רשימת הדרישות של אמנים שמגיעים לישראל צפויה למדי בדרך כלל. לצוף על מימי ים המלח, להשתטח על כנסיית הקבר או לדגום פלאפל אורגני. ללהקת "הטארי", נציגת איסלנד לאירוויזיון בתל־אביב, יש בקשה מקורית: “אנחנו רוצים להזמין את בנימין נתניהו לתחרות היאבקות בסגנון איסלנדי", הם אומרים.
הבחירה בזירת ההיאבקות לא נובעת מההערצה לכוחו הפוליטי של ראש הממשלה או לעברו כקצין בסיירת. חברי הלהקה כבר הביעו בחודשים האחרונים תמיכה מוצהרת בפלסטינים, מתחו ביקורת קולנית על מדיניות ישראל בשטחים ואף איימו לבצע פרובוקציה פוליטית על במת האירוויזיון, התחרות הנצפית בעולם, בשידור חי. “היאבקות מכנסיים איסלנדית (ספורט מקומי שבו מכריעים את היריב באמצעות תפיסה במכנסיו, י"ח), היא דרך טובה ליישב מחלוקות ולפתור סכסוכים", הם מנמקים.
בכלל, שלושת חברי הטארי לא בוחלים, כך נראה, באף סנסציה או פרובוקציה כדי לבלוט בין מתמודדי התחרות. זה כנראה עובד, שכן לפי טבלאות ההימורים, הם נמנים עם חמשת הפייבוריטים לזכייה באירוויזיון, שעשויה להביא את התחרות לראשונה למולדתם איסלנד.
השיר שלהם, “השנאה תנצח”, ממוקם בקצה המוזר אך הרקיד של הסקאלה. הוא נשען על תמהיל מצוין של מטאל־רוק עם נגיעות אלקטרוניות ודאנסיות - ונדבק לאוזן אחרי השמיעה השנייה. אבל הטארי, כאמור, לא מסתפקים רק בשיר שהוא אנטיתזה לסגנון המוזיקלי הקאמפי־טראשי שמאפיין את האירוויזיון ‑ ומלווים אותו במחאה בעלת תוכן פוליטי מובהק בתחרות שההגדרה שלה היא א־פוליטית.
הטריק עבד לא רע וכבר הצליח לעורר שיח קולני ולספק ללהקה חשיפה עולמית. עכשיו, בראיון בלעדי ראשון לכלי תקשורת ישראלי, באמצעות המייל, מתפנים חברי הטארי להסביר מה עומד מאחורי ההתנגדות שלהם לישראל, מה יעשו בתחרות עצמה ומדוע להקה שחורתת על דגלה מסרים של אנטי־קפיטליזם, משתפת פעולה עם התחרות הכי גלובלית ומיינסטרימית בעולם.
שונאים, סיפור אהבה
הטארי ‑ "שונאים" באיסלנדית ‑ הוא הרכב פאנק־רוק וטכנו צעיר בן שלוש צלעות: קלמנס ניקולסון הניגן, מתיאס טריגבי הרלדסון, שמתפקד כפרונטמן, ואינר הראפן סטפנסון. היא הוקמה לפני ארבע שנים בעיר הבירה, ריקיאוויק, כלהקת שוליים שמבקשת להעביר מסרים אנטי־קפיטליסטיים. לפני שנתיים שיחררו חבריה גם אי־פי ראשון, אלבום קצר בין חמישה שירים, שזכה להצלחה סבירה בארצם. בסוף השנה שעברה הכריזו השלושה על פירוק, בנימוק ההגיוני ולפיו הלהקה כשלה במשימתה, לחסל את הקפיטליזם. אבל עוד בטרם הספיקו המעריצים להעלות באש את נעלי הנייקי שלהם, רק כמה שבועות אחר כך ‑ הלהקה כבר הכריזה שתתמודד בקדם־אירוויזיון המקומי. בחודש מארס זכתה הטארי בתחרות והפכה לנציגת איסלנד הרשמית לאירוויזיון בישראל.
השיר, "השנאה תנצח", כמו יתר המסרים שהלהקה מעבירה, עושה שימוש בציניות והפוך על הפוך. לכאורה, הם מעודדים שנאה ‑ אלא שלמעשה, הם מזהירים מפניה. את האזהרה מהסכנות בשנאה הלאומנית השוטפת את העולם הם מנסחים באמצעות מילים שיקרצו לדור האינסטוש. “ההתענגות הייתה מאופקת, ההנגאובר הוא אין־סופי, החיים חסרי משמעות, הריקנות תשיג את כולנו. השנאה תנצח, השמחה תיגמר, כי זו אשליה, חלום בוגדני", הם שרים. האשטאג אנחנו דור מזוין.
גם ההופעה הבימתית שלהם מתעתעת – הם אמנם לבושים בריתמות עור ושאר פריטי לבוש קינקי, המזוהה עם קהילת הסאדו־מאזו, אך שומרים על טשטוש מיני מכוון. “מי אנחנו? אה, זה פשוט", הם אומרים. "אנחנו הרכב אמנותי אנטי־קפיטליסטי, בי־די־אס־אמי וטכנו־דיסטופי זוכה פרסים, שגאה לייצג את איסלנד באירוויזיון. אנחנו מוגשים לכם כמעט בבלעדיות על ידי יצרנית המשקה המוגז האיסלנדי העילאי 'סודה דרים'”.
“סודה דרים", המשקה שהלהקה המציאה, מרמז לא רק לחסויות קפיטליסטיות שהם יוצאים נגדן, אלא אף לחברת "סודה סטרים", שספגה קריאות לחרם משום שהמפעל שלה היה ממוקם מעבר לקו הירוק.
“נפגשנו בריקיאוויק בליל קיץ חם בשנת 2015 וניהלנו שיחה על עליית הפופוליזם באירופה ועל השיח הלאומני שמספר הולך וגדל של פוליטיקאים בעולם משתמשים בו", הם מספרים עכשיו איך הכל התחיל. “קראנו ללהקה 'שונאים' כי היא משקפת את הדיסטופיה, שלפיה השונאים הם אלה שמנצחים בסופו של דבר. זו נקודת מבט מאוד קודרת על העתיד, קריאת אזהרה מול מציאות אפשרית שמתרחשת לנגד עינינו, אם לא נשכיל לאהוב אחד את השני".
אז בואו נדבר על אהבה. יש אמנים שאומרים שמוזיקה צריכה לגשר בין אנשים, בעוד אחרים מאמינים שמוזיקה צריכה להעביר מסר. מה עמדתכם?
“אנחנו מאמינים שמוזיקה כבולה לקונטקסט פוליטי, אבל גם התעלמות מהקונטקסט היא אמירה פוליטית כשלעצמה".
אז מה תעשו באירוויזיון: תביעו מסר אנטי־ישראלי על אדמת ישראל?
“גם אם נתעלם מהעובדה שהתחרות היא פוליטית מטבעה, יהיה זה זלזול מבחינתנו להתעלם מהצורך לנהל דיאלוג ביקורתי כלפי ישראל. האומה האיסלנדית כבר העבירה את המסר שלה - יש דעה מאוד פופולרית הקוראת להחרים את התחרות. איסלנד היא גם אחת משתי המדינות הראשונות במערב אירופה שהכירו בפלסטין כמדינה. זירת הפעולה שלנו, כלהקה, כוללת הבעת ביקורת פוליטית, והמצביעים שבחרו בנו עשו זאת גם בגלל זה".
בראיונות שנתתם בעולם, ביקרתם את מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים. אני תוהה, אתם ביקורתיים גם כלפי טרוריסטים פלסטינים שרוצחים ישראלים?
“הפלסטינים, בניגוד לישראל, לא הוזמנו לארח את תחרות האירוויזיון. הם אפילו לא מתחרים בה. על כן, הם לא צריכים להיות מושא לדיון כמו המדינה שמארחת את האירוויזיון ‑ תחרות שאמורה לקדם ערכים של שלום ואחדות. אנחנו ביקורתיים כלפי כל אדם שנוקט אלימות, כך שהתשובה לשאלתך היא 'כן'. אבל לומר ששני הצדדים אשמים במידה זהה זו פשטנות גסה. זה נכון, שהוויכוח מורכב ויש קיצוניים בשני הצדדים, אבל אין ספק שההיסטוריה המודרנית של הישראלים והפלסטינים היא מקרה שבו החזקים טורפים את החלשים, של שימוש בכוח נגד אנשים שאין להם יכולת צבאית דומה".
אז למה בעצם אתם באים לתל־אביב? תחכו לשנה הבאה, שבה האירוויזיון לא ייערך ככל הנראה בישראל.
"העמדה שלנו מלאה ניגודים. ההשתתפות שלנו מבוססת על התפיסה שלנו בנושאים כמו כוח והיעדרו, שאנחנו משקפים במוזיקה שלנו ושרלוונטיים לתחרות דווקא השנה. כמו כן, אנחנו מאמינים שאם לא נציג אג'נדה ביקורתית, מישהו אחר יביא אותה".
בית–שאן, סרט מלחמה
הם מלאי ניגודים אבל עושים זאת בדרך משעשעת. גם ההופעה שלהם באירוויזיון צפויה להיות ביזארית, אפילו במונחים של תחרות שהוכיחה יותר מפעם אחת בעבר שלמונח ביזאריות אין תחתית. "בהשוואה למקומות רבים בעולם, איסלנד היא מקום עם מעט מאוד דאגות", הם מודים. "זה מספק לנו את הפריבילגיה לפתח הרבה מאוד סרקזם. אבל באיסלנד, כמו בכל מקום אחר, מגיעים הדים לפוליטיקה העולמית. השיח המבדל, שזוכה לפופולריות בטריטוריות אחרות, נשמע יותר ויותר גם אצלנו. אנחנו מקבלים תזכורת לכך שליברליות ודרך חיים סובלנית אינן מובנות מאליהן".
פרט לישראל, הטארי גם מבקרים בחריפות את הקפיטליזם הגלובלי וטוענים כי השתתפותם באירוויזיון "נועדה להביא קץ לקפיטליזם", כדבריהם. אלא שזירת הפעולה, האירוויזיון, היא התגלמות הגלובליזציה. צביעות? לא לדידם. “לנצח באירוויזיון זו אחת הדרכים לפרק את הקפיטליזם. אנחנו מאמינים בכך, אבל גם מודים שההשלכות של זכייה בתחרות הן כבר מעבר לשליטתנו. המטרה שלנו היא לספק הופעה משכנעת, להתעלות מעל הסדר של העולם הקפיטליסטי, ליצור דיון ביקורתי על הקונטקסט שבמסגרתו מתקיימת התחרות, לנצח את התחרות ולמכור טי־שירטים ומוצרים ממותגים אחרים לאורך כל הדרך", הם עונים בציניות האופיינית להם.
תודו שזה מוזר שאתם פועלים בזירה הכי קפיטליסטית, שנגדה אתם גם יוצאים.
"השאלה היא לא אם למכור את עצמנו, אלא מה המחיר. בכל אחד מאיתנו יש מלאך־מורד ושטן־תאגידי. שתי הדמויות הללו יוצרות ניגודים שאיתם אנחנו מחויבים להתעמת מדי יום. אנחנו מצייתים למערכת ומורדים בה בו־זמנית. ניצחון באירוויזיון יהיה חלק מתוכנית האב שלנו, להרוג את הקפיטליזם".
לאירוויזיון יש בכלל מקום כיום, לדעתכם, בעידן היוטיוב והסטוריז?
"אנחנו לא מסכימים. השידור הציבורי נחוץ היום יותר מאי פעם ואנחנו גם רואים ביוטיוב וברשתות החברתיות עיסוק רב באירוויזיון, עם תגובות, הערות ודיונים. האירוויזיון הוא גם במה פוליטית, אתר שבו מאבקים תרבותיים ניטשים סביב אירופה, הגבולות והמגבלות שלה. האירוויזיון הוא לא רק בבואה שדרכה משתקפת היבשת שלנו, אלא גם הכלי שבאמצעותו אנחנו חוצבים ומעצבים אותה".
מה דעתכם אגב על נטע ברזילי ו”טוי”?
“הו, השיר שלה היה מצוין. אנחנו מתים כבר לפגוש אותה”.
לתחרות הם מגיעים אמנם כסוג של גימיק, אבל מבקשים למנף אותה - ואת הזכייה האפשרית בה - לטובת פרסום אירופי שיחצה את גבולות ארץ הקרח שבה הם מתגוררים. בשבועות האחרונים הם כבר הפכו לסנסציה ברשתות חברתיות, וכאמור, התמקמו בחמישייה הפותחת של טבלאות ההימורים לקראת האירוויזיון - טבלאות שניבאו בהצלחה רבה בעבר את הזוכים בתחרות, כולל נטע, בשנה שעברה.
כזכור, גם השיח סביב "טוי" חרג מקרקורי התרנגולת בשיר: כלי התקשורת כתבו על המסר הפמיניסטי שהתכתב עם תנועת MeToo והעניקו לנטע, שהעבירה גם מסר של קבלת האחר ‑ יחס חם ומחבק. אלה אולי לא היו מסרים פוליטיים קוצניים כמו אלה שמעבירה הטארי, אבל הבליטו את השיר של נטע על פני המתחרים.
הניסיון של הטארי לצקת תוכן פוליטי להופעה באירוויזיון הוא לא הראשון לעשות כן (ראו מסגרת). התחרות הבינלאומית שימשה לא אחת כבמה למחאות שונות, שלא לדבר על דפוסי ההצבעה האוטומטיים, של מדינות שמעניקות נקודות זו לזו על בסיס שייכות אתנית, קרבה לאומית או תמיכה פוליטית. לנוכח העובדה שאחד החוקים הבולטים של התחרות הוא איסור על תכנים פוליטיים, כששירים נשלחים לתחרות עם מסר חד ‑ הם לרוב זוכים להתעניינות התקשורת העולמית, שבימים כתיקונם מגיבה לשירי האירוויזיון ביחס מנומנם. כך גם היה המקרה של הטארי: מיד עם זכייתם בתחרות הקדם־אירוויזיון באיסלנד, קיבלה הלהקה כתבות פרופיל מושקעות בכלי התקשורת המשפיעים באירופה. רשת בי־בי־סי הקדישה ללהקה כתבה מחמיאה שבה נכתב כי "איסלנד מחבקת את המסר הקודר של 'הטארי' כלפי ישראל". גם "האינדיפנדנט" הבריטי הקדיש ללהקה כתבה נרחבת במיוחד וציטט את חבריה, שאמרו כי "מי שחושב שהוא הולך לאירוויזיון בישראל בלי להביע מסר פוליטי, טועה".
לפרובוקציה סייעה גם העובדה כי האבות של שני חברי הלהקה הם דיפלומטים בכירים: אביו של הניגן הוא מבכירי משרד החוץ האיסלנדי ואביו של אינר הוא שגריר איסלנד בלונדון. מה אומרים ההורים על ההתבטאויות האנטי־ישראליות של חברי הלהקה? “אנחנו לא יכולים לדבר בשמם", עונים חברי הלהקה ומוכיחים שדיפלומטיות יכולה לעבור בגנים.
ההתבטאויות האנטי־ישראליות של הטארי רכבו גם על עצומה גדולה, שעליה חתמו כ־27 אלף בני אדם באיסלנד - קרוב לעשירית מתושבי המדינה - בקריאה להחרים את האירוויזיון בישראל. למעשה, איסלנד הייתה המדינה הראשונה שקראה להחרים את התחרות - ועשתה כן ימים ספורים אחרי הזכייה של נטע באירוויזיון בליסבון, בשנה שעברה.
כמצופה, כניסתה של הטארי לזירת ההיאבקות מול ישראל רכשה לה אוהדים רבים בקרב ארגוני החרם, שאף קראו לתומכיהם להצביע לה בתחרות. החשש כי הלהקה תבצעו פרובוקציה פוליטית על הבמה, בשידור חי, לא נעלמה גם מעינם של ראשי איגוד השידור האירופי. הם שיגרו לחבריה אזהרה חריפה והדגישו בפניהם כי מחאה פוליטית על הבמה תגרור השלכות קשות כלפיהם וכלפי ארצם בתחרות. באיגוד השידור האיסלנדי סיפרו לי השבוע כי חברי הלהקה הוחתמו על הסכם, המחייב אותם להימנע מהבעת דעה פוליטית על במת האירוויזיון בתל־אביב. אנשי האיגוד אף הודו כי חברי הלהקה וההתבטאויות שלהם גרמו לאיסלנדים כאב ראש לא קטן.
בתגובה לפניית "ידיעות אחרונות" מסרה גם דוברת איגוד השידור האירופי, כי "האירוויזיון הוא אירוע בידור א־פוליטי, המקרב בין אנשים ומדינות. איגוד השידור האירופי ואיגוד השידור של המדינה המארחת נוקטים את כל הצעדים הדרושים כדי להבטיח את אופיו הא־פוליטי של האירוע. כל האמנים והמשלחות מצופים לציית לחוקים של התחרות בתל־אביב".
ומתאגיד כאן מסרו: "איגוד השידור האירופי מצפה מכל המשלחות לכבד את האירוע המוזיקלי והא־פוליטי. כל הפרה של הנהלים תטופל על ידי ה־EBU".
סנונית ראשונה לבלגן נצפתה כבר לפני שבועות אחדים, כשחברי הלהקה הגיעו לישראל כדי לצלם את הגלויה לאירוויזיון (סרטון קצר שבו מצולמים חברי הלהקה על רקע נופי הארץ, המוקרן לפני ביצוע השיר שלהם בתחרות). האתר הנבחר היה אזור בית־שאן, עניין שגרר התנגדות של חברי הלהקה, שדרשו לברר ולוודא כי "לא מדובר בשטח כבוש". אחרי שקיבלו הבהרה, מלווה במפה, התרצו והסכימו להצטלם. “ההשתתפות באירוויזיון כרוכה בצילומי הגלויה, אז בסופו של דבר נאלצנו לציית", הם אומרים. "הצטלמנו לגלויה, אבל אמרנו מראש שלא נסכים להצטלם עם נופי השטחים הכבושים, כפי שעשו מתחרים אחרים באירוויזיון. בעינינו זה יהיה מגוחך להצטלם על רקע נופי הגדה המערבית, למשל, בלי להציג את ההקשר של התושבים המקוריים של הגדה".
כל היוזמות להחרים את האירוויזיון לא צלחו. מה המסקנה?
“זו שאלה מצוינת ונשמח לענות עליה בשאלה אחרת: למה ישראל בכלל משתתפת בתחרות?”
אענה בשאלה נוספת: האם אתם תומכים בחרם על ישראל?
“המטרות של תנועת החרם הן לגיטימיות, כמו גם הטקטיקה שלה להתנגד לישראל באמצעים לא אלימים. אנחנו נשתמש בכוח שלנו להיות השראה לשיח ביקורתי על זכויות אדם".
ואם האירוויזיון היה מתקיים ברוסיה, מדינה שמפרה ברגל גסה זכויות אדם, הייתם מחרימים גם את התחרות שם?
“אנחנו לא מחרימים את האירוויזיון, אלא מביעים התנגדות לא אלימה באמצעות אג'נדה וביקורת. לשאלתך: אנחנו גם ביקורתיים כלפי הפרת זכויות אדם שמתבצעת ברוסיה. אנחנו לא אנטישמים, אלא מגנים גזענות על כל גילוייה. הרבה ישראלים מדברים בעד צדק וזכויות אדם. הם, מן הסתם, לא אנטישמים".
אבל חוקי האירוויזיון קובעים שמדובר בתחרות א־פוליטית.
“גם שתיקה היא עמדה פוליטית. החוקים קובעים תנאים, שלפיהם גידופים, תעמולה פוליטית או כל מה שיכול לפגוע ברגשות הקהל, אסורים על הבמה. זה כשלעצמו פרדוקס, שכן ברור שכל השירים שיוצגו על הבמה בתל־אביב עשויים להעליב או לפגוע באנשים כאלה או אחרים".
יש בישראל אנשים שקוראים לא להכניס אתכם למדינה. מה תאמרו להם?
“אין דבר שנותן לגיטימציה לתנועת החרם על ישראל כמו החוק נגד תנועת החרם (שנחקק בישראל, י"ח)”.
אבל בסופו של דבר, האירוויזיון הוא תחרות מוזיקלית, לא פוליטית.
“אם האירוויזיון הוא לא אירוע פוליטי ‑ אז מפלגת הליכוד היא להקת פופ ונתניהו הוא הסולן שלה".
