יום הולדתו ה־45, המורה להיסטוריה החליט להישאר במיטה. בעיניים פקוחות וחיוך עדין הנוטה לשובבות בקצה שפתיים חתומות הוא המשיך לשכב על הגב בצידה הימני של המיטה הזוגית, מביט במאוורר תקרה חסר תנועה. ואולי לא ילך היום לבית הספר, הרי זה 20 שנים שהוא מורה ומעולם לא ניצל ימי חופש או מחלה. הוא לא אהב להפר את השגרה, ואחרי חמש שנים של הוראה גיבש מערך שיעורים עבור עשר הכיתות בשתי השכבות העליונות בתיכון - שממנו לא סטה. את כיתות י"ב הוא ילמד היום על המהפכה הבולשביקית ואת כיתות י"א על הספר הלבן וועדת פיל. התלמידים ודאי ישמחו לשעה חופשית, והנהלת בית הספר תופתע עד כדי דאגה מהיעדרותו של המורה שלא פיספס יום לימודים מימיו.

הוא השאיר את מבטו מקובע במאוורר הקפוא גם כשאשתו יצאה מחדר האמבטיה ונכנסה לחדר השינה. היא שאלה אם החליט להתפנק ביום הולדתו, והוא לא ענה. היא חייכה והתיישבה על קצה המיטה, מביטה בחיוך העדין של בעלה. היא איחלה לו יום הולדת שמח והדביקה לו נשיקה על המצח ולרגע נבהלה משלא מיצמץ ולא סגר את עיניו. היא הכירה את חוש ההומור המוזר של בעלה, ולמען האמת הוא הצליח להצחיק אותה. היא הכניסה את ידה מתחת לשמיכה וליטפה את מפשעתו בעודה מבטיחה שתפנק אותו אחרי העבודה אם הוא רוצה להיות ילד מפונק, והופתעה משלא הרגישה שום תגובה.

המורה לא זז, ולא אמר מילה. אשתו סילקה את ידה ונעמדה לצד המיטה. תחילה חייכה, להסתיר את דאגתה, וביקשה מבעלה שיפסיק עם המשחקים שלו כי הוא מתחיל קצת להפחיד אותה. זה לא מצחיק, היא אמרה לו, ובקולה עלתה נימה של חשש. היא הניחה יד על חזהו לוודא שליבו פועם, אחר כך לחצה בשתי ידיה על כתפו וניערה אותו, מאשימה אותו שהוא אידיוט ושהוא מפחיד אותה ושדי כבר.

המורה רצה לחבק את אשתו, להתנצל על שהדאיג אותה. הוא לא התכוון, יגיד לה, סתם הגזים עם בדיחת יום הולדת כדי למתוח אותה קצת. אבל הוא החליט להמשיך עם המשחק ולבחון מה יקרה אם ימשיך לשתוק, לבהות בתקרה ולא להגיב רק עוד דקה אחת.

איור: ענת ורשבסקי

ליבו נכמר למשמע בכייה של אשתו שהמשיכה להפציר בו לתת סימן שהוא בסדר, זה לא מצחיק, זה ממש לא מצחיק, הוא מפחיד אותה, דביל, נו, בבקשה, היא תזמין אמבולנס. היא התחילה לחייג, בטוחה שיעצור אותה לפני שתלחץ על הכפתור שמשגר את השיחה לכוחות ההצלה. אבל היא לא התקשרה, ודחפה אותו שוב, הכתה אותו באגרופים בכתף שיפסיק כבר. לבן שלהם היא כן התקשרה ואמרה שהיא לא מבינה, שהיא מצטערת שהפחידה אותו, שהעירה אותו, אבל אבא לא רוצה לקום מהמיטה. לא, הכל בסדר, אני יודעת שזו בדיחה, כן, זה כן יום ההולדת שלו. היא התנצלה בפני הבן והבטיחה שתחזור אליו כשאביו האידיוט יפסיק עם המשחק.

המורה ידע שזה ודאי בנו שמנסה להשיג אותו בנייד הרוטט המונח על השידה שליד המיטה. ואכן, אשתו שהרימה את הטלפון אמרה לו שיענה, אחרת הבן שלהם נורא ידאג. אבל המורה החליט לחכות עוד דקה אחת, הרי עדיין מוקדם והוא יספיק להגיע לבית הספר בזמן. עוד דקה אחת לשכב במיטה, מה כבר יכול לקרות.

אשתו הודיעה שהיא יוצאת לעבודה, שנמאס לה ממנו ומהמשחקים שלו, שהתעלול הדבילי הזה כבר הוציא לה את כל החשק לצאת איתו למסעדה כפי שהם עושים מדי יום הולדת שלו ושלה. הוא רצה להגיד לה שהוא כל כך מצטער, שהוא באמת לא יודע מה קרה לו, בסך הכל רצה להעלות חיוך על פניה של אשתו ומשום מה, לא ברור לו בכלל למה, הוא נגרר ועורר את דאגתה. אך הוא נותר לשכב על הגב, עיניו פקוחות, תלויות במאוורר התקרה גם כשידע שעליו לקום ולהיכנס לשירותים כי כבר אינו יכול לסבול את הלחץ בשלפוחית השתן. אשתו הודיעה שהיא הולכת, ביי, כמו הייתה מאיימת על ילד קטן. היא פתחה את דלת חדר השינה והביטה בבעלה ששכב חסר תנועה, וצנחה על ברכיה כשהבינה את פשרו של הכתם הכהה שהתפשט לאט במרכז השמיכה הפרחונית שכיסתה את בעלה.

הוא הגזים לגמרי, הוא יודע, כל הבדיחה העלובה הזאת יצאה מכלל שליטה, הוא לא האמין שיעז להרטיב את המיטה. אולי יקום? עוד מעט, עוד כמה דקות, הוא הקשיב לאשתו מזמינה אמבולנס בעודה מנסה להסדיר את נשימתה, ומספרת למי שנמצא מעברו השני של הקו שהוא כן נושם, שכן יש לו דופק, הוא פשוט לא זז, חסר הבעה, עיניו פקוחות, היא דוחפת אותו והוא חסר תנועה. לא, הגוף שלו לא נוקשה בכלל, להפך, מאוד רך, חם, כן חם. היא צבטה לו בין הכתף לצוואר כפי שביקשו ממנה לעשות, ולא הרגישה שום תגובה. בן 45, הוא שמע אותה אומרת, ובוכה כשהיא מוסיפה שהיום יום ההולדת שלו, לא, אין עבר של מחלות בכלל. מעולם לא אושפז, שום אלרגיות שידועות לה, הוא לא מעשן, לא סמים, לא שותה, זאת אומרת כוס יין או שתיים בחגים.

כשהצוות הרפואי יגיע הוא יקום מהמיטה, יגיד להם שהוא לא יודע מה עבר עליו, שהרגיש מעין סחרחורת כשפקח את עיניו ושהוא לא זוכר שום דבר ממה שקרה. הוא יספר להם שוודאי התעלף או איבד את ההכרה. בינתיים, אשתו הסירה מעליו את השמיכה ובידיים רועדות משכה את תחתוניו הרטובים והלבישה אותו בזוג חדש, נאבקת עם גופו שמסרב לשתף פעולה. הפעמון צילצל בעצבנות, והיא רצה לפתוח. המורה להיסטוריה חשב לרגע שזה הזמן המתאים לעמוד על רגליו, אבל אולי עוד מעט, כי רצה לדעת מה יקרה אם ימשיך לשכב על הגב, ומה יעשה הצוות הרפואי.

הוא שמע אותם מדברים עם אשתו ועקב אחרי צעדיהם המהירים מגיעים לחדר השינה בעוד צפצופים ומלמולים נשמעים ממכשירי קשר. שלושה גברים במדים לבנים נעמדו מעל המיטה. אחד מהם שאל את אשתו של המורה להיסטוריה מה שם בעלה, וכשענתה לו הוא פנה אליו שואל מה שלומו, האם הוא שומע אותו, תן סימן עם העיניים אם אתה שומע. אבל המורה להיסטוריה רק בהה בתקרה באותו חיוך שובב של בוקר יום הולדת. הפרמדיק כרך את רצועת מד לחץ הדם על זרועו, הידק היטב והמתין לתוצאה, מברר שוב על היסטוריה רפואית, מחלות, משהו שאולי בעלה אמר בבוקר או לפני השינה, כאבים כלשהם.

לחץ ודופק תקינים, קבע הפרמדיק ושיחרר את הרצועה. הפרמדיק השני חיבר ארבע אלקטרודות לחזהו החשוף של המורה וקבע בתורו שהאק"ג תקין. המורה התפלא על שהחזיק מעמד, על שלא נשבר, לא רעד, לא עצר אותם והתנצל. הוא התפלא, וכמעט הרגיש גאווה על שהצליח להישאר אדיש, מקבע את מבטו במאוורר התקרה, מחזיק את שפתיו חתומות, כמעט מחייכות, גופו הרפוי נענה למגע הפרמדיקים ללא התנגדות, ללא התקשחות, כשהעבירו אותו במשיכה אחת, סופרים אחת שתיים שלוש, מהמיטה לאלונקה. הוא שכב שם ודמיין שהוא שוכב על חול רך של חוף ים, חוויה שיכול היה רק לדמיין מצפייה בטלוויזיה ומקריאה בספרים. השמש מכה בעיניו ומעלה חיוך של רוגע על שפתיו. אשתו עלתה לאמבולנס, הפרמדיק הרכיב למורה מסכת חמצן והנהג הפעיל את הצופר.

• • • •

כבר מאוחר מדי, הוא חשב כשהפרמדיקים דחפו את האלונקה, מביט באריחי הגבס המלבניים שמעליו, באורות ובצבעים המתחלפים של חדר המיון בבית החולים. גם אם יעצור אותם עכשיו, יספר שמדובר במתיחה שיצאה מכלל שליטה, או יטען כי אינו יודע מה עבר עליו, הם לא יסכימו לשחרר אותו בשעה הקרובה. כבר מאוחר מדי. הוא התחיל להתחרט על שאיבד יום הוראה. ומה יעשה מחר כשישוב אל כיתות הלימוד, מהיכן יתחיל? מהספר הלבן ותוכנית החומש? שיעורי השלמה, חשב לעצמו. יהיה עליו לבקש שיעורי השלמה על מנת לשוב למערך השיעורים הקבוע. הוא יזמן את התלמידים לשעה נוספת כבר למחרת, או עדיף שיבקש מההנהלה לזמן אותם מחר לשעת אפס, כדי להעביר את השיעורים שיחסיר היום. ודאי שלא כל התלמידים יגיעו, אבל זו אינה בעיה, העיקר לשוב למערך השיעורים במהרה, העיקר להעביר את חומר הלימוד גם אם תלמיד אחד יגיע לשעת אפס, גם אם מול כיתה ריקה.

מעל ראשו דיברו על גבר בן 45, ללא עבר רפואי, ללא היסטוריה. בריא, בדרך כלל בריא. הוא שמע את אשתו מדברת בטלפון, ודאי מדברת עם בנם. למה היא עושה את זה? הוא כמעט האשים אותה. מהאלונקה הועבר למיטת בית חולים, וילון הוסט בגסות, הוא חש דקירה בזרועו הימנית ורופאים ואחיות פנו אליו, דיברו עם אשתו על תרדמת, על התערבות רפואית לטיפול בקומה, על קוקטייל תרופות משולש, על ירידת סוכר. הם שאלו אותה על אלכוהול וסמים, חילקו הוראות לבדיקת דם, שתן, להזרקת תיאמין ונלוקסון. הוא שמע את הרופא חוזר על המילים חייבים לשלול, לשלול אירוע קרדיולוגי, לשלול סיפיליס, לשלול הרפס, מנת יתר. לתת אטרופין, לתת 10 מל"ג מורפין, לחבר לאלקטרודות, מוניטורינג, טראומה, קטטר, עירוי.

צפצופים של מכשיר רפואי הידהדו באוזניו כשהתעורר, שפתיו מחייכות, בוהה בתקרת בית החולים ובכתם כהה בקצה אחד ממלבני הגבס. הוא תהה אם נרדם בעיניים פקוחות. המהומה שקיבלה את פניו כבר שככה, הוא שמע את אשתו בוכה כשבנם נכנס למחלקה והווילון הוסט. הוא דמיין אותם מתחבקים ורצה לקום בעצמו ולחבק את בנו חזק, לצעוק הפתעה! ולגמור עם כל הסיפור הזה. כמה נעים היה מגע כף יד בנו כשאחז את ידו בעדינות. הוא ניסה לא להרחיב את החיוך כשחשב שכל הדבר הזה היה שווה ולו בשביל המגע של בנו. אבא, הבן לחש, מה קורה איתך, אבא? והוא רצה לענות שהכל בסדר. הכל בסדר גמור, בסך הכל ניסה לבדוק מה יקרה אם יישאר עוד חמש דקות במיטה, זה הכל. אשתו סיפרה לבנו שהרופאים אינם יודעים דבר, הבדיקות מראות שהכל תקין מלבד אולי רמת כולסטרול מעט גבוהה. הם עשו גם סי־טי ואי־אי־ג'י, וממתינים לכל מיני תרביות ותוצאות של בדיקת דיקור מותני.

הבן שיחרר את יד אביו כשאחיו הבכור של המורה להיסטוריה הגיע לחדר המיון. אוי ואבוי, זה כבר באמת יצא מכלל שליטה. אחיו נתן לו נשיקה על המצח ושאל אותו, מה קורה? החלטת לעבוד על כולם? תהיה בריא, אחי, אני בטוח שהכל בסדר. ואחר כך סיפר לנוכחים שאחיו היה מעמיד פני מת כשהיו קטנים, שוכב בלי לזוז עד שהייתי מדגדג אותו במותניים ובבית השחי והוא היה מתפקע מצחוק. והאח הבכור בכה, ובכל זאת ניסה לדגדג את המורה להיסטוריה, בתקווה שזה עוד משחק ילדים, והמורה שציפה לדגדוג חשב על הים, ודמיין את עצמו בסירת דיג קטנה מיטלטלת בין גלים.

הוא לא ידע מה השעה, וחשש שיום הלימודים כבר הסתיים בטרם הודיע לתלמידים על שעת האפס שתיכנן למחרת. הוא הרגיש את אצבעות אחיו נוגעות קלות במותניו כששב ונרדם בלב ים, בעיניים ספק פקוחות ספק סגורות ולא צחק כפי שהיה רוצה, כמו שפעם צחק.

הוא התעורר מדי פעם ושמע צפצופים של מכשירים רפואיים, צעדי אחיות בנעלי התעמלות חורקות, הוא שמע את בנו מבקש מאמא שתיסע לנוח קצת ותשאיר אותו ליד אביו הלילה. מה עשו התלמידים? מה חשבו המורים? האם התקשרו מההנהלה לשאול לשלומו? ומה אמרה אשתו בתשובה? בבוקר החליפו לו חיתול, ורופאים שעמדו מעל ראשו אמרו שאין חדש, שכל הבדיקות הפיזיות והנוירולוגיות תקינות. היום היה צריך ללמד את כיתות י"ב על עליית הפשיזם והנאציזם, ואת כיתות י"א על המלחמה. אבל איך הוא יכול לעשות את זה עכשיו? איך הוא יכול ללמד את החומר של היום בלי החומר של אתמול? זה בלתי אפשרי.

אשתו הגיעה בבוקר, מה השעה? ולמה היא לא הולכת לעבודה? והוא? לא מספיק כבר המשחק הזה? המחשבה שילמד היום את החומר של אתמול בילבלה אותו, ותחושת אשמה הכבידה על ליבו. שנים של סדר ומשמעת ובנייה של מערך שיעורים ירדו לטמיון בגלל משחק ילדים מטומטם של יום הולדת. כשסניטר דחף את המיטה, הוא שמע את אשתו מפצירה בבנם לנסוע הביתה ולנסות לישון, כי ודאי לא נרדם כל הלילה. הבן ענה שעוד מעט, הוא רוצה לשמוע קודם את חוות דעת הרופאים במחלקה החדשה. ושניהם, האמא והבן, לא רצו לקרוא למחלקה שאת שמה שמע לראשונה באותו בוקר - הפסיכיאטרית - בשמה.

• • • •

הדלתות זימזמו לפני שנפתחו, ולפי נשימותיו של הסניטר הוא יכול היה לנחש את כובד משקלן. המחלקה הייתה שקטה יותר ותקרת הגבס שמעליו נראתה לו לבנה יותר. הוא ראה את סנטרו ואת קצה מצחו של הסניטר שדחף את מיטתו וניסה להיזכר בבגדים שלבשה אשתו ללא הצלחה. הוא חשב על החולצה בצבע תכלת שוודאי היה לובש לו הגיע באותו יום לבית הספר. איזה יום היום בכלל? הוא חשב ונבהל לרגע עד שהתעשת ונזכר כי חלפה רק יממה אחת מאז יום הולדתו. לפעמים הפריעה לו המחשבה שהיו לו עשר חולצות שאותן לבש לעבודה, וחשש שמא מי מעמיתיו או מהתלמידים שם לב למחזוריות הקבועה של חולצותיו ומכנסיו. אבל אנשים לא שמים לב לבגדים בכלל, כפי שנדמה לעיתים לבריות, חשב לעצמו. אנשים, הוא חשב כשהוכנס לחדר במחלקה החדשה, נראים תמיד אותו דבר. רופא שנכנס לחדר דיבר על מצב קטטוני, על טיפול תרופתי אנטי דיכאוני ועל טיפול בנזעי חשמל. הוא שמע את אשתו בוכה ומוחה, כאילו הרופא מאשים אותה במצב בעלה.

עכשיו, כשהוא במחלקה הפסיכיאטרית, המורה להיסטוריה תהה מה יקרה אם יקום לפתע ויספר את האמת, שבסך הכל ניסה להישאר עוד כמה רגעים במיטה, ללא תנועה, כמין תעלול יום הולדת לא מוצלח. ואיזה אדם שפוי, יטענו המומחים, יעשה כדבר הזה? הרי תירוץ כזה עוד עלול להיחשב כמסוכן יותר מהדיכאון או מהמצב הקטטוני שעליהם דיברו הרופאים. אחות התעסקה בצינורות התלויים על עמוד מתכת, בנו הלך הביתה, אשתו דיברה בטלפון ואמרה שאין חדש, שאין שינוי, שהיא לא צריכה שום דבר, ושאין צורך, חבל על הטרחה ותודה רבה.

ושוב אותה סירה מיטלטלת בלב ים, וכשהתעורר בלי שיפקח את עיניו הוא לא ידע אם מישהו נמצא בחדר. יכול להיות שאשתו נסעה, ושוב שקע, וכשהתעורר הוא שיער שזה חושך, ונבהל לרגע כשלא ידע באיזה יום מדובר, האם חלפה עוד יממה? ובבוקר, זה היה בכלל בוקר? אשתו ובנו הגיעו לחדר, והמורה שוב הועבר לחדר טיפולים, ושמע את הרופאים מבטיחים שהמטופל לא ירגיש שום כאב, זה לא כמו שרואים בסרטים, כי המטופלים נמצאים בהרדמה מלאה, אחת שתיים שלוש. כשהתעורר שוב מצא את עצמו בחדר חדש.

אשתו המשיכה להגיע מדי יום לקראת ערב, היא ודאי שבה לעבודה, וטוב שכך. בהתחלה הייתה יושבת בשקט או מדברת בטלפון במשך כמה שעות, אחר כך נשארה כשעה, ואולי כבר פחות? הוא ספר שישה ימים וביום השביעי אשתו לא הגיעה לבקר בכלל. הבן ודאי עסוק בלימודים, ובאמת שאין צורך, בשביל מה הטרחה. הוא ניסה ללקט מידע, הקשיב לשיחות האחים והאחיות בתקווה לדעת איזה יום היום. לו רק ידע כמה זמן חלף, לו רק ידע מה התאריך, ודאי היה מוצא דרך כלשהי לשוב לכיתות הלימוד, לשוב להיסטוריה ולעשות קצת סדר, איכשהו, הרי הוא מוכרח.

הוא לא ידע כמה זמן עבר, אולי שבוע? הרופא המטפל, שהמורה למד לזהות את קולו, קבע שאין שינוי והחליט שמדובר במצב פסיכוטי בלתי מוגדר. ושוב דחפו את המיטה, ושוב הועבר לאלונקה, לאמבולנס, הפעם בלי ליווי בן משפחה ובלי שהנהג יפעיל את הצופר. ובחדר הוא לא היה לבד, מדי פעם נשמעו סביבו צעקות ושברי בכי, ואנשים שלא זיהה את קולם ולא עקב אחרי דבריהם היו נכנסים לחדרו ומדברים איתו בצעקות ובשפות שאת חלקן הכיר ואת חלקן לא. האחים החליפו לו חיתולים, ניקו אותו עם ספוג רטוב, נתנו לו תרופות, ושלוש פעמים ביום הכניסו למכונה מזון נוזלי שעבר דרך צינור היישר לקיבה. פעם בשבוע גילחו אותו, אשתו הגיעה לבקר פעמיים בשבוע, בנו הגיע פעם בשבוע, לפעמים הוא בכה. המורה להיסטוריה קיווה שבנו ישוב ויחזיק את כף ידו אך לשווא. אחיו הגיע לבקר פעמיים וכבר לא ניסה לדגדג אותו.

כמה זמן עבר? ואיזה יום היום? ומה השעה? אולי חודש, אולי קצת פחות. ושוב רופא קבע שאין שיפור, שהשיקום לא מועיל, וכשאשתו התווכחה ובכתה נאמר לה שהם צריכים את המקום למטופלים בעלי פוטנציאל. מטפלים דחפו את המיטה החוצה מהבניין והוא ראה את השמיים, ועננים קלים ריחפו מעל, והוא לא ידע להגיד אם חם או קר, ולא ידע את העונה. אחת שתיים וש...

• • • •

הוא שמח מאוד לחזור הביתה. אשתו ובנו המתינו שם, והיה גם מטפל שהעביר את המורה מהאלונקה לכיסא גלגלים עם רצועות קשירה. תכף, כשייוותר בבית רק עם אשתו, הוא יקום ויתנצל בפניה מקרב לב, וינסה למצוא דרך להחזיר את החיים למסלולם. הוא ישאל אותה על היום, התאריך והעונה. מה הוא צריך ללמד מחר? האם כבר התחילה המלחמה? האם כבר קמה המדינה? הוא קיווה שמדובר בסוף שבוע או אולי בחופשת חג, שאשתו אינה מפסידה יום עבודה ובנו אינו מפסיד לימודים לשווא. הוא הושכב על המיטה הזוגית, בצד הימני, הצד שלו, ובהה במאוורר התקרה. המטפל חיבר צינורות לעמודים מתכתיים ודיבר על שלוש מנות ביום, נתן הוראות הפעלה, ואמר שיגיע מדי בוקר, ושמאוד חשוב מדי פעם לשנות את התנוחה כדי למנוע פצעי לחץ.

המטפל עזב את חדר השינה, והמורה להיסטוריה המתין שאשתו תשוב לחדרם, למיטה המשותפת, אך היא חזרה רק לרגע בלוויית בנם. הבן הביט באביו ואמר שלום מרחוק, וביקש מאמו שתתקשר אם יהיו התפתחויות, ושאל אם היא בטוחה שהיא בסדר לפני שיצא. מדי פעם היא הציצה על בעלה דרך דלת חדר השינה ולא נכנסה. היא בכתה בטלפון ואמרה שהיא מפחדת, שהיא לא מסוגלת, שהיא לא יכולה. אחיו הגיע מאוחר יותר ובלי לומר מילה התעסק עם מכונת ההזנה. את המנה השלישית, שעליה דיבר המטפל, הוא לא קיבל באותו יום אך לא הרגיש רעב. בלילה, אשתו נעלה את חדר השינה, מסובבת את המפתח פעמיים בחור המנעול. אחר כך הוא שמע אותה נועלת גם את דלת חדרו של בנם. אם יקום עכשיו, הוא חשב, היא ודאי תצא מדעתה. אוי אלוהים, איזה דפוק הוא, ומה בכלל עבר לו בראש? ואיזה יום היום? ומה הוא מלמד מחר? האם נגמרה המלחמה? אילו מדינות קמו ואילו נרמסו? הם ודאי שכרו מורה מחליף, המחשבה הפריעה לו מאוד, או אולי שכרו מורה קבוע? וכיצד ינהל המורה החדש את השיעורים? האם יכין כמוהו את התלמידים לבחינות הבגרות?

פעמון הכניסה צילצל. אשתו סובבה את המפתח פעמיים ופתחה את דלת חדר השינה בטרם פנתה לפתוח את דלת הכניסה ולקבל את פני המטפל החדש. ודאי הרגישה בטוחה שאינה לבדה עם הדבר הזה שהיה פעם בעלה. היא יצאה לעבודה? המטפל נכנס לחדר, אמר בוקר טוב ולא חיכה לתשובה. הוא החליף את החיתול של המורה בעודו מסנן קללה. אחר כך העביר אותו בתנועות אלימות מהמיטה לכיסא גלגלים והכניס אותו לחדר האמבטיה, שם פתח את המים הקרים או החמים והמתין כחמש דקות בטרם השליך מגבת על המורה להיסטוריה. אחר כך זרק אותו חזרה למיטה, שם חיתול חדש, חיבר צינורות והפעיל את מכונת ההאכלה.

המטפל ישב על כיסא בחדר ודיבר בטלפון הנייד. הוא סיפר שהוא מטפל בצמח, צעיר יחסית, שחבל על הזמן, כי את אשתו הוא היה מזיין בשמחה גדולה, מילפית הוא קרא לה, בטח חסר לה זין, אחי. איזה יום היום? הוא חייב למצוא רמז כלשהו לתאריך וליום, הוא חייב למצוא משענת שתעזור לו לקום, אות שייתן לו כוח לעמוד על רגליו.

למחרת המטפל העביר את המורה לחדרו של הבן. כשחזרה מהעבודה, אשתו נעלה את החדר, ושבה לפתוח אותו רק בבוקר, עם צלצול הפעמון שבישר את הגעת המטפל. בנו הגיע לבקר פעם בשבוע. תחילה הוא שאל, מה שלומך אבא? וחיכה רגע לתשובה. אחר כך הוא רק שמע אותו נכנס, לעיתים פתח את הדלת להציץ על אביו ולפעמים ויתר על המנהג. את המנה השלישית של האוכל הוא קיבל רק בימים שבהם אחיו הגיע לבקר, וביתר הימים הסתפק בשתי מנות. בהתחלה אחיו ביקר מדי שבוע, ומהר מאוד הגיע רק פעם בחודש, כך לפחות לפי החישובים הלא מדויקים של המורה להיסטוריה. הוא קיווה שאחיו ידגדג את מותניו ולו עוד פעם אחת, כי אז תהיה לו סיבה מספיק טובה לקום מהמיטה.

עברו כמה חודשים, והוא שמע את אשתו יוצאת בלילות מהבית, לעיתים שמע אותה חוזרת בלוויית גבר זר. אחר כך הגבר עבר לגור בביתו, והוא דמיין אותו ישן בצד הימני של המיטה ומאוורר התקרה מעליו. לפעמים הדלת הייתה נפתחת בשעות הערב והמורה לא היה בטוח מי זה שמביט עליו. בשלב מסוים בנו הפסיק להגיע לביקורים, עברה אולי שנה? ובאחד הביקורים של אחיו, כשהשאיר את הדלת פתוחה, הוא שמע אותו מדבר עם אשתו ואומר לה שהוא מבין, ושאי־אפשר להאשים אותה, שצריך למצוא סידור כלשהו, שהוא יבדוק מול הרשויות לגבי האפשרויות, שהיא צודקת, היא אכן צעירה ואין סיבה שהטרגדיה הזאת תקטע גם את חייה.

כמה זמן עבר? קיץ עכשיו? האם התקיימו כבר בחינות הגמר? ומה היו תוצאות הבחינות של תלמידיו?

הסירה הזאת אליה היה חוזר, מיטלטלת בלב ים, מנדנדת אותו בעודו מביט בתקרת חדר בנו עם אותו חיוך שהוא החשיב כחיוך חמוד וממזרי וודאי עתה מתפרש כחיוך חולני, מפחיד, שמבשר על מפלצת בתרדמת חורף ארוכה. חורף עכשיו? ואיך זה שהוא לא שומע את קולות הגשם, ולא את הרעמים ואת הברקים שאהב ושהפחידו אותו? היא הולכת לעזוב אותו? מגיע לו, הוא לא יכול להאשים אותה. איזה אידיוט הוא היה, חשב ולרגע החליט לוותר על האפשרות לדעת מה היום, התאריך והשעה ולהישאר שם במיטת בנו, או בכל מיטה שאליה יעבירו אותו, מחייך ותולה את מבטו בתקרה.

אבא, הגיע אליו קולו של בנו כשהדלת נפתחה, מה שלומך אבא? וידו החמימה של בנו עטפה את כף ידו, עד שהמורה להיסטוריה כמעט הזיל דמעה. ובנו בכה חרש, ואמר שהוא כל כך מצטער, אחר כך שתק וניסה לעצור את קול בכיו כמו שעשה בילדותו. אשתו נכנסה לחדר וליבה נכמר למראה בנה. הם התחבקו, האמא והבן, והיא אמרה שמחר יום הולדת, ואיך תוך שנה הכל נרמס, ואיך הכל נחרב. היא מצטערת, אמרה לבנה, וביקשה שיפסיק לבכות, כי הוא קורע לה את הלב ולא חסר לה עכשיו.

מזל טוב, אבא, הבן אמר לפני שעזב את החדר וסגר את הדלת אחריו. מחר הוא מלמד את כיתות י"ב על המהפכה הבולשביקית, ואת כיתות י"א על הספר הלבן וועדת פיל. בבוקר הוא קם מהמיטה, ציחצח את שיניו, לבש את החולצה השחורה, נישק את אשתו ויצא לעבודה. •