ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    יובל פיד
    24 שעות • 20.04.2019
    "אז הייתי מופיעה בקיסריה, זה היה הופך אותי ליותר מאושרת?"
    שירלי יובל נחשבה לפני 30 שנה להבטחה מוזיקלית גדולה: יוצאת להקה צבאית, שחבקה דיסק ראשון וגם רומן מתוקשר עם דני רובס שאיתו הופיעה ביחד. אבל אז החליטה לעזוב הכל וללכת ללמוד פסיכולוגיה. "יש אנשים שהיו ממנפים את הרומן עם דני רובס, אבל אני בנאדם פרטי וברחתי מאור הזרקורים ומהחשיפה. לא אהבתי את הלחץ אם יבואו אנשים להופעה, לא יבואו, ישמיעו אותי ברדיו, לא ישמיעו". היום היא מטפלת ומרצה לפסיכולוגיה חיובית, וגם סופרת ילדים שמוציאה את ספרה השמיני, ומדברת בגילוי לב על ההחלטה ששינתה את חייה
    יואב בירנברג | צילום: יובל חן

    שירלי יובל־יאיר לא מתגעגעת לשנים שבהן הייתה עדיין הבטחה מוזיקלית גדולה. זה היה בשנות ה־20 שלה, כשהצעירה הבלונדינית בוגרת להקת המפח"ש שבדיוק הוציאה דיסק ראשון ומסקרן התפרסמה גם כבת הזוג של דני רובס.

     

    "תמיד היה לי קשה להיות חלק מהשואו ביזנס", היא אומרת. "אני בנאדם מאוד פרטי, והחשיפה הגדולה הפריעה לי. יש אנשים שהיו ממנפים את הרומן שהיה לי עם דני רובס כיתרון, אבל אני ברחתי מאור הזרקורים ולא התאימה לי כל החשיפה. היה רומן ונגמר ואני הלכתי ללמוד פסיכולוגיה ובימוי".

    "אני שמחה ומודה על כל אהבה שהייתה לי בחיים". שירלי יובל, גרסת שנות ה־ 90
    "אני שמחה ומודה על כל אהבה שהייתה לי בחיים". שירלי יובל, גרסת שנות ה־ 90

     

    אבל אם היית נשארת זמרת אולי היית מצליחה?

     

    "אולי", היא אומרת, "ואולי גם הייתי מוציאה עוד תקליטים ובסוף אולי מגיעה לקיסריה. האם זה היה עושה אותי יותר מאושרת? אני ממש לא חושבת. פשוט הקשבתי לצרכים שלי, והם שידרו לי מה שנכון עבורי", אומרת יובל־יאיר. "הייתי, ואני גם עכשיו – בנאדם פרטי", היא מתעקשת.

     

     

    היום שירלי, 50, היא פסיכולוגית, סופרת ומחזאית ילדים מצליחה, שנשואה ליפתח יאיר, בנו של האלוף במיל' יורם (יה־יה) יאיר, ואמא לשלושה. בנוסף היא גם מרצה מבוקשת בתחום הפסיכולוגיה החיובית, ובספר הילדים החדש שלה, "חבילה עוברת" (הוצאת כנרת), היא מזמינה את ההורים והילדים להתעסק בגמישות מחשבתית.

     

    "מגיל אפס ידעתי שאהיה פסיכולוגית", היא אומרת. "אני מאוד אוהבת ללמוד וכזמרת הייתה חסרה לי למידה אינטלקטואלית, וגם לא אהבתי להיות תלויה בשאלות כמו אם יבואו אנשים להופעה, לא יבואו, ישמיעו אותי ברדיו, לא ישמיעו. בחרתי לעסוק בפסיכולוגיה כי היה לי צורך עמוק להבין את עצמי ולהבין אנשים אחרים ולעזור להם. כל המכתבים שלי לחברים ולחברות שלי בכיתה היו מכתבים טיפוליים, שיחות נפש ועצות. אני רואה המון ייעוד בעבודה שלי. גם להיות אמן ומוזיקאי זו תחושת ייעוד, אבל מוזיקה היא לא הכלי היחיד".

     

    דני רובס
    דני רובס

     

    ומעולם לא התגעגעת לשיר?

     

    "כשהלכתי ללמוד פסיכולוגיה היו כמה שנים שממש התגעגעתי למוזיקה, אז חזרתי אליה דרך הטיפול. עבדתי אז באברבנל, ובאתי לפסיכיאטר שעבדתי איתו, ד"ר מאיר ברגר, ואמרתי לו, 'אני רוצה לעשות קבוצה של שירה עם המטופלים כי אני חושבת שזה כלי נהדר לעבודה על הנפש'. התחלתי לעבוד עם המטופלים וזה היה מאוד חזק. אחר כך החלטתי להמשיך עם זה בקליניקה שלי. וזאת הייתה אחת הדרכים הראשונות להחזיר את המוזיקה לתוך העשייה היומיומית שלי. בהמשך חזרו גם ההופעות וההרצאות, שגם הן מלוות בשירה".

     

    עטיפת הספר
    עטיפת הספר

     

     

    גם את הלכת לטיפול?

     

    "מה שגרם לי במיוחד להבין את עצמי לא היו הלימודים, אלא יותר הטיפול שעברתי, כמטופלת. הלכתי לטיפול בשנות העשרים המוקדמות שלי, אבל זה לא היה קשור לקריירה, אלא לגיל, ליציאה מהבית ולהתמודדויות שהיו לי".

     

    לגדל שרירים של שמחה

     

    את הפרקטיקה שלה יובל עשתה במחלקה הסגורה בבית החולים באר יעקב. "היו לי שם שנתיים נורא קשות", היא אומרת. "אני לא חושבת שסתם נמשכתי לפסיכולוגיה חיובית. יש המון קושי ועצב בחיים, אבל יש גם המון שמחה. אני חושבת שצריך לעזור לאנשים גם לשאת את העצב ואת הקושי, אבל גם לגדל שרירים של שמחה ואופטימיות".

     

     

    את חווית דיכאון?

     

    "לא חוויתי דיכאון, אבל אני כן חווה תקופות עצובות ויש לי כלים נורא טובים לטפל בהן. אבל אני כן בנאדם חרדתי. אם לא הייתי מודעת לחרדתיות הבסיסית שלי, היא הייתה מנהלת אותי. החרדתיות שלי היא משהו גנטי. גדלתי בבית עם אמא ניצולת שואה. היא לא הייתה במחנות, אבל היא הייתה פליטה וגדלה בבתי יתומים מגיל שנתיים עד שש. לא מזמן, ביום הולדתה ה־80, הקלטתי שיחה של שתינו, והיה מאוד ברור שאני בעצם מנציחה אותה, כי אין לנו מושג כמה זמן נהיה כאן עוד ביחד. היא סיפרה לי כמה היה קשה לה לתפקד כאמא, כיוון שהילדות שלה בעצם נגדעה בשואה. הרי מי שלא גמר להתפתח כילד נשאר כל החיים ילד. קיבלתי המון אהבה וגאווה בבית, אבל מגיל צעיר גם הרגשתי שיש לי תפקיד, שאני צריכה להיות בוגרת, לתקן איזה עצב שיש להורים שלי".

     

    מה עוד שאלת אותה?

     

    "שאלתי אותה אם יש דברים שהיא רוצה להגיד לי, והיא אמרה שנורא פגעתי בה בתקופה שיצאתי מהבית ובניתי לי חיים. לא נטשתי אותה, אבל זה מה שהיא הרגישה. אמרתי לה, 'אמא, לא נטשתי אותך, אבל הייתי חייבת לצאת לחיים משלי. לא יכולתי להישאר יותר בתפקיד האמא שלך".

     

    יובל־יאיר עוצרת ומהרהרת על משמעות דבריה. "זה יותר מאשר לצאת מהבית, יצאתי מהתפקיד של להדליק את האור בבית, להיות זו הזורחת שפותרת להם את העצב, שזו תחושה שמשותפת להרבה ילדים של ניצולי שואה".

     

    מרטין בובר ואני

     

    מאז שהיא זוכרת את עצמה יובל־יאיר כותבת, אבל לכתוב לילדים החלה רק לאחר שהפכה לאמא בעצמה. "הספר הראשון, 'על החיתול ישבתי', היה אסופה של שירים שתיארו את השנה הראשונה בחייה של תינוקת, אבל מנקודת המבט שלה, והוא נכתב בשנה הראשונה לחייה של בתי", היא אומרת. "הוא נולד בשעות ההנקה, והכל בחרוזים. רוני, הבכורה, הייתה הקוראת הראשונה של ספרי הילדים שלי. הייתי מקריאה לה אותם, והיא הייתה מחזירה לי אותם עם הערות".

     

    הרעיון לספר "חבילה עוברת" נולד כשלמדה באוניברסיטה על הפילוסוף והחוקר היהודי מרטין בובר. "יש שם אגדה על אדם שהגיע לארץ ישראל ורואה חבילת תבן, והעובדה שהוא כבר בארץ ישראל גורמת לו להסתכל עליה אחרת מאשר איכר שחולף על פניה. עברו המון שנים וחזרתי לרעיון הזה מנקודת מבטם של ילדים. הרעיון היה לכתוב איך אנחנו יכולים להסתכל על אותו דבר מהרבה מאוד כיוונים. כל אדם והכיוון שלו".

     

    יובל נשואה ליפתח יאיר כבר קרוב לעשרים שנה, והם הורים לשלושה — רוני בת 19, גילי בת 16, ויהלי בן ה־12 וחצי. קדמו לנישואים האלה נישואים שנמשכו כשנה. "משהו באותם נישואים לא היה נכון עד הסוף", היא אומרת. "התחתנתי מבחירה ומאהבה, אבל ידעתי שיש שם איזו מורכבות. כשהבנתי שזה לא יעבוד, חתכתי את זה באומץ. אני שמחה ומודה על כל אהבה שהייתה לי בחיים. פשוט יש אהבות שהיו טובות לזמנן, כמו זו עם דני שהיא כבר מזמן אולד־ניוז. הבנאדם היחיד שאני בקשר איתו הוא החבר הרציני הראשון שלי, שחי בארצות־הברית. אנחנו כמעט כמו אחים והמשפחות שלנו חברות".

     

    את יפתח, שעובד בגוגל כאחראי על שיתופי הפעולה, יובל הכירה בחוג לפסיכולוגיה. "יפתח הוא בן לאיש צבא, ולמרות שהוא אלוף בתחומיו הוא לא הטיפוס לקריירה צבאית", היא אומרת על בן הזוג שלה, אותו היא מגדירה איש צנוע, רגשי ומקסים".

     

    ויה־יה, אלוף יורם יאיר, שהוא החם שלך?

     

    "תתפלא, אבל גם יה־יה לא חשב שהוא יהיה איש צבא טיפוסי. הוא התגלגל לזה. הוא בכלל רצה להיות בנח"ל. יה־יה הוא פרא אדם, אנרכיסט, לא איש שאפשר לשים אותו בקופסה או במסגרת. אני קוראת לזה הגנרל הכי שוחר שלום שאני מכירה. הוא אפילו נמנע מקונפליקטים. הוא המפקד היחפן מצד אחד, ובאותה הנשימה מנהיג שמייצר הזדהות וברגע האמת יצעק 'אחריי'".

     


    פרסום ראשון: 20.04.19 , 20:32