גן עדן
אלבום הבכורה של עדן חסון: צבע קולי נהדר ושירים טובים
יש לא מעט אלבומי בכורה שנשמעים מהוססים. לעומתם, "שמישהו יעצור אותי" של עדן חסון הוא חתיכת הצהרת כוונות, ולא רק בגלל שמו.
צפוף בפסגת הפופ הים התיכוני, ואלו שהגיעו לשם לא ששים לשחרר חצי בלטה כדי שלעוד מישהו יהיה מקום. כך שבפני חסון ניצב אתגר לא קטן. למזלו, יש לו כמה תכונות ולא מעט יכולות - שעם קצת מזל והידוק קצוות שבתקווה יגיע בהמשך - כנראה יביאו אותו לשם.
בגדול, אפשר לחלק את השמות העולים בז'אנר המוזיקה המצליח במדינה לשניים: לאלו שמנסים להישמע כמו אייל גולן, ולאלו שמכוונים למחוזות של שלמה ארצי. גם חסון חוטא בכך מדי פעם, אבל הצבע הקולי הנהדר שלו מייצר עבורו את הבידול ההכרחי. זה מתחיל טוב עם שיר הנושא שתופס כבר מההאזנה הראשונה. "אצלי הכל בסדר" הוא עוד שיר יפה שיצבור הרבה נפח בהופעות. "שמישהו יעצור אותי" מתחיל עם גיטרה אקוסטית א־לה ארצי אבל בפזמון הוא קצת מזכיר את פאר טסי. האחרון שותף גם בכתיבת השיר הבא "שיכורים" עם הקריצה הלטינית.
חסון חתום על כמעט כל השירים פה, ולמעט "אני מבולבל" הקלישאתי ("כותב שירים בשביל הנפש, המילים במקום דמעות") ו"היי די'־ג'יי" העמוס מדי, התוצאות מעודדות. דווקא באלו שבהם נתן לאחרים דריסת רגל הוא מאבד את ייחודו, כמו למשל ב"איך את אוהבת" (עם דולב רם ופן חזות), שנשמע בול כמו כל מה שרץ כרגע בפלייליסט. גם "אין יותר מועדונים" הקלאברי (עם סתיו בגר) די סתמי. למרות אלו, אלבום הבכורה של חסון מוכיח שלהצהרת הכוונות שלו יש כיסוי.

