דורין אטיאס אוכלת רק מצלחת ההגשה המרכזית. ככה היא אוהבת, והיא עושה את זה במופגן, ובהנאה יתרה. זו אני, ככה אני, ואם לא נוח לכם - זו רק בעיה שלכם, היא אומרת. הרבה מאוד פעמים היא עצמה הופכת למנה העיקרית, או לקינוח, שכולם אוהבים לנעוץ בו שיניים. גורו האופנה, הביצ' האכזרית, מאלפת הדרקונים, אטיאס היא מי שמעבירה תחת לשונה החדה כתער - והמצחיקה מאוד, מה יש להכחיש - את מיטב סלבס ארצנו. מחטיפה, גם בידיעה שתחטוף בחזרה.
17 שנה היא עושה את הפינה הזאת שלה, הפינה האלמותית כבר אפשר להגיד, ביקורת האופנה בתוכניתו של גיא פינס. חמישה סלבס על המוקד, כל שבוע, עשרות אלפי דרקונים שחולקו ביד נדיבה. או לשמחת הקהל, ניתנו בקושי למתלבשת הממש־גרועה. היא כותבת את כל הטקסטים השנונים בעצמה, בשפה האוחצ'ית־שכונה־מתגרה הזו, יחד עם קרן ולול מהמערכת. שום דבר לא עובר שכתוב, אין לחצים מבחוץ. הכל שלה.
בסופו של דבר את מתעסקת בשמחה לאיד. לעשות צחוק מאנשים, בחן וברשעות. כשאת כותבת שורות מסוימות את יודעת, שבנאדם בצד השני ייפגע.
"אני לרגע לא חושבת ככה. יש ניתוק רגשי. ואני לא מדברת על המקומות הכואבים של אנשים. לא אעז".
מה, להגיד למישהי, מותק, את נראית כמו תאונת דרכים?
"נו מה לעשות? אבל לא אמרתי משהו עליה. זו רק בחירה של בגדים. תפאורה".
מה, כולה בגדים? שאת תגידי את זה?
"כן! אני אומרת את זה, תצטט ותמרקר: כולה בגדים, כפרה על החיים שלכם. כולה בגדים! ואם אני חושבת ש'התלבשת כמו קטלוג של טמבור' אז וואלה, תמנני יותר בצבעוניות, והכל יהיה בסדר. כי זה כולה בגדים!
"אבל זה שאת לוקחת את המעיל המנומר שלך, עד עמקי־עמקי נשמתך? הרי עוד שנה תפני את הארון ותתרמי את המעיל הזה לוויצו. אבל זה מעיל המריבה! מהמעיל הזה נשרטת מדורין! המעיל שלימים יהיה בשקית זבל בבגאז'. אז תקשיבו טוב: זה - כולה - בגדים. ואם את חושבת שאני לא צודקת? פשוט תשימי עליי זין".
במהלך השנים, היא מציינת, כמעט לא היו פאלטות שחייבו התנצלות מאוחרת. אולי פעם אחת, כשאמרה על מורן אייזנשטיין שהיא "פרחה", לא הרבה יותר. מהעבר השני גם לא נרשמו לדבריה תגובות קשות במיוחד מצד מושאי הביקורת.
אופירה אסייג כינתה אותך בתוכניתה, "גרגמל". כי?
"לא יודעת אם היה משהו ספציפי. כנראה עליתי לה על העצבים. ומה מצחיק? אני בחיים לא אגיד על מישהי מילה כמו 'גרגמל', כמו שהיא קראה לי. כשאני מבקרת, אני יכולה להגיד על המעיל שלך שהוא אפרוח - אבל לא אומר עליך שאתה 'המן הרשע'. כשהיא פונה אליי ואומרת 'גרגמל', זו ביקורת אישית רעה. אבל לא נפגעתי. זה היה, אהלן וסהלן, נתקדם. לא הייתה צ'ילבה ולא צריך סולחה - בחיים לא ראיתי את הבחורה הזו".
רציתי להגיד שיאיר נתניהו, בשם אמא שלו, הצטרפו למחנה שלך נגד אופירה.
"מעניין לי את התחת יאיר נתניהו. אופירה היא לא האויבת שלי. בוא נעשה סדר: נגיד שירי מימון. בחיים לא אומר שהיא שרה כמו צפרדע, זה המקצוע ודרך החיים שלה. אבל כשהיא עולה עם בגד לא ראוי, אגיד את זה. הביקורת הזאת מגיעה ממקום חשוב. אריזה היא שני שליש דרך. כולנו מחליטים איך אנחנו אורזים את עצמנו, בבגדים או במילים".
מה יקרה כשברקודות צעירות יאכלו לך את המקום. כותרת: קשים חייה של אישה מתבגרת על המסך. יום אחד את כבר לא באריזה הנכונה.
"אל תרגיז אותי! אין 'אריזה נכונה'! כל גיל והאריזה שלו! כל שלב שאתה חי, תארוז את עצמך הכי טוב שאתה יכול. ואם יגיע הרגע שיראו לי את הדרך החוצה, אז זה נורא, אבל שיגיע היום הזה ונתמודד איתו".
יעיפו אותך כי את מתבגרת כמו כולנו, גם אם היטב מרובנו. אבל פינס רק צועד אחורה בזמן.
"גיא משתבח עם השנים, עף על החיים. תניחו לו".
באמת, מה הסיפור? הוא תכף נראה כמו בן 22.
"בוא נרים טלפון לפינס ונשאל אותו, 'תגיד פינס, איפה מעיין הנעורים שאתה שותה ממנו?' 'תגיד פינס, מה אתה לוקח?'" (צוחקת).
פינס, אגב, תרם דבר אחד נורא לאופנה הישראלית: גבר בז'קט מחויט מעל טי־שירט צבעוני. הטרייד־מארק שלו. והוא מזעזע.
"נכון. אני לא יכולה לסבול את זה. ואני עשיתי את זה! זו אני, המחרידה! אני הייתי מלבישה אותו! ככה כל יום, מאה שנה, עד שפינס אמר יום אחד, 'די דוריס, אני לא יכול יותר'. ומאז הוא עם סריגים ומכופתרות ופול אובר. גיא כבר הרבה זמן מגוון. תתעדכן".
איזה טיפולי נעורים עשית את לעצמך, אם מותר לשאול?
"שום כלום. קצת מוזרקת פה ושם, אבל ממש בעדינות. מיקס אנד מאצ'. כי אני מתה על התבגרות טבעית. לא אעשה פוטושופ לעצמי. הפסקתי לצבוע את השיער. לא ציצי טוסיק. מה שאתה רואה זה טבעי, ואתה לא רואה, מותק, כי אני עם חזייה".
× × ×
מתגוררת במרכז תל־אביב עם שני ילדיה. לפני חודשיים נפרדה מבן זוגה איתן, אחרי שנתיים יחד בבתים נפרדים. "פנויה ורוצה זוגיות, אבל צריכה ללמוד איך להיות בה. אני לא מאתגרת ולא קשה, אין לך מושג איזה כיף זה לריב איתי. פשוט, אין לי כלים לזה", היא אומרת.
"בפרידה האחרונה למדתי לראשונה, איך לא להיות שרוטה ומדממת ובודדה. לפניו היה אמיר. כשנפרדתי ממנו, התקשרתי ליעל שרוני. 'ציונה, אני לבד בבית, הילדים אצל אליהו, אוכלת אפרסמון, בוכה, בו־הו־הו'. אז ציונה ענתה, 'דוריס, זה החלום שלי להיות לבד בבית, לאכול אפרסמון!' אז עכשיו יש לי פרספקטיבה. מאחלת לעצמי שאהיה בזוגיות שאדע לחיות בתוכה".
כל מיני הרפתקאות ללילה?
"לא. אף פעם, אולי אחד־שניים. זה ממש לא אני. אני מתה על חיזורים, ואני ביישנית. באמת! לא קל לי עם זה".
אטיאס נישאה בעבר פעם אחת, לאליהו מדר. כבר בחתונה, היא מספרת, הבינה שזה אבוד. מתארת חתונה סטנדרטית, והיא באמצע, כלה ביום כלולותיה, בלב הצגה ריקה, כשמבפנים הכל מת. "לא הייתי מאושרת בחתונה. כבר אז הבנתי שזהו. הבנתי שאחרי שנה שלנו ביחד, זה נגמר. ובדיעבד, אליהו ואני אנשים שהתחברו על מנת לעשות ילדים. זה מראש לא היה צריך להיות".
בתקופת הנישואים הביאה לעולם את בנם הראשון, מורי, 11. אחרי שלוש שנים מהפרידה חזרו, אחרי תשעה חודשים בול הביאו את הבן השני, רנן, חמש, ואחרי שלוש שנים שוב נפרדו. בין לבין חוותה משבר אישי־נשי חמור. אחרי לידת הבן הראשון עברה דיכאון אחרי לידה שלא אובחן ולא טופל. "זו תחושה של אובדן מאוד גדול של מה שהיה", היא מספרת. "לא היה בילד־אפ ללידה. הבאתי ילד מכוח האינרציה, כי ככה עושים. לא ידעתי למה לצפות. ואז אני יולדת. ואז פתאום - בבום! - הכל נעלם. לא נעצר. נעלם, נעלם, נעלם!
"ילדתי בגיל 34. אחרי היסטוריית רווקות מדהימה, של עשייה ויצירה ותנועה. פתאום אתה קם בבוקר ומנסה למצוא את מה שהיה, את הזיכרון שלך. ואתה לא מוצא זכר לאישה, ולחיים שהיו לה, שהיא אהבה כל כך. ועכשיו תלמדי לאהוב את החיים החדשים שלך, שהם שונים בתכלית השוני! ומי לצידך? אף אחד. למה? כי כביכול עשית את המעשה שלשמו נולדת, וזה ללדת ילדים. אבל את בעצם לא יודעת איך להתמודד עם זה! וכשאת רוצה לבכות שקשה לך, עונים, 'קשה לכולם'. ואת רוצה שמישהו יהיה לצידך, אז הוא לצידך, אבל זה נורא מכני.
"אז כשהילד צריך אותך את מתפקדת פול־פאוור. אם היית מסתכל מבחוץ, היית אומר, איזה אמא מתוקתקת. אבל את עושה את זה רק מכוח האינרציה, כי משמעות חייך היא 'להיות אמא'. רק לימים, אחרי המון שנים, עם הולדת רנן, כשמורי בן חמש, הבנתי איך מג'נגלים בין העולמות האלה. איך אפשר לגדל, אבל לא לוותר על את".
עד למחשבת הכפירה: אולי לא הייתי נכנסת לזה מלכתחילה?
"זו שאלה טעונה. אין לי תשובה מדויקת. משהו אחד ברור לי: כשזה קרה, לא חשבתי. למה התחתנת? כי מתחתנים. למה היריון? כי נכנסים. היום הייתי שואלת את עצמי מראש את השאלה, האם אני רוצה ילדים? ומה הייתי עונה? לא יודעת. אני רק יכולה להעריך מאוד נשים שכבר שואלות אותה היום. ותקשיב: זה הקרע האמיתי בשיח הציבורי. מכניסים כל דבר להגדרות כלליות. ואז יש כל מיני פורומים וקהילות של נשים, ש'לא מבינות איך את מעזה להגיד, רוצה ילדים או לא'. לא מדברת עליכן! מדברת עליי. אני מדברת רק בשם עצמי. ואצלי החוויה הייתה מורכבת".
סליחה על הקלישאה הגברית, אבל יש רגע דרמטי כזה, אחרי הלידה מול הראי?
"לא אומרת, 'שלום לגופי הישן', אלא, איך ממשיכים מכאן. 'חורבן הגוף'? תגיד, אתה רציני? מה ההגדרות האלה, בשביל לעשות סימפוזיון? בוא נשב ונעלה פעם על הדף את כל מה שעובר על אישה, כדי שאתם הגברים תבינו, כל האיברים שלך, החומרים שמופרשים במוח, הכאבים, אתה יודע איזה כאבים אלה? פעם הייתה לך שפעת קטלנית של צמרמורות ובחילות? תעביר את זה לכל הגוף. תתחיל עם הציצי. גבר, לך תקרא ותלמד! הגוף מתעוות ברמות! ואם לכל זה מצטרפת הנשמה שלך, ואני לא יודעת איך אני הולכת להיות אמא שמגדלת דור חדש ביקום הזה - ביחד מגיע טורנדו".
מה את חושבת על השינוי בשיח המודרני בנוגע לאישה ולדימוי הגוף שלה? למשל, נטע בבגד ים?
"גם עכשיו השיח סביב הדבר הזה לא מראה שום התקדמות. להפך! רק הרמת דגלים בלי תוכן אמיתי, והרמת דגלים היא הקצה השני של אותו שיח ישן. דברו איתי ביום שתפסיקו להניף דגל על נטע בבגד ים! ממה כל כך התרגשת, נשמה, שעלית בבגד ים, עם שתי כוסיות דקיקות לידך, ושמו עלייך פריאו, וכולך עם 70 טון גרביונים להוריד את הצלוליטיס? על מה אתם מדברים איתי? בא לך לעלות בבגד ים - תעלי, ולא נדבר על זה!
"ולמה אסור לי להגיד 'שמנה'? למה לך מותר להגיד שאני לא אוכלת, ולי אסור להגיד לך 'שמנה'? לי מותר מה שאני רוצה, כמו שלך מותר מה שאת רוצה. למה אני צריכה להגיד, 'אישה מלאה'? הדיבור ה'חדש' על העניין רק מדגיש אותו. הפוסל במומו פוסל. מראה איזו חברה אנחנו. כל כך לא בנויים לשינוי".
× × ×
לפני ארבעה חודשים נפטרה אמה האהובה, אווה, לאחר הידרדרות פתאומית. את הבשורה הראשונה קיבלה דורין בעת ביקור בברלין. "מקבלת טלפון מאמא. היא עם הילדים, התעלפה. 'אבל אמא, לא היית צריכה להיות איתם'. אחותה שושקה לקחה את הטלפון. 'דורין, המצב ממש גרוע. היא לא יודעת מה היא עושה. תבואי'", היא משחזרת.
"לפני זה אמא הייתה קצת מבולבלת. הולכת לקצב, חוזרת עם שבעה קילו בשר. חשבנו שזה בגלל הגיל. לא קלטנו. התלוננה כל הזמן על כאבי ראש ובלבולים, חוזרת על משפטים, הייתי בטוחה שהיא מנג'סת. יושבות בטלפון לקפה־סיגריה של בוקר, 'אמא, בא לך ללרלר? את חוזרת על כל משפט פעמיים'. 'דורין, אני לא שמה לב'. מסתבר שהיה לה גידול בראש, שחי כמה שנים טובות.
"בדרך לאיכילוב הושבתי אותה על הספסל קרוב למעבר חציה. מחנה את האוטו, שלא תלך הרבה ברגל. כשחזרתי אמא לא הייתה על הספסל. אני צורחת, אמא, אמא! - פתאום רואה אותה בצד השני. 'לאן הלכת?!' עונה, 'ירדתי מהאוטובוס, המעבר חציה היה פנוי, אז חציתי. לאן אנחנו הולכות, דוריני?"
ההידרדרות הייתה מהירה ואכזרית. "נוירו־לוגית, MRI, מאושפזת, זהו, הספירה לאחור. שלושה חודשים. חודש בית חולים, משם הוספיס בית. הידרדרות מדויקת. בדיוק כמו שאמרו. תהליך. המוח הולך ונעלם. היחידים שזכרה עד הסוף היו הנכדים שלה. אותי היא שכחה באיזשהו שלב. אבל היא כבר לא הייתה שם. זה לא היא, שם בתוך הגוף", היא מספרת. "והיא נפטרה מוות מדהים ומרגש. הרופאה הראשית קראה לנו, בואו להיפרד. וזהו. היא לא סבלה, וזה היה קצר - אבל זה לא מנחם". מתרגשת.
"והיה לנו עוד רגע אחד קסום. יום אחד, כשהיא כבר לא דיברה, היא נגעה בי ככה קטן, באף. נגיעה רכה. והסתכלה לי בתוך העיניים. הרגשתי שהיא אומרת, 'תקשיבי, אני לא הולכת באמת. המגע הזה יישאר איתך לנצח'" (בוכה).
אמא אווה־חוה נולדה בלוב למשפחת לביא, במקור לאבי, הבת של סבתא ליזה וסבא אברהם, הוא "ברמינו" המוכר לצופיה הנאמנים. "נשים ג'דעיות, אני דור רביעי לפה גדול". הם עלו אחרי קום המדינה לשיכון גב־ים, היא קריית־ים. אבא מקס־מרדכי נולד באלג'יר, המשפחה נחתה ביפו ומשם לקריות. אבא חתיך, שרמנטי, כבש את אמא בסערה, מבלים בקליפסו ברמלה. מההורים, היא מספרת, קיבלה את האהבה לסטייל, והסגנון הסולידי, המאופק, האלגנטי.
דורין, 44, היא הבת הצעירה משתיים, הבכורה מורן, המוצלחת והבסדר (לא הדוגמנית). היא נתפסה בתור הפושעת הקטנה, המרדנית. כנראה הפרעת קשב לא מאובחנת. בקריית־ים כמו בקריית־ים, בתיכון הועידו אותה למגמת הסללה ב'. ככה זה נקרא. בלי בגרות. "אמא הגיעה למנהלת. תקשיבי, זה לא שאין לילדה שכל. אין לה תחת!" אחרי שנה מאומצת, בסיוע המשפחה, עלתה להסללה א', הללויה. צבא, קצינת חי"ר. "הכוסית הקשוחה? הדאבה הקשוחה! הייתי מדריכת נגמ"שים, ויש שם דבר כזה, פטמת גירוז. יום אחד אני עומדת במסדר מול הטירונים וצועקת: 'עכשיו כולכם מגרזים לי את הפטמות!' בוינג. ראית איך כולם מתעוררים", היא צוחקת. למרות הדימוי הפרחחי, מזמוז ראשון רק בגיל 17. סיגריות, רק בגיל 20, כשיצאה מהבית. מרד נעורים? "המרד נעורים שלי היה שכל היום ביליתי, התלבשתי, כל מה שעניין אותי זה מה אלבש". בעיר הגדולה עבדה תחילה בעבודות מזדמנות, גיחה לחו"ל, והחלה את הקריירה כמלבישה בתוכניות טלוויזיה ופרסומות, עד לברייק הגדול אצל פינס.
× × ×
טלוויזיה בבית, היא מגלה, זה הרבה אקטואליה. והמון ריאליטי. "חולה, הכל, 'האח', '2025', 'המירוץ למיליון', 'הישרדות'. אוהבת לראות חולשות של אנשים, איך הם מוכרים את עצמם. להשתתף? בחיים לא! והציעו לי מלא, 'מחוברים' וכאלה. נראה לך שאעשה? אין לי אינסטגרם, אז אתה שואל אותי על 'האח הגדול'?"
ההתנתקות מהרשתות החברתיות לא גורמת לך נזק מקצועי? זה כלי עבודה ראשון במעלה.
"אחד, המותג שלי ('פטיט דוריס') קיים באינסטוש. אני בתור 'אושיה'? מה פתאום. כי אני לא רוצה לשתף אותך בחופשה שלי ביוון! מה אני צריכה את זה? אני משתמשת בכלים הטכנולוגיים לטובת מה שחשוב באמת. ברמה המקצועית, אם מעניין אותי מעצב מסוים, אסתכל על המותג ולא על חייו. החיים בפיד לא רלוונטיים! לא מסקרן אותי אם עשית בשבת טיול לגבעת האירוסים!"
אבל זה, נרצה או לא, המקום שבו משגשגת תעשיית האופנה. כל מיני כוכבניות אינסטגרם מייחצנות מוצרים, תוכן שיווקי בטירוף שלנו. ואת בחוץ?
"את מה שמעניין אותי אני רואה, ולרוב זה לא כל כך מעניין אותי. אני לא בזה לעניין, אם זה מה שאת רוצה לעשות. אבל אני בחרתי לא להיות שם. ולא - גם לא קיבלתי הצעות לפרסם שם. מה, להצטלם עם סבון? עבדתי קשה כדי להגיע למקום מקצועי, שיכול לוותר על זה. לא, לא, לא: יש לי מקצוע, והוא באמת מקצוע".
את מבקרת גם דמויות מהתעשייה שהן חברים או חברות שלך?
"ברור. מה השטויות האלה? אם למישהו יש עם זה בעיה, שיטענו ויוכיחו".
לפחות תוסיפי, "גילוי נאות". מי אגב החברות הקרובות המפורסמות?
"מיה דגן, עדי אשכנזי, יעל שרוני, עינת ארליך. ואני מתייחסת אליהן. למה זה לא פייר? אולי אתה לא תעשה את זה - אני מסוגלת. ובעיניי לא רלוונטי להגיד, 'גילוי נאות'. אם יש לצופה רצון לייצר ארס סביב משהו, הוא ימצא דרך בכל מקרה - לי תניח! ידיי נקיות, ואינני צריכה להבהיר זאת, לעולם".
הדיבור הדוריני, צ'כונה מושחזת נקרא לו, לא מיצה את עצמו? 17 שנה, היה מגניב בהתחלה, בסוף זה מגיע ל'ארץ נהדרת'. חאלס.
"רק משתבח עם השנים".
תרצי או לא, את מעודדת שיח אלים. את יורדת על אנשים. ומי רואה את התוכנית שלך, בשבע בערב? ילדים. ואז מחר הוא ילך ו"יבקר" ילדה בכיתה שלו, "יא דאבה מכוערת". צעירים נשרטים מזה לכל החיים, דימוי גוף ירוד, הרעבה עצמית, חרדה לצאת החוצה. זה מתחיל גם ממך.
"אני מדברת ככה? זה המוח המעוות שלך! אתה לוקח את המלל שלי, והופך את ה'קטלוג של טמבור' ל'דאבה מכוערת'! תקשיב: מעולם לא דיברתי על גוף של אישה! להפך, אני מאפשרת שיח מפוצץ הומור, קודם כל על עצמי, מלא כוונה, ומעגלת את כל השפיצים. לעולם לא אאפשר שיח אלים, ותבדוק כל פינה ב־17 שנה. לעולם לא אכתוב משהו שיתפרש כשיח אלים, חסר אחריות, עם אפס מודעות לעולם. להפך. במיוחד כלפי הנוער, שאיבד את עצמו בכל מה שקשור לבגדים".
תסבירי.
"בדיוק כמו שאמרתי: זה כולה בגדים. בהרצאות אני אומרת לאמהות, הילדות שלנו איבדו את כל ההיגיון בקשר לבגדים. זוכרת את עצמי. יום ראשון, אמא, מה אני אלבש למסיבה ביום שישי? זה נהיה צורך, אובססיה. אז אני אומרת, צריך להחזיר את השפיות לדבר הזה. ואומרים לי, מה, את שחרתת על דגלך את הוויזואליה והבאת אותה לראש סדר היום? כן, זו אני אומרת.
"בגדים נעשו המטרה, ולא האמצעי. נערה מתבגרת היום צריכה לקבל כלים מההורים שלה כדי לדעת מה פחות חשוב. ילדות שחוות את מה שתיארת - דימוי גוף ירוד, רצון בניתוחים, חרדות חברתיות - זו אשמה מאה אחוז של ההורים, שלא נתנו להן כלים. כשאמא שלי הבינה שכל מה שמעניין אותי בגיל הנעורים זה בגדים, היא ניסתה לזרום. ומצד שני ישבה להסביר, בואי נאפשר לעצמנו ללמוד עוד דברים".
אבל את מודעת לחרדת ה"איך אני נראה" של העולם המודרני.
"ברור. כל העולם מבוהל ומפוחד. אני רואה מפורסמים מקרוב, כמה מהם גם הלבשתי, ושם באמת יש אובססיה סביב הנושא. סיוט".
טענה נוספת: את אושיה מרכזית בצד שמפמפם פה דיבור שטחי, "לחם ושעשועים", בזמן שהמדינה פה בוערת. זו תרומתך לחברה הישראלית: הפי־הפי ג'וי־ג'וי.
"אם אתה בתוך ביתך מחליט, שכל מה שמעניין אותך בחיים זה 'האח הגדול' ו'פינס' - זו בעיה שלך, גבר! אני לא אחראית לזה".
את מקבלת מיליון הזמנות לפתיחות?
"כבר לא. פעם היו. התייאשו ממני כי אני לא הולכת לשום מקום. לא תראה אותי באף אחד מהמדורים האלה. לקבל שעון קטן? עגלה לילד? הכל קניתי בעצמי. ברור שאני מכירה את המעגל שחי מזה - אותי זה לא מעניין".
פרט לפינה, אטיאס גם מעלה מופע יחיד, 'דורין לא סותמת', על סיפור חייה והקריירה המקצועית, ועוד כל מיני קטנות של ייעוץ מקצועי.
'שעת הדרקון', תוכנית אישית שלך, נכשלה. כי?
"כי זה היה לא מהודק ובגלל העניין התקציבי. והתבאסתי, מאוד. אבל זה לא משהו ששרט אותי. לא הצליח? כנראה לא עשיתי משהו נכון. אתה יודע, כשהתחלתי מופע יחיד, בהופעה הראשונה ברמת־גן הורידו אותי מהבמה, בשליש ההופעה, מרוב שלא היה טוב. חזרתי הביתה, הידקתי את המופע, ומאותו הרגע ההופעות טסות. חוטפת מכה, קמה הלאה".
את מדברת מצוין, חדה, הומור, יודעת לשוחח. איך זה שאין לך תוכנית אישית בטלוויזיה?
"גם אני שואלת. הצעתי וזה לא מתקדם. הצעתי להחיות את 'שעת הדרקון' בקשת. הצעתי עכשיו, עם עינת ארליך תוכנית משותפת. למה? מצב התעשייה, תקציבים, והאישיות".
אולי תצאי מאזור הנוחות של אופנה? למשל לראיין אמן, פוליטיקאי, טוק־שואו. את לא יכולה לנהל שיחה עם יאיר לפיד למשל? בתור חיית האקטואליה שאת.
"אני מתה לעשות את זה! לא קורה. אולי שמו אותי בתור משבצת של 'הדרקון'. בזמנו לירון ויצמן עשתה את 'אחת שיודעת', ביקשו לצרף אותי, והביקורות היו, 'וואלה, הבחורה יודעת לדבר על עוד דברים חוץ מבגדים'. כשנגמרה התוכנית, כי וייצי עברה ל'האח הגדול', אמרתי, בוא ניקח את זה מכאן. ולא! קיבלתי תשובה שלילית מקשת".
כי היא ויצמן ואת אטיאס!
"לא נראה לי, כפרה עליך. אתה חושב? כל כך עצוב לי לחשוב אם זה אמיתי! די, אל תכניס שדים למוח שלי! אני אבכה".
עזבי את לירון, אבל יש גם בטלוויזיה הטיה ברורה ומודלים נוקשים. תראי למשל מי מגישה חדשות בשמונה בערב: יונית, תמר, דוריה, טלי, רומי. אטיאס, מבחינת הצ'כונה שלה – לא מתאימה.
"כי אטיאס עבדה בתדמית העממית הזו. אני גם מושחזת? לא כל העיניים מזוינות כשלך. מאוד קל לקחת את 'האטיאס הזו' ולהגיד: 'יאללה, היא הבלגניסטית, תדבר על אופנה, תיתן דרקונים - מה, היא תדבר איתנו על מצב האומה? נו באמת'. אז גם לאטיאס יש אחריות לכל הדבר הזה. אם הייתי ממש רוצה לשבת במקום דוריה למפל, יש מצב שהייתי מצליחה. זה פחות מעניין אותי. יותר מעניין, טוק שואו־לייט נייט, וכשהצעתי קיבלתי סירובים. ימים יגידו".
עד שתוכנית אישית שלה בטלוויזיה תעלה בעזרת השם, היא מגלה שהיא עובדת על מעקף, סדרת רשת. ובינתיים גם חונכת קמפיין ל'משביר לצרכן'. היא הפרזנטורית כמובן, "אבל גם תוכן, קניינות, נוסעת לחו"ל, מביאה מותגים חדשים. כי יש לי מקצוע", היא אומרת. "תאמין לי או לא, אבל אני רואה את 'המשביר' כמקום שתורם לקהילה. תחשוב על הנשים המבוגרות שעובדות שם, במאבקן נגד חנויות המותגים שמשקיפות ממול. בעיניי, לכולם יש זכות קיום".
אבל את יודעת, 'המשביר'? זיכרון ילדות ישן. אנשים היום רוצים לצאת עם שקית המותגים הנוצצת. אז מה, דורין תעשה שינוי?
"כן. באתי לעשות ריפרש מטורף. גיליתי עולם רחב מאוד שמכיל את כל קשת הצרכים של בנאדם. הגעתי כדי שאנשים ייצאו מהקיבעון הזה, 'לא אסתובב עם שקית המשביר'. לחגוג את הדפקט ולעשות ממנו אפקט. אם תרצה, זה קצת היפסטרי, להביא אותה באלטרנטיב. פשוט תבוא ותסתכל".
אמא שלך עבדה במתפרה של 'גוטקס'. פועלת כחולת צווארון. זו סגירת מעגל? אולי אפילו, נקמה?
"לאאאא! אמא עבדה במתפרה יחד עם אחותה, היו קרובות לגברת לאה גוטליב, זו הייתה חוויה חיובית. מעניין את התחת שלי אם היא עבדה בפס ייצור! ממש לא 'נקמתי' במישהו", היא צוחקת. "אני שרופה על המשביר. כשהייתי ילדה, אמא לקחה אותי לפני כל אירוע למשביר. לבושה יפה בחג? המשביר.
"לימים נחתם החוזה, וכל יום הצילום אני צורחת לצלם, 'תשלח תמונות לאמא שלי'. אם היא הייתה רואה שהבת שלה, שהייתה נוסעת איתה יחד באוטובוס להדר, לקנות לדודה שלי פמוטים - היא הייתה מת־חר־פ־נתתתת! אז כן: בשבילי זו סגירת מעגל".
