שלישי 28 בינואר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    7 לילות • 21.04.2019
    "נפלתי מגשר ברומניה כשהייתי בת שש אבל נחתתי על הרגליים ואמרתי 'אני בסדר'. היו מתחתיו סלעים גדולים"
    רז שכניק

    נדיה קומנצ'י, נשואה ואם לבן, נולדה בשנת 1961 וגדלה ברומניה. היא החלה להתעמל בגיל ארבע ובגיל שש הגיעה לבית הספר של בלה קרולי, מי שיהפוך למאמנה בהמשך. בשנת 1976, כשהיא רק בת 14 ושמונה חודשים, הדהימה קומנצ'י את העולם כשקיבלה ציון 10 - ראשון בהיסטוריה בענף - באולימפיאדת מונטריאול, בתרגיל על המקבילים המדורגים. בהמשך קיבלה עוד שש פעמים 10 באולימפיאדה, שאותה סיימה עם שלוש מדליות זהב, אחת כסף ואחת ארד. קומנצ'י פרשה רשמית בשנת 1984. היא ערקה מרומניה לארצות־הברית חמש שנים לאחר מכן. כיום נשואה למתעמל העבר האמריקאי ברט קונור, ולהם בן, דילן פול, שנולד ב־2006. מתגוררת באוקלהומה, מכהנת כנשיאת הכבוד של הוועד האולימפי הרומני. ב־30 באפריל תזניק מנמל תל־אביב את מרוץ LIFE RUN, מרוץ הנשים של רשת סופר־פארם והעירייה שנערך זו השנה הרביעית.

     

     

    נדיה קומנצ'י, פעם ראשונה בישראל.

     

    "זה מרגש, כי לא הייתי בארץ הקדושה ויש לי כמה מכרים ישראלים שסיפרו לי הרבה על הארץ. כשהתחריתי, לא היו קשרים בין המדינות ולא יכולתי לבוא. הפעם קיבלתי את ההצעה וחשבתי שזו הזדמנות נהדרת להיות חלק מהאירוע".

     

    מהו הזיכרון הכי מוקדם שלך?

    "הייתי בת ארבע, אבל אני לא בטוחה שזה הזיכרון שלי או מה שאמא שלי סיפרה לי. היא אמרה שהיה לנו עץ חג מולד בבית ואני ניסיתי להגיע למשהו צבעוני למעלה וקפצתי, כך שהעץ נפל עליי. זו הייתה ההתחלה של הקריירה למעשה. נחתתי ממש על הפנים. לא ציון טוב"

     

    התחלת את הקריירה האולימפית ארבע שנים אחרי רצח 11 הספורטאים במינכן.

     

    "כשזה קרה הייתי ילדה, לא זוכרת שהיה לזה סיקור גדול ברומניה, למרות שכמובן אני מכירה את הסיפור הנורא. חבר שלי, מארק ספיץ, סיפר לי הרבה על זה".

     

    מתי היית הכי מאושרת?

     

    "כשסיימתי את התרגיל במקבילים, נחתתי טוב וידעתי שעוד מעט תעלה מוזיקה שתוביל לתחרות הבאה. ציפיתי לציון מאוד גבוה. כשאני מסתובבת לראות את הניקוד, אני רואה את הספרה 1 בלבד. לא הבנתי לרגע מה קורה והיה משהו מיוחד באוויר, רעש יוצא דופן. אמרתי לעצמי, 'לא יכול להיות שנתנו לי 1'. שאלתי מישהי ליד והיא גם לא הבינה את פשר הציון. ואז, כשהבנתי שהציון הוא 10, הייתי מאושרת ממש. באותו רגע לא ידעתי שזה לא קרה מעולם לפני כן, ואני שמחה שלא ידעתי את זה כי אז הפוקוס שלי היה נפגע. כל המחשבות שלי היו נתונות לקראת התרגיל הבא שלי".

     

    איזו עצה היית נותנת לנדיה בת ה־16?

     

    "זה מצחיק כי כבר הייתי שנה וחצי אחרי האולימפיאדה הראשונה שלי, אז לא יודעת אם יש לי עצה שימושית, אבל הייתי אומרת לה, 'את עושה עבודה מעולה, תסמכי על קבלת ההחלטות שלך ועל האינטואיציה'".

     

    אם כבר חזרנו לגיל ההוא, לא באמת היו לך חיים נורמליים כנערה.

     

    "מי רוצה לחיות חיים נורמליים? זה משעמם. מה זה אומר נורמלי? מי רוצה להיות ילדה נורמלית? אתה מעצב את החיים שלך ולי הייתה דרך משלי להתגלות ומה לעשות עם זה בהמשך. אמא שלי הייתה זו שהציעה שאלך להתעמלות, כי היא ראתה שיש לי יותר מדי אנרגיה, כל הזמן קפצתי על הספות, בעצם על כל דבר בבית. תקשיב, לא חושבת שיכולתי לאחל לעצמי חיים יותר מעניינים ממה שיש לי".

     

    בואי נגיד שלפי הסיפורים, לא אכלתן יותר מדי.

     

    "כשאתה ברמה כזו גבוהה, אגב בכל ספורט, אתה מתייחס לעצמך כאל מכונית שחייבת דלק טוב ואתה מחשב מה יהיה לך טוב להופעות על המזרן. אז לא היה לנו יותר מדי מידע באופן אישי והיו לנו רופאים לצידנו שאמרו לנו מה טוב לאכול. היום יש הרבה מאוד מידע נגיש לכל אחד על כל מה שצריך לאכול, כמה, איך. אני חייבת לומר שהייתי מאוד נינוחה עם מה שאכלתי, כי ידעתי שזה יהיה טוב לקראת התחרויות שלי. זו בחירה שאני עשיתי".

     

    ב־89' ערקת מרומניה לארה"ב, לא הרבה לפני המהפכה. זה די היה ללכת אל הלא־נודע.

     

    "נכון, ופחדתי. אבל האינטואיציה אמרה לי שזה מה שנכון לעשות. ברור שהייתה סכנה לעשות צעד כזה, אבל התוצאה בסופו של דבר הייתה טובה. זה היה זמן קשה להרבה אנשים ברומניה וחשבתי שאני יכולה לעשות יותר מהספורט, רציתי יותר חופש, ביקשתי לבחור את הדרך שלי. זה כנראה היה אחד הדברים הכי אמיצים שעשיתי בחיים. כמובן שרומניה היא מדינה לגמרי אחרת היום, אני הרבה שם, יש לי בית".

     

    איזה אדם חי את הכי מעריצה?

     

    "פגשתי את מוחמד עלי כמה פעמים באירועי ספורט והרגשתי תמיד שהוא האגדה של כל האגדות".

     

    לו יכולת לבחור כוח־על, מה זה היה?

     

    "לעוף. באולימפיאדה הייתי תמיד רק כמה שניות באוויר, אבל תמיד חלמתי כשהייתי ילדה שאני יכולה לרוץ, לפרוש כנפיים ולעוף להרבה זמן. אולי עשיתי את זה בצורה כלשהי במהלך הקריירה".

     

    היית קרובה פעם למוות?

     

    "אמא שלי סיפרה לי שנפלתי פעם מגשר ברומניה, כשהייתי בת שש, אבל נחתתי על הרגליים ואמרתי לכולם, 'אני בסדר, אני בסדר'. זה היה גשר שמתחתיו סלעים גדולים ומבחינת אמא שלי זה היה מאוד דרמטי".

     

    ממי את צריכה לבקש סליחה ולמה?

     

    "אני תמיד אומרת סליחה כשאני דורכת למישהו על הרגל".

     

    אולי מנלי קים, היריבה המיתולוגית באולימפיאדה?

     

    "אנחנו חברות טובות וזה לא הוגן שאנשים לא זוכרים שגם היא השיגה בתחרויות אז את הציון 10".

     

    ביונסה או ריהאנה?

     

    "אוהבת את שתיהן אבל אגיד ביונסה. אני אוהבת את האישיות שלה".

     

    מתי הרגשת אבודה?

     

    "תמיד ניסיתי להיות איכשהו כמה צעדים לפני כולם. כשהתחריתי, תמיד היה פלן בי ופלן סי. אם עשיתי טעות, תמיד היה לי משהו בראש שאני צריכה לעשות עכשיו. לקחתי את זה לחיים האמיתיים. תמיד תבוא עם תוכנית חלופית".

     

    אנחנו נמצאים בעידן MeToo. מה דעתך, כמודל לחיקוי לספורטאיות?

     

    "בנקודה כלשהי הייתי הטובה ביותר בספורט שלי ותמיד חשבתי שנשים יכולות לעשות כל דבר שגברים יכולים, ובהרבה מקרים גם הרבה יותר טוב. זה נפלא לראות מה שקורה היום, כשנשים חותרות לשוויון בכל ממד בחיים, ועומדות על שלהן. זה היה צריך להיות מהרגע הראשון של היקום".

     

    היו המון סיפורים על הטרדות בענף ההתעמלות. הרגשת פעם מוטרדת, בסכנה?

     

    "אף פעם לא הרגשתי ככה. אף פעם גם לא הרגשתי שמנסים להקטין אותי והיה לי בוסט גדול לביטחון העצמי אחרי מה שהשגתי. אני חושבת שאף אחד לא ציפה שבת 14 תעשה את מה שעשיתי. עד היום נשים מגיעות אליי ואומרות לי, 'תודה ששברת בשבילנו את הקרח בספורט'. העובדה שהייתי חלוצה גורמת לי גאווה".

     


    פרסום ראשון: 21.04.19 , 22:38
    ידיעות אחרונות