עד לפני כעשור הייתה אירלנד אי של אושר ועושר. המדינה, שבה חיו כ־4.5 מיליון תושבים, הייתה מוקד משיכה להשקעות. יזמים ותאגידים בינלאומיים דוגמת מיקרוסופט, פייזר ו־HP הקימו בבירתה, דבלין, את משרדיהן, מפעליהן ומרכזי הפיתוח שלהן, והכלכלה האירית הייתה בשיאה. אבל ב־2008 הכל התרסק. המשבר הכלכלי העולמי, שפגע ברבות מהחברות, הגיע גם לאירלנד, ובשל העובדה ש־40% מאוכלוסיית המדינה חיה באזור דבלין, הפגיעה הייתה קשה ביותר.
זה היה הרגע שבו הבינו בממשלת אירלנד שמדיניות "כיבוי השריפות", שהייתה נהוגה במדינה עד אז, לא תספיק אם בכוונתם לשמור על מעמדה של אירלנד כאחת המדינות המפותחות בעולם.
זה היה הבסיס ללידתה של תוכנית "אירלנד 2040", יוזמה ממשלתית שכללה מחקר עומק שעסק בכל תחומי החיים: דיור, תשתיות, תעשייה, חינוך, בריאות, ועוד. בשנה שעברה הכריז ראש ממשלת אירלנד על התוכנית שמפרטת יעדים ברורים, דרכי ביצוע, לוח זמנים מדויק, מקורות מימון וירידה עד לפרטים הקטנים ביותר.
פריפריה: מנוע צמיחה
ישראל 2019 נמצאת היום בשיאה, ממש בדומה לאירלנד טרום המשבר. התוצר לנפש זינק, שיעור האבטלה נמוך, והמדינה מוכרת כאומת סטארט־אפ עם עסקאות אקזיט רבות. אבל בדומה לאירלנד, שבה התרכזה עיקר האוכלוסייה סביב דבלין, גם בישראל רוב האוכלוסייה חיה במרכז הארץ, וההבדלים בינה לבין יישובי הפריפריה הם עצומים. פערים גדולים בשכר, באחוזי זכאות לבגרות ובעוד מדדים רבים אחרים מצביעים על כך שהשפע שהמדינה הגיעה אליו אינו מתחלק בין כל אזרחיה.
על פי מחקר מעמיק שערך מיזם "ישראל 2048 — עתיד משותף", ללא תוכנית אסטרטגית מתאימה המצב צפוי להחריף בהרבה, עד כדי קטסטרופה.
מהמחקר עולה שב־2048, שנת ה־100 למדינה, תמנה אוכלוסיית ישראל 17 מיליון תושבים, ש־13 מיליון מתוכם יגורו באזור תל־אביב—ירושלים. המשמעות מפחידה: צפיפות עצומה, פקקי ענק בדרכים, תחרות על כל מקום עבודה וסכנה להתרסקות כלכלית.
זו הסיבה שאנשי מיזם "ישראל 2048", שמאחוריו עומדת תנועת "אור להתיישבות בנגב ובגליל" יחד עם קבוצה עצומה של ארגונים אזרחיים, מובילים מהלך לאומי לבניית תוכנית ארוכת טווח עבור מדינת ישראל. בתוכנית יוגדרו הנגב והגליל כמנועי הצמיחה העתידיים של ישראל, ובדיוק כמו באירלנד — בצורה מדויקת שתרד לפרטי־פרטים — היא תהפוך אותם לשווים מכל הבחינות לאזור המרכז, כך שגם אוכלוסיית המדינה ב־2048 תהיה מפוזרת בצורה מאוזנת.
ארבעה מטרופולינים
אירלנד היא רק אחד מתוך מודלים רבים בעולם שניתן ללמוד מהם. כך למשל בג'מייקה, ב־2005, יזם שר המימון והתכנון את תוכנית "ג'מייקה 2030", שב־2009 הוכנסה רשמית לתקציב הממשלתי.
התוכנית, שמתמקדת בהשקעה במשאב האנושי, בנויה מסדרת יעדי משנה ברורים לטווח תלת־שנתי, במטרה להגיע ב־2030 למדינה בעלת מערכת בריאות יעילה מאוד, ביטחון אישי ומדיני גבוה, תחושת קהילתיות ואחדות, ופריפריה מפותחת מאוד שמאפשרת לכל האזרחים נגישות שווה להזדמנויות השונות.
המצב הנוכחי בישראל, של עיר אחת כה מרכזית וצפופה כתל־אביב, הדאיג מאוד את ראשי הולנד בתחילת שנות האלפיים. אז היו ההולנדים מודאגים מהדומיננטיות הגבוהה של אמסטרדם בכל תחומי החיים כמעט ומריכוז האוכלוסייה הרב שבה.
כך נולדה בהולנד תוכנית "2040Randstad" שנועדה לשנות את החלוקה הדמוגרפית. במקום אמסטרדם כמטרופולין יחיד, השקיעה המדינה לאורך שנים בבניית ארבעה מטרופולינים — במרחק של כשעה נסיעה אלה מאלה — שמקושרים ביניהם במערכת תחבורה ציבורית יעילה ביותר ושלכל אחד מהם תחום התמחות ייחודי לו. אמסטרדם נותרה בירת הפיננסים, המסחר, התיירות, החינוך וכמובן שדה התעופה שבה; רוטרדם פותחה בתחום הנמל שבה; האג הפכה לבירה המשפטית של המדינה; ואוטרכט למרכז המחקר, הפיתוח והאקדמיה.
התוכנית הצליחה באורח מדהים. בין השנים 2001־2016 נוצרה התפלגות מאוזנת בין ארבע הערים, ואוטרכט, שאינה עיר בירה עם משרדי ממשלה ואין בה נמל או שדה תעופה, הפכה למובילה במדינה מבחינת התוצר לנפש, בזכות אוניברסיטת אוטרכט היוקרתית שפועלת בה ומושכת אליה את הצעירים האיכותיים ביותר, ובזכות תשתית התחבורה היעילה שמחברת אותה לשלושת המטרופולינים האחרים.
לא להישאר מאחור
"תכנון אסטרטגי חשוב כיום בתחרות העולמית על צמיחה, חדשנות ופיתוח", מסביר פרופ' שלמה חסון, ראש מרכז שאשא למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטה העברית בירושלים. "אם לא נעשה זאת נישאר מאחור, ומה שמפחיד יותר — נאבד את היתרון האזורי שלנו. היום העולם כולו פנה לתכנון אסטרטגי: סין, שוודיה, נורווגיה, גרמניה, ארצות־הברית. אין דבר כזה כמו אצלנו, תוכנית לדיור בלבד - חייבים תוכנית אסטרטגית מפורטת שנוגעת בכל התחומים, וכל דרך אחרת היא מרשם בדוק לאסון".
פרופ' חסון מונה שבעה דברים שתוכנית אסטרטגית כזו חייבת לכלול:
• חזון אינטגרטיבי, כזה שמחבר פיתוח כלכלי, תעסוקתי, דיורי ותשתיתי.
• גיבוש ראייה אזורית, במיוחד בפריפריה, שיוצרת אשכולות אזוריים, עירוניים וכפריים.
• חובה לנצל את היכולות ואת הפוטנציאל שייחודיים לכל אזור ואזור בארץ, מבחינה אנושית, חברתית וסביבתית, וכך לתרום לצמיחתו ולצמצום פערים.
• חיבור מושלם בין פריפריה למרכז מבחינת תחבורה, תקשורת וחדשנות וירטואלית.
• שילוב בתחומי החינוך והחברה בין הפריפריה למרכז.
• בטווח הקצר - התמקדות בקידום הקבוצות שנותרו מאחור: ערבים וחרדים.
• תפיסה חדשנית של שילוב רשויות מקומיות, סקטור פרטי וארגוני חברה אזרחיים דוגמת "קבוצת ה־100" (שמורכבת מיוזמת התוכנית, תנועת "אור להתיישבות בנגב ובגליל", לצד 200 שותפים לחזון, ביניהם התאחדות הסטודנטים, התאחדות בוני הארץ, מועצת הנגב ורבים אחרים).
"מחקרים בינלאומיים מראים שכיום התכנון הארצי בעולם כבר חורג מגבולות המדינה עצמה, רואה גם מה קורה במדינות השכנות ומתאים את עצמו גם לנעשה שם", מוסיף פרופ' חסון. "התכנון מתייחס לשינויים אקלימיים צפויים ולאיומים סביבתיים. ועכשיו, מבחינת ישראל, זה הזמן לעשות את הצעד הזה".
• הכתבה מתפרסמת במסגרת שיתוף פעולה עם יוזמת "ישראל 2048 — עתיד משותף"
