ברוך שעשה לי אישה

לגברים אין מושג מה זה היריון ולידה. נשבע לכם. גברים שלא היו בשום לידה מלבד זו של עצמם, אוחזים ברעיונות כלליים ומעורפלים לחלוטין לגבי מה קורה במהלך הדרמה המשפחתית הזו. זהו ז'אנר שבו גברים בורים לחלוטין מטעמי הדְחקה, סצנות הוליוודיות וסיפורי ילדוּת מטולאים על איך הם באו לעולם. מכאן, שמחצית מאוכלוסיית העולם אוחזת באינפורמציה מוטעית לחלוטין לגבי האקט החשוב ביותר של המין האנושי. חבר שאשתו ילדה לפני שנה אמר לי: "אחי, תראה סרטונים של לידות ביוטיוב, תבוא מוכן, למה אין לך מושג מה הולך לקרות שם. זה לא אנושי הדבר הזה. פחד אלוהים". והוא לא התכוון בקטע רוחני של "מופלאה היא הבריאה", אלא יותר כמו "זה יהיה כמו במלחמה אחי, תבוא מוכן שלא תחטוף הלם קרב". לא מאמינים? תשאלו כל גבר ממוצע מה קורה במהלך לידה, וכל מה שהוא יידע לומר לכם זה: "נו, מה הסיפור? האישה נכנסת להיריון, בחודש תשיעי מתחילים לה צירים ואז יורדים לה המים במין מפל כזה, טסים למיון, שמה היא נכנסת לחדר לידה ומיד התינוק יוצא". וזה גם מה שאני חשבתי עד לפני שבועיים. מתברר ששום דבר מזה לא היה נכון.

xxx

נולדה לי בת לפני שבועיים, חמסה־חמסה טפו־טפו־טפו, שום, פלפל ושמן זית. אשתי הגיבורה בת 28 אך אני כבר בן 38 - די קשיש להפוך רק עכשיו לאב טרי. אפילו במונחים הכי מודרניים השתהיתי יותר מדי. הגוף שלי כבר נותן אותות האטה, הגב כואב, המפרקים חורקים והתחלתי להזמין מיץ אשכוליות וסודה. השנים חלפו, שערם של הוריי כבר הלבין, אך ה"סבתאות" שלהם ממני עוד לא ניכרה באופק. לקחתי את הזמן. שלא תטעו, אני אוהב ילדים. חולה עליהם. ואני גם אוהב תינוקות, בעיקר מהרגע שהם מתחילים לתקשר קצת ולהגיב - כי לפני זה הם נראים לי כמו מגבת מגולגלת עם ראש. אז זה לא שפחדתי מבואם לעולמי או משהו כזה, ואם תשאלו, מרבית מכריי יעידו שאני בפוטנציאל להיות אבא חיובי. מכאן שהסיבה בגינה לא יזמתי צאצאים עד היום לא נעוצה בפחד הגברי הטיפוסי, אלא דווקא באיזו תפיסת עולם שניטעה בי בגיל צעיר, שלפיה יציבות כלכלית והגשמה אישית אלה קריטריונים הכרחיים להורות טובה – לא פחות מחום, סבלנות ודאגה. ולכן חיכיתי. כן, לא אכחד, במרוצת השנים היו לי כמה וכמה בנות זוג ראויות שבוודאי יכלו להיות אמהות נפלאות; אבל ההשתהות וההיסוס נבעו מבחירה מודעת לחלוטין להמתין עד שיתייצב מסלול חיי.

אני וחן ביציאה מבית החולים

אם תשאלו את רוב הגברים ממה הם פוחדים יותר – מנישואים או מהורות – רובם יענו "נישואים", אבל לדעתי זו ההורות שמפחידה אותם באמת. בקבוצת הווטסאפ של החברים מהצבא בירכוני כולם ב"מזל טוב. החיים נגמרו", "חכה, חכה", "תגיד שלום ללילות" ו"מעכשיו אתה חייל בצבא הבית". כי לגברים יש תפיסה מאוד עקומה בנושאי משפחה עתידית, ורובם יתארו את הגעתה כמעין נפתול גורל שכנראה יפקוד אותם ביום מן הימים ולא יהיה להם אלא להתמודד איתו. כמו אפנדיציט, אני מניח. לכן, בכל ענייני ההורות, התפיסה הגברית עמומה מאוד, ולדעתי מקורה בחרדה הנצחית שהזרע לבטלה שאותו אנחנו פוגשים באופן יומיומי, יהפוך איכשהו לדבר הכי חשוב בחייהם. והרי איך זה בכלל אפשרי? איך הגיוני שהקדוּשה הטהורה הזו תיוולד מתוך אקט החטא והטומאה? אך כנראה בזה סודם של החיים. לכן, בכל הקשור להקמת משפחה, גברים מעדיפים לזרום מאשר ליזום. ככה שכשאשתי החליטה שהגיע הזמן להפסיק לקחת גלולות פשוט זרמתי, הרשיתי למציאות לשאת אותי והלכתי באשר היא הלכה. וטוב שכך. כי אם הייתי עוצר רגע לחשוב – שום דבר מזה לא היה קורה.

xxx

אשתי נכנסה להיריון ביולי בשנה שעברה. היינו בפסטיבל הסרטים בירושלים ואיכשהו הקולנוע וירושלים – שני התחביבים הכי גדולים שלי – נסכו עליי השראתם בערב רומנטי שהוביל לאקט המשכיותו של עם ישראל. באופן אירוני, על ההיריון עצמו גיליתי אפילו לפני אשתי. איך זה אפשרי אתם שואלים? היה זה ערב בתחילת אוגוסט, אשתי הייתה בצילומים ל"פמת"א" ובדרכה הביתה ביקשה שאקפוץ לסופר־פארם לקנות ערכה. הייתה זו הפעם הראשונה שקיבלתי ממנה פקודת "לך תקנה" בלי "בבקשה". זו הייתה הסנונית הראשונה. כשהיא נכנסה הביתה כבר היה מאוחר בלילה ואני הייתי במקלחת. באגביות מוחלטת, תוך כדי שיתוף חוויותיה מהיממה האחרונה, היא השתמשה בסטיק והניחה אותו על הכיור לפני שנכנסה למקלחת. לוקח לו דקה להגיב. אני מצידי יצאתי להתנגב, נערך בראשי לערב נטפליקס סטנדרטי לחלוטין, כשלפתע צדה עיני זוג פסים אדומים, מעין כזה סימן שווה = באמצע הסטיק. ניגשתי. לא הבנתי. נברתי בפח ושלפתי את הקופסה הריקה, הוראות ההפעלה היו מאוד ברורות: קו אחד אין – שני קווים יש. היו שני קווים. התיישבתי על האסלה. לא הצלחתי לדבר, וחן לא הפסיקה. באיזשהו שלב נעמדתי, נקשתי על דלת הזכוכית של הדוש, היא פתחה אותה והראיתי לה את הסטיק ששינה את חיינו לעד. הייתה דממה. ישבנו בסלון עטופים במגבות במשך שעה ושתקנו. היינו שמחים ואילמים, כמו מישהו שזכה הרגע במיליארד שקלים והוא לא יודע איך הוא מתקשר מחר לעבודה להגיד שהוא לא בא יותר.

xxx

חיכינו כמקובל שלושה חודשים ורק אז בישרנו לעולם על התעברותנו, היינו מאוהבים יותר מאי פעם. כולם תמכו ואהדו והכל התנהל כשורה, עד שהתחיל שלב "קונספירציית ההורמונים"; או בשמה השני: "התירוץ הנצחי להתנהג נורא לכולם בלי סיבה מיוחדת". עוינות בלתי צפויה, בכי היסטרי ואובדן חוש ההומור הפכו להיות כמו אזעקות בעוטף עזה. לא הבנתי מה קורה לאישה המתוקה לה נישאתי. תבינו, מבחינתי, הורמונים זה כמו גלגול נשמות - בלי הוכחות אני לא מאמין. הייתי בטוח שזו איזו פעולה נפשית של אשתי, שמנצלת את ההזדמנות להגיד לי בפרצוף את כל מה שהיא חושבת עליי, כי עכשיו באמת כבר אין סיכוי שאברח. בסוף ערכתי מחקר באינטרנט וגיליתי שיצאתי דביל. הורמונים אשכרה משתלטים על נשותינו כמו הגרמלינס על ניו־יורק. וזה, גבירותיי, שלב מאוד מתסכל עבור הגבר. הדרך היחידה לתאר אותו היא לדמיין תשעה חודשים שבהם בועטים לכם בביצים ואסור לכם להחזיר או להתלונן.

הבית החל להשתנות. אשתי קראה שבמהלך ההיריון שומה על האם "לקנן", ותוך חודש כל הבית הפך לחדר תצוגה באיקאה – עניין מיותר לחלוטין אם שואלים אותי, כי יום אחרי הלידה הבית כולו הפך לחדר תצוגה בשילב. בנוסף, היא רשמה אותנו לקורס הכנה ללידה בקיבוץ געש מול הים אצל גברת מקסימה בשם ניבה, שלימדה אותנו לְמה מסוגלת האנטומיה האנושית. להפתעתי, לרוב השאלות ששאלתי התשובה הייתה: "ככה זה", "זה הטבע", "הם פשוט יודעים". והכי שיעשע אותי שכולם מדברים על תינוקות כעל "הם" ולא כעל "אנחנו". הרי אין יותר "אנחנו" ו"הם", לא?

קיצר, הכל היה מוכן וחיכינו שיגיע היום. חלפו החודשים והנה הגיע יום חמישי של לפני שבועיים. סיימתי שבוע קשה וארוך מאוד בתיאטרון הקאמרי לקראת עלייתו של המחזמר שלי "זה אני" (בואו בהמוניכם), ככה שגם אני בעצמי נכנסתי – אמנותית - לחודש תשיעי משלי. תאריך הלידה המשוער (של חן) היה 19.4 ותאריך עליית המחזמר היה 16.4, ולשאלתכם - ידענו את זה מראש אבל לא הייתה אפשרות להזיז את שני הדברים. שלוש שנים של עבודה מאומצת הקדשתי למחזמר הזה ולמאבק שלי לצדקת העלאתו, אבל התכוננתי לזה שברגע שאשתי מתקשרת אני עוזב הכל ורץ לאיכילוב. ביידיש אומרים: "א מענטש טראכט און גאט לאכט", יעני "האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק". וכך, בליל 11.4, חמישה ימים לפני עליית המחזמר, בתומו של שבוע מטורף, הגעתי הביתה תשוש, מוכן לערב נטפליקס סטנדרטי לחלוטין כשלפתע נשמעה הצרחה הנעימה.

xxx

מתברר שכל מה שלמדתי בקורס הכנה ללידה נכנס באוזן אחת ויצא מהשנייה. עוד תכונה גברית – מקשיבים רק למה רוצים. אשתי הלכה לשירותים ופתאום המים ירדו לה, מתברר שזה בכלל לא מפל אלא יותר כמו זרזיף דק של ברז דולף שאי־אפשר לסגור. הייתי כל כך עייף, רק רציתי לישון וניסיתי לשכנע אותה שזו דליפת שתן, אבל לא הצלחתי. ירדנו למכונית וטסנו לאיכילוב. מהרגע שמגיעים למחלקת יולדות מתחילה שרשרת חיול - ממש כמו בבקו"ם - אתה עובר מרופא לרופא לרופא וכל אחד מהם בוחן (פיזית) את המוכנות ללידה במדד פתיחה של אצבעות קינדר. תרתי משמע. בכל שלב פתיחה אתה עובר למחלקה אחרת בקומה אחרת עם רופאים אחרים - עד שאתה מוכן ללידה. שיט, פתאום אני קולט שכתבתי את כל המשפט האחרון בגוף שני זכר. טיפש. פרוידיאני. אפילו למחוק ולכתוב את זה מחדש אני לא מתכוון. בחדר הלידה ליוו אותנו אילנה ואז שושי, שהיו בפירוש הצדיקות הכי גדולות בעולם. אני רוצה במעמד הזה להודות מקרב לב לשתיהן ולמחלקת יולדות באיכילוב תל־אביב - השהייה אצלכן הייתה עבורי שיעור מאלף באנושיות. כמה סבלנות, אסרטיביות ורכות נדרשות במעמד שכזה. מתברר שצירים יכולים לקחת שעות, ימים. ועוד התברר לי, שלידה היא פעולה אגרסיבית, קשה, מסובכת ודרמטית מאין כמוה. ואני, כמו שמכירים אותי, לא הייתי מוכן להיות מאלה שיעמדו בצד באירוע החשוב בחייהם – תפסתי מקומות בשורה הראשונה וחזיתי בפלא הבריאה. וזה היה כמו לראות בן אדם מעופף. ולא, זה לא הגעיל אותי, וזה לא הבהיל אותי, וזה לא צילק אותי, ולא עמדתי להתעלף. זה היה יפהפה. נפעמתי. התרגשתי, דמעתי ואהבתי את אשתי בכל רגע ורגע. והבנתי למה גברים לא מבינים כלום בתהליך הזה: כי הם לא צריכים. זה הכל האישה. הלביאה האמיצה שלי. הכל היה היא. הכל היה בזכותה. מהרגע הראשון של ההיריון ועד השיא הזה. הכל היה אשתי. הכוכב הבוהק של הפלא הזה. ראיתי את הבת שלי מגיחה. חזיתי בבריאה. ראיתי את האלוהות. הודיתי לאלוהים שהרשה לאשתי להיות אלוהים לכמה שעות שם בחדר. האישה שלי הייתה הבוראת. וממנה בקעה עוד אלוהים קטנה. אלוהים היה שם איתי בחדר. וראיתי אותו. ועכשיו אני מאמין.