כסף, יש סיכוי שהתהליך יזורז. פנו אלינו בימים האחרונים כל מיני יזמים שהביעו התעניינות. אנחנו חושבים שזה עוד מוקדם מדי. אולי בעוד חמש שנים נוכל לחשוב על זה בצורה מסחרית. בינתיים הדפסנו לב מאוד בסיסי שאם נכניס אותו לבעל חיים הוא לא ישרוד".
אתם מכירים מישהו שממתין להשתלת לב?
"חבר של ההורים שלי נמצא ברשימת הממתינים בגלל אי־ספיקת לב", מספר פרופ' דביר. "לפני כארבע שנים, כשהתחלתי לעבוד על המחקר, הוא אמר לי: 'יום אחד אתה עוד תסדר לי לב מודפס'. נפגשנו בחתונה משפחתית והוא היה אופטימי לגבי הרעיון, שעוד היה בשלבים ממש ראשוניים. השבוע, כשהתפרסמו תוצאות המחקר, הוא שלח הודעה לאמא שלי שהוא גאה ושמח שהצלחתי להביא לפריצת דרך שאולי תציל בעתיד אנשים במצבו. הוא הזכיר לנו שהוא האמין שאצליח להדפיס לב חי".
החללית "בראשית" הגיעה השבוע עד לירח, אבל התרסקה. אתם חוששים שיקרה לכם דבר דומה עם הלב המודפס?
"בטח שיש חששות", אומר פרופ' דביר, "אבל אני מסתכל על הדפסת הלב שלנו לא כהצלחה שלי או של המעבדה שלי. זו נקודת ציון משמעותית במדע. כל אחד שירצה יכול לקחת את הנתונים ואת הטכנולוגיה שפיתחנו, להמשיך מכאן ולהביא רעיונות חדשים משלו. גם אם אנחנו לא נהיה הראשונים לבצע השתלה בבני אדם, בסופו של דבר מישהו יצליח לעשות את זה. בזה אני בטוח. כמובן שאשמח אם הצוות שלי ואני נהיה אלו שעושים את זה, אבל גם אם לא – זה יקרה. כישלון זו לא אופציה"
ד"ר שפירא: "אנחנו מנסים שהטבע יעבוד לטובתנו ויעשה מה שאנחנו מבקשים, אבל לביולוגיה יש רצונות משלה והם לא תמיד עולים בקנה אחד עם מה שאנחנו רוצים. יש שלבים שאפשר להיתקע בהם או להיקלע לדרך ללא מוצא. זו אופציה שאנחנו מודעים לה, אבל אנחנו מנסים לעשות ככל שביכולתנו".
האם הדפסת איברים תאפשר לנו לחיות בעתיד חיי נצח?
"באופן תיאורטי, כן", אומר פרופ' דביר. "אנחנו עובדים אמנם על פיתוח של לב, אבל יש חוקרים נוספים שעובדים על הדפסה של כבד וכליות. עולם המדע משקיע בזה הרבה מאוד כסף, מתוך כוונה שאולי יום אחד ניתן יהיה להחליף איברים לאנשים שסובלים ממחלות ומבעיות רפואיות. תוחלת החיים הולכת וגדלה, וכנראה שהיא תמשיך לגדול. בגיל 80, כשהלב יהיה תשוש, אפשר יהיה להשתיל לב חדש. לא רק שנוכל להשתיל לב חי – כמו שעושים היום – נוכל גם להשתיל לב צעיר שיחזיק מעמד הרבה מאוד שנים. צריך גם לזכור שהלב הזה יהיה עשוי מהרקמות של החולה, כך שהגוף שלו לא ידחה אותו והוא אפילו לא יצטרך ליטול תרופות כל חייו, כפי שקורה היום בתרומת איברים מהמת".
ומה עם הדפסה של אדם שלם? זה משהו שנראה יום אחד?
"הסיכוי נראה כרגע נמוך מאוד, כי אין יכולת להדפיס מוח אנושי. מצד שני, עד לפני כמה עשרות שנים גם לא האמינו שאפשר יהיה לשבט יצורים חיים".
אנחנו נשארים בארץ
למרות ההישג המדעי האדיר, שגרת היום של החוקרים במעבדה רחוקה מלהיות זוהרת. "אנחנו מתחילים את הבוקר עם קפה שחור במשרד, ויוצאים מהמעבדה בסביבות שש בערב", מספר פרופ' דביר. "כמובן שממשיכים לעבוד בבית. יש עוד הרבה עבודה שעושים מהמחשב גם בשעות המאוחרות של הלילה".
ד"ר שפירא הוא למעשה מנהל המעבדה, אחראי על ההיבטים הלוגיסטיים והכספיים ומפעיל את הסטודנטים שעובדים במעבדה. פרופ' דביר מנחה את צוות החוקרים, מכין את המאמרים, כותב הצעות מחקר ומנסה לגייס כסף למעבדה. מפעם לפעם הוא גם קופץ להציץ במיקרוסקופ. ואילו נדב נור מרכז את תחום הדפסת הרקמות והאיברים – שבו מתמקדת עבודת הדוקטורט שלו.
שקלתם לעבוד בחו"ל? קיבלתם הצעות מאוניברסיטאות בעולם?
"כשסיימתי את הפוסט־דוקטורט לפני שמונה שנים התלבטתי מה לעשות – להישאר בחו"ל או לחזור לארץ", מודה פרופ' דביר, "אבל החלטתי שאני חוזר לישראל. זו הארץ שלי ואני אוהב אותה. היה לי כיף באמריקה, טיילתי ונהניתי, אבל הרגשתי שם זר. המנטליות שלי שונה מהמנטליות שלהם. הבית שלי כאן, המשפחה שלי כאן ואני גם ציוני. יש לי הרבה חברים שעובדים בחו"ל ועושים שם חיל, אבל אני פחות התחברתי לזה".
ד"ר שפירא: "גם אני וגם אשתי – שהיא מדענית בזכות עצמה – ידענו שאנחנו נשארים בארץ. בחו"ל השכר והתנאים יותר טובים ובארץ קשה לחיות כמדען. למרות שיש לנו הישגים מקצועיים, זה פחות מעניין את הגופים שמשלמים לנו משכורת. אבל אני מאוד אוהב את האוניברסיטה, ולא מתכנן לעזוב".
ובינתיים, בין הראיונות לכלי תקשורת זרים לשיחות הטלפון של הקולגות מהאוניברסיטאות הגדולות בעולם שהתקשרו לברך, שלושת החוקרים עוד לא מצאו זמן לחגוג. "בקושי הספקנו לישון. אנחנו עד אחת בלילה בטלפונים. לא הספקתי עדיין לענות לכל המיילים שלי. מזל שאין לי ווטסאפ", אומר פרופ' דביר. "את החגיגות שלנו עשינו כשהמאמר שלנו התקבל והוחלט לפרסם אותו בכתב העת". הם הסתפקו בהרמת כוסית מאופקת במשרד. בכל זאת מדענים. "אנחנו לא יוצאים יותר מדי לבלות בערבים", מודים שפירא ונור במבוכה.
"יום לפני מסיבת העיתונאים שהצגנו בה את הממצאים, אמרתי לאשתי שיכול להיות שאני צריך להתגלח, כי אולי יצלמו אותי לעיתון לכתבה על המחקר שלי. בזה זה הסתכם", מספר פרופ' דביר. ד"ר שפירא אפילו לא עידכן את אשתו: "לא ידעתי שהדבר הזה יהיה כל כך גדול. חברים שלחו לנו כתבות מבוסטון, מטקסס ומטייוואן שפורסמו אצלם בעיתונות המקומית".
אבל מה שמרגש אותם יותר מכל הוא העניין שמגלים ילדיהם במחקר. "כשהבת שלי אריאל בת ה־11 הייתה קטנה, היא סיפרה לחברות שלה בגן שאבא שלה מתקן את הלב", מספר פרופ' דביר. "מפעם לפעם אני מביא את הילדים שלי למעבדה. הם מסתובבים עם הסטודנטים, מסתכלים במיקרוסקופ, עושים ניסויים ומערבבים כל מיני חומרים. הם אפילו ראו כאן במעבדה איך מדפיסים את הלב. אבל למרות הכל, הם מגלים יותר עניין בסליים".
המורה של צור, בנו האמצעי של פרופ' דביר, סימסה השבוע לאשתו של טל וביקשה שהילד יביא לכיתה אחרי חופשת הפסח דגם של הלב המודפס ויסביר על התגלית של אביו המדען.
ד"ר שפירא: "הילדים שלי יודעים שאבא שלהם הוא חוקר שעובד במעבדה, אבל הם קטנים מדי מכדי להבין. כשהם שואלים שאלות ומגלים עניין בעבודה שלי זה כיף גדול. זה הדבר הכי מרגש, יותר מכל פרסום בכתב עת מדעי או בעיתון".
