שבת 24 באוגוסט 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    חדשות • 21.04.2019
    מבוסס על סיפור אמיתי
    נחום ברנע

    ערב פסח פתחה רשת המרכולים של רמי לוי בקמפיין פרסומי יוצא דופן. הקמפיין לא נופף, כמקובל, במוצרים שמחירם הוזל או בחנויות חדשות שנפתחו, אלא התמקד בסיפור חייו של הבעלים. "מבוסס על סיפור אמיתי", נאמר בפתיחה. על רקע צבעים רכים, חמימים, ומוזיקה נוסטלגית, מתרפקת, התמונה חוזרת 43 שנים לאחור, אל 1976. אמו הולכת לשוק, לקנות אוכל לחג, מלווה בילדיה. אחד מילדיה הוא רמי החייל. המוכר, עב בשר וגס מראה, עסוק בקריאת "דבר", עיתון ההסתדרות. "אין מכירה ליחידים", הוא אומר, ומגרש אותה החוצה. "העלבון בעיניה של אמו שינה את מסלול חייו", אומר הקריין. "רק רציתי שלאמא שלי ולכולם יהיה מקום לקנות בזול", מסכם לוי עצמו, על רקע אחת מחנויות הרשת שלו.

     

    הסיפור האמיתי שונה: לא אכנס אליו עכשיו. את רמי לוי אני מכיר ומעריך. הוא איש שחולל שינוי בענף כלכלי חשוב, הקים עסק ענק, משגשג, בעשר אצבעותיו, ועל הדרך אילץ את מתחריו להוזיל מחירים ולשפר שירות. זה לא דבר של מה בכך. אם הוא מאמין שעלבונה האמיתי או המפוברק של אמו יגדיל את נפח המכירות שלו, שיבושם לו. מדובר בסך הכל בפרסומת.

     

    כשצפיתי בסרטון לא חשבתי עליו אלא על הקופירייטרים במשרד הפרסום. אני לא מכיר אותם – אני יכול רק לשער. הם יושבים בישיבת צוות, כוסות מקיאטו על השולחן המעוצב, ושוברים את הראש. עלבון, עלבון, עלבון, איך ממחישים בשתי דקות עלבון. דמעות בעיני האמא יש? יש. בן אוהב במדים, ילד של כולנו, יש? יש. צריך עוד משהו, שיהפוך את העלבון מפרטי לכללי. נביא שחקן שנראה כמו האיש הרע, המכולתניק האשכנזי מסרטי הבורקס, ונשים לו ביד עיתון "דבר", העיתון של התנועה השנואה, הבזויה, השמאלנית, מקימת המדינה. זה ישתלב טוב באווירת הבחירות.

     

    אחר כך הם ילכו לפינת הקפה – עוד מקיאטו – ויתאוננו על ביבי, שהורס להם את המדינה.

     

    במילים אחרות, מניפולציה צינית ומוסר כפול. קל לגנות את הרעל ששופך נתניהו על היחד הישראלי, את הדרך שבה הוא מסית עדה בעדה, דעה בדעה, מגדר במגדר; קשה יותר להכיר בעובדה שחלק גדול מסייעניו מצויים במחנה היריב. מתפרנסים בימין; מטיפים בשמאל.

     

    אי־אפשר שלא לחזור בהקשר הזה לחטא הקדמון – למתנת הבחירות המכונה “ישראל היום”. כל מה שנתניהו נחשד בו היום בתיקי 1000, 2000 ו־4000 היה ויש בסיפור החינמון – קו אספקה סדיר, יומיומי, של מתנות על פי הזמנה, מגעים חשאיים עם בעלים של גופי תקשורת, הסדרים להאדרה עצמית ולחיסול יריבים. כולם ידעו. אף על פי כן, זהבה גלאון, ראשת מרצ, מנהיגת השמאל, פעלה ללא ליאות למען המיזם הרעיל הזה, וגם תרמה לו מהגיגיה, הכל מטעמי אגו. שלא לדבר על העיתונאים שסיפקו לחינמון עלה תאנה בשנים שבהן הוא עדיין נדרש לכסות את ערוותו; היום, לאחר שנפלטו משם, הם מטיפים בלהט נגד נתניהו, בעיתון “הארץ”, בתאגיד השידור, בטלוויזיה, ברשת החברתית. עליהם נאמר, טובלים ושרץ בידם.

     

    השאלה איננה פוליטית – היא ערכית. הקלות שבה אנשים מהשמאל שיתפו פעולה עם תופעת החינמון היא רק דוגמה. מתנהל כאן בשנים האחרונות מאבק לא פשוט על סולם הערכים של המדינה, על עליונות החוק והמשפט, על מעמד המוסדות הממלכתיים, על אמת ושקר, על המשך קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית. בהנחה שתוקם כאן ממשלה מליברמן עד כהנא, סביר שהמאבק הזה רק יחריף. אנשים יצטרכו לקבוע עמדה, להחליט איפה הקו האדום שלהם. זה לא הזמן לגם וגם.

     

    אשר לעלבון: מסע ארוך עשה עלבונם של יוצאי עדות המזרח עד שהגיע לקמפיין בחירות של המפלגה הכי אשכנזית בכנסת, חוץ ממפלגת החרדים; מסע ארוך עשה עד שהגיע לקמפיין פרסומי של רשת סופרמרקטים. הקיפוח, העלבון, הם חלק מההיסטוריה שלנו. אני חושב שמגיע להם יותר כבוד. √

     


    פרסום ראשון: 21.04.19 , 22:51