מלכת הפלקט

אחד הדברים המוזרים ב־Homecoming, הסרט החדש בנטפליקס על ההופעה המדהימה של ביונסה בפסטיבל קואצ'לה 2018, הוא האופן שבו הזמרת מתקשרת עם הצופים: בקטעים שהיא לא מתועדת על הבמה או בחזרות, נשמע רק הקול שלה, באיכות שמזכירה שיחה מטלפון ציבורי. מאחר שככל הידוע ביונסה לא יושבת בכלא - אפילו לא באשמת האלבום הגרוע עם ג'יי־זי - ברור שהקונספט הזה אמור להביע משהו: אולי אינטימיות וישירות, איזושהי תחושה של גישה בלתי אמצעית לאחת הכוכבות הכי לא נגישות שיש.

אולם כמו שכל פרט במופע הזה מתוסרט עד לרמת צבע הגרביים של חטיבת כלי הנשיפה, כך גם החושפנות של ביונסה בסרט הזה מדוקדקת ומוקפדת. מדי כמה שירים היא כן מספקת הצצה למשהו אנושי יותר: המאמצים הכבירים שנדרשו ממנה כדי להרים הפקה מטורפת שכזאת, זמן לא רב אחרי שילדה תאומים בתום היריון מאוד לא קל. הדיאטה שלה, שנשמעת כמו השתתפות ב"הישרדות", וכמובן הפרידה מהילדים לטובת החזרות, שהקשתה עליה מאוד.

כל זה רלוונטי, אותנטי ולגמרי מעורר השראה, אך בה בעת גם נשמע כמו סוג של מס שנועד לסייע למיתוג של ההופעה ההיא כאירוע היסטורי. דווקא בגלל שהוא אכן היה כזה - אני זוכר איך בזמן אמת צפיתי בהופעה כשהלסת דבוקה לרצפה של השכנים למטה - יש משהו מאוד מתסכל במינונים הקצובים שבהם ביונסה מוכנה לעבור לפסים אישיים. לכן גם כל הפילטרים המגורענים והציטוטים האינטלקטואליים שהסרט עמוס בהם מרגישים כמו ניסיון התחמקות ממושך, שנקטע רק לפרקים קצרצרים.

ודאי שזכותה המלאה של ביונסה לנהוג כך. גרם מהישגיה לא ייגרע. אבל מעניין לראות שהפופ דווקא נע לאחרונה לכיוונים אחרים. אריאנה גרנדה, לדוגמה, משתפת תדיר את המעריצים במאבקה ההרואי בהפרעת דחק פוסט־טראומטית, בעקבות הפיגוע במנצ'סטר אחרי הופעה שלה. ג'סטין ביבר לא מסתיר את הקשיים הנפשיים שמהם הוא סובל. זה לא אקסהיביציוניזם, אלא הבנה שאנשים כבר לא מאמינים בדמויות מושלמות ונקיות מדילמות ומפחדים.

כמו בדוקואים קודמים עליה, Homecoming מדגים עד כמה ביונסה שולטת בנרטיב של עצמה. לא רק שהיא ביימה, כתבה והפיקה את הסרט, אפילו ההפצעות של בעלה ג'יי־זי נראות כמו ניסיון למצב אותו כלא יותר מנושא הכלים שלה. בתום יותר משעתיים של צפייה אין ספק שביונסה היא מיתולוגיה מהלכת. כבן אדם, נראה שכבר לעולם לא נדבר איתה בטלפון.