yed300250
הכי מטוקבקות
    הגדר על גבול ישראל־מצרים. נחש ברזל אינסופי, שנבנה ביותר ממיליארד שקל
    המוסף לשבת • 24.04.2019
    עבור, גבול לפניך
    יותר מ–200 ק"מ מפרידים בין משולש הגבולות מצרים–ישראל–עזה למעבר טאבה שליד אילת | ביניהם מחברת גדר מרשימה וכעורה, שנבנתה כדי להגן על ישראל מדאעש, וכביש שסגור ברוב ימות השנה אבל נפתח בחול המועד | יומן מסע במסלול המיוחד הזה: מהאופנוענים שבאו לטיול אקסטרים, דרך המתיישבים שעושים ציונות בשאנטי, עד הקצינים הבדואים שאוכלים מצות בפסח
    איתי אילנאי | צילומים: שאול גולן

    הפעם האחרונה שבה רכב של צבא מצרים חדר לשטח ישראל הייתה ב־5 באוגוסט 2012. חוליית טרור פלסטינית שהסתננה מרצועת עזה לתוך מצרים, נכנסה למוצב מצרי והרגה 16 חיילים ושוטרים. אחר כך השתלטה על משוריין צבאי ונכנסה איתו דרך גדר הגבול המפרידה בין מצרים לישראל - מפלצת מתכת שבשיאה מתנשאת לגובה של שמונה מטרים.

     

    באותה שעה עמד רס"ל יוסוף אלסראיעה בקרבת מקום, ראשו מבצבץ מרכב צבאי מסוג "קטלן" ואצבעו על הדק המקלע. ברגעים כאלה אלסראיעה לא מדבר עברית, גם לא את שפת אמו, ערבית. הוא מדבר צה"לית. "בהתחלה לא הבנו אם המשוריין נמצא בשטחנו", הוא משחזר. "אבל אז הכלי הגיע לאחד מקווי הדיווח באזור הדרומי, ופלוגת הקבע שלנו התחילה לירות עליו בכל מיני אמצעים, והוא הסתובב ונסע לכיווננו". גם אלסראיעה ירה מהמקלע שלו לעבר המשוריין השועט, עד שפגז טנק בלם אותו לבסוף בתחנת האוטובוס שבכניסה ליישוב כרם שלום, קילומטר וחצי בתוך שטח ישראל. "הצלחנו למנוע את החדירה", מסכם אלסראיעה את האירוע בצה"לית שוטפת.

     

    אלסראיעה בן ה־25, נשוי ואב לשלושה, הוא בדואי המתגורר בפזורה שליד כסייפה. אחד מדודיו נהרג בהתהפכות האמר במהלך מרדף, אחר נפצע כשעלה על מטען. "אצלנו מתגייסים לקרבי מאז שהשייח' של השבט שלנו השתתף במלחמת ששת הימים", הוא מותח את חזהו, לרגליו נעליים אדומות ובידיו רובה מיקרו־תבור, מחסנית בהכנס. ביום ראשון של חול המועד עמדנו איתו בשפיץ של משולש הגבולות ישראל־מצרים־עזה, ממש מול הנקודה בה פרץ המשוריין את הגדר. זהו חג האביב אבל מעלינו מתקבצים עננים אפורים וטיפות דקות מרטיבות את אדמת ישראל, עזה ומצרים. למרות הרוח העזה התחושה קלסטרופובית: מסביבנו מסתחרר ורטיגו של גדרות תיל ומגדלי שמירה. כמעט בלתי אפשרי להבין מה כאן שייך לאיפה, מי נלחם במי.

     

    אל תוך המורכבות הזאת הטיל צה"ל את היחידה המורכבת ביותר שלו, היחס"ר (יחידת סיור) הבדואי, שבאופן מסורתי מוצבת במשולש הגבולות. זו יחידה שכל לוחמיה בני מיעוטים ובפלוגת המינהלה שלה משרתים גם יהודים. מפקד הפלוגה של אלסראיעה, למשל, הוא נוצרי. סגנו מוסלמי. "בחדרים, כשהחיילים משוחחים בינם לבין עצמם, אין בעיה שהם ידברו ערבית", אומר הסגן, סגן מוחמד הייב. "אבל בשטח, כשמחלקים פקודות, אנחנו מדברים בעברית, השפה הרשמית של צה"ל. רק אם יש רגעים שבהם החייל בקצה לא מצליח להבין אותי, אני עובר לערבית, כי זה משרת את המשימה שלי".

     

    התאומות רז ושי זוארץ בטיול. "הבטחנו שנבקר כאן אחרי שנשתחרר"
    התאומות רז ושי זוארץ בטיול. "הבטחנו שנבקר כאן אחרי שנשתחרר"

     

     

    הייב הוא בן 23, קצין בדואי מהיישוב רומת אל־הייב שבגליל. נאה, רהוט, ארץ ישראל הישנה והטובה. "כמוסלמי אני לא מחויב להתגייס, אבל זה משהו שרץ במשפחה עוד מהימים של יגאל אלון, ששילב את בני השבט שלנו כפלוגה בפלמ"ח", הוא אומר. הייב מוסיף ש־90 אחוז מחבריו לכיתה התגייסו לצה"ל, ואני משיב לו ש־90 אחוז מהישראלים בני גילו כנראה לא יודעים מי היה יגאל אלון.

     

    בשבוע האחרון אלסראיעה והייב המוסלמים לא אכלו חמץ, כמו כל יתר חיילי צה"ל. "התרגלתי", מחייך אלסראיעה. "אני משרת כבר כמעט עשר שנים, ותמיד בפסח אוכל מצות". בפלוגה שלהם ציינו השבוע גם את חג הפסחא הנוצרי, ובקרוב יחגגו את עיד אל־פיטר המוסלמי. "אנחנו שומרים את כל המצוות", קורץ הקצין הייב.

     

    נראית מהחלל החיצון

     

    כך - בתוך אידיליה מוקפת גדרות, שנאות ואלימות - מתחיל המסע שלנו לאורך גבול מצרים, כ־200 קילומטרים מכרם שלום בצפון ועד אילת בדרום. זה יהיה טיול באזור המבודד ביותר בישראל, שממה מרהיבה המוכרת בעיקר לחיילים, מבריחים, להקת חסידות שפגשנו בדרך וקומץ יודעי ח"ן. ובכל זאת, השבוע מצאנו כאן לא מעט חיים.

     

    אורן שלום מבאר מילכה. "ציונות של שנות ה־2000"
    אורן שלום מבאר מילכה. "ציונות של שנות ה־2000"

     

     

    את מרבית הדרך עשינו על כביש מספר 10, פס אספלט דק, משובש, למוד קרבות, זרוע משלטים, מגדלי שמירה ואנדרטאות. מאז אוגוסט 2011, אז נהרגו שמונה ישראלים במתקפת טרור בצמוד לגדר הגבול על יד אילת, סגור הכביש הזה לתנועת אזרחים. את חלקו הצפוני - מכרם שלום ועד מסוף הגבול בניצנה - עשינו לפיכך בליווי הצבא, וגם זאת רק לאחר סדרת תיאומים ארוכה. הנסיעה בחלקו הדרומי - מהיישוב עזוז עד המפגש עם כביש 12 - התאפשרה לאחר שצה"ל פתח את הכביש באופן חריג למטיילים, לרגל חג הפסח, במה שהפך כבר למעין מסורת שנתית. יתרת הדרך - על כביש 12 וכביש 90 - פתוחה לתנועה כל ימות השנה. האבסורד הוא שדווקא באזור שבו התרחש הפיגוע נותר הכביש פתוח באופן קבוע.

     

    מאז שבני יעקב ירדו מצרימה ועד שמשה רבנו קרע את ים סוף, מאז מלחמת השחרור ועד הסכם השלום החוגג בימים אלה 40 שנה, מנהל עַם ישראל מערכת יחסים מפותלת עם מצרים, ובמיוחד עם חצי האי סיני. הטוויסט האחרון בעלילה הגיע בנובמבר 2010, אז החלה ישראל לבנות את גדר הגבול החדשה החוצצת בינה לבין מצרים. בתוך שנתיים, ובהשקעה של יותר ממיליארד שקל, הושלמה הגדר וכעת היא נחש ברזל אינסופי, חיה שניתן לראות מהחלל החיצון. לראשונה מאז ימי האבות והפרעונים הופרד חצי האי סיני מארץ ישראל במכשיר פיזי, מכוער ומרשים. לאורך כל הדרך תלווה אותנו הגדר הזו. לא ניתן יהיה להתחמק ממנה.

     

    מעט דרומית לכרם שלום, בקו דיווח 65, נמתח גבול הגזרה בין היחס"ר הבדואי לגדוד קרקל של חטיבת פארן. אנחנו עוברים מהג'יפ של יוסוף ומוחמד לג'יפ של יאיר ומאיה. קרקל היא יחידה מעורבת מסוג אחר - משרתים בה גברים ונשים - המוצבת גם היא באופן קבוע לאורך גבול מצרים. אחרי יותר משנתיים בגזרה גם סרן יאיר בולר וסמ"ר מאיה דהן, כמו הבדואים של היחס"ר, הפכו לאנשי המדבר ומכירים פה כל סלע.

     

    אנחנו נוסעים בתוך סוואנה אפריקאית בירוק וחום דהויים. הרוח החזקה מסיעה גרגירי חול שדוקרים את העור החשוף. משמאלנו קצה שטחי האש השוממים של צאלים, גבעות נמוכות מנוקדות בשיחים מאפירים. מימיננו, כתמיד, הגדר. כמעט ואין כאן נפש חיה. מדי פעם מבחינים בשומר מצרי משועמם במרומי איזה מגדל. מתוך החולות צצות מעת לעת השכבות הגיאולוגיות של הגבול: שרידי מגדלי תצפית משנות החמישים, תלתלי גדרות ישנות שאפשר לקפץ מעליהן בקלות.

     

    אייל טובול מעזוז. "למה סגרו את הכביש? זה כסת"ח"
    אייל טובול מעזוז. "למה סגרו את הכביש? זה כסת"ח"

     

     

    הגדר החדשה הביאה עימה שלווה. "תכלס, האתגר הכי גדול כאן זה לשמור על דריכות", מודה סרן בולר. לדבריו האיום הגדול ביותר בגזרה הוא "מחוז סיני של המדינה האיסלאמית", אחד הסניפים המשגשגים של דאעש הפועל בחצי האי ונלחם בעיקר בצבא המצרי. "קשה להתמודד עם האויב הזה כי אתה לא רואה את הפנים שלו, אבל אתה יודע שהוא שם, ושהוא יתקוף איפה ומתי שנוח לו", אומר בולר. באלגוריה ל"משחקי הכס", אם הגדר היא "החומה", הרי שדאעש הם המתים המהלכים.

     

    עמק שלוש המלחמות

     

    בצד הישראלי הגדר הצליחה עד כה למנוע מתקפות של "מחוז סיני", אך עיקר מטרתה ותפוקתה בגדיעת זרם ההמונים שהסתערו ברגליים יחפות על גבולה הדרומי של ישראל ב־15 השנים האחרונות, ושמקורו הרחק בסודאן ובאריתריאה. "אחרי שהקימו את הגדר, כניסת בני אדם דרך הגבול נפסקה לגמרי", מדווח בולר. "מה שנשאר פה בעיקר זה הברחות, לרוב של סמים".

     

    בניצנה הופכים החול לסלע והגבעות המתונות להרים אימתניים וקירחים. מדבר כהלכתו. מהצד המצרי משתרע עמק שטוח ורחב ידיים, ובמצפור על שם חיים בר־לב (שסגור לאזרחים) אנחנו למדים מהכיתוב על לוח האבן שאפשר לכנות את הוואדי הזה "עמק שלוש המלחמות": מכאן פרץ צה"ל לעומק סיני במלחמות העצמאות, קדש וששת הימים. מלבד יישובי אשכול בצפון והעיר אילת שבדרום, אזור ניצנה הוא היחיד לאורך הגבול שבו חיים אנשים. כמה מאות משפחות מתגוררות כאן בחופן יישובים קטנים, רחוק מכל דבר וקרוב מאוד לגדר. אורן שלום פוגש אותנו על יד שער הכניסה לבאר מילכה, דיונה עגולה שהפכה ליישוב משגשג. הוא הרבש"צ המקומי ובטנדר המאובק שלו מונחים משקפת, כמה מכשירי קשר וכוס קפה נצחית. באיחור קל אני מבחין שעל המושב האחורי ממתין גם אפוד קרבי מזווד, כולל אמצעי מתקדם לראיית לילה, מוכן להקפצה. "אני לוחם בנשמה שלי", מסביר שלום. "בהיבט הזה, קיבלתי שם משפחה מאתגר".

     

    חסידות ליד באר מילכה. הגדר שוקקת חיים
    חסידות ליד באר מילכה. הגדר שוקקת חיים

     

     

    הוא בן 49, יליד המושב כפר אהרון, חניך ומדריך בתנועות הנוער, לוחם בצנחנים. לפני 15 שנים חיפש לעשות משהו בעל משמעות ושמע על כוונה להקים יישוב בנגב. "עד אותו זמן, ממש לא אהבתי את הדרום", אומר מי שכרך את גורלו בדיונות. בין חברי הגרעין שהקימו את באר מילכה מצא את אשתו, היום אם חמשת ילדיהם.

     

    שלום מגולל בזריזות את התלאות הביורוקרטיות שהובילו להקמת באר מילכה ב־2006. בהתחלה לא היו כאן אישורים, חשמל, כביש. לא היה דבר מלבד חום. לאט־לאט השיגו אישור, גירדו קו חשמל, סללו כביש, הקימו רפת. היום חיות ביישוב הזה 46 משפחות מרוצות, מרביתן עוסקות בתיירות וחקלאות. החום נשאר.

     

    הדבר היחיד שלא הטריד את המתיישבים כאן בתחילת הדרך היה המצב הביטחוני. הגבול תמיד נותר במרחק נגיעה, אבל אפילו גדר לא טרחו לבנות עליו. "הברחות הסמים אז נעשו עם גמלים, שתבין את רמת השאנטי־באנטי", אומר שלום. "ימי מובארק היו שקטים ועליזים, רק אחרי ההפיכה התחילה ההידרדרות בסיני".

     

    הפיגוע סמוך לאילת ב־2011 האיץ את קצב בניית גדר הגבול החדשה והעלה את רמת הדריכות. שלום מצא עצמו מוטרד. "בגלל שהאזור שלנו מרוחק, במקרה של אירוע חטיפה זמן ההגעה של כוחות התערבות מיוחדים ארוך מאוד", הוא מסביר מדוע החליט שצריך כאן צוות לוט"ר (לוחמה בטרור) קבוע. זה לקח קצת זמן אבל לאחרונה אימץ צה"ל את הרעיון והיום שלום הוא סגן מפקד יחידת לוט"ר אזורית המונה 28 לוחמים במילואים, כולם מקומיים יוצאי יחידות מיוחדות. מה שמסביר את אפוד הקרב במושב האחורי.

     

    האנדרטה לזכר סמ"ר ירון מאיה, ולצידו העץ שזקוק להשקייה
    האנדרטה לזכר סמ"ר ירון מאיה, ולצידו העץ שזקוק להשקייה

     

     

    כשהוא לא לוחם הוא חקלאי. "בהתחלה חרשנו כאן עם מחרשה מחוברת לג'יפ לנד־קרוזר. ככה פתחנו את האדמה", הוא צוחק ומסיע את הטנדר בין החממות. "ממש ציונות של שנות האלפיים". תחת גלגלי הלנד־קרוזר הצמיח שלום את "כרמי שלום", ריאה ירוקה בלב המדבר בה גדלים שלושה זנים של ענבי יין. "אמרו לי שגפנים לא יגדלו בחולות כאן, והכרם באמת כמעט מת לי פעמיים", הוא מלטף ענף מלבלב של קברנה סוביניון. לאחרונה נטע גם כרם זיתים ובו שתולים עצים שנתרמו ישירות על ידי נדבנים יהודים מהתפוצות, שראו מצווה בהפרחת השממה. "הם מקבלים תצלום מרחפן עם העץ הספציפי שתרמו. יש להם נקודה בווייז שמראה להם בדיוק איפה הוא", אומר שלום. ציונות, שנות האלפיים.

     

    לפני שאנחנו נפרדים הוא מספר לי סיפור: "היה לי שירות צבאי קשה, ראיתי דברים שעשו לי קונפליקטים. כשהשתחררתי רציתי אוויר, הייתי צריך לנוח, והצבא לא הבין את זה. שיחררו אותי ממילואים על פרופיל נפשי 21. תליתי את החרב ל־16 שנים, ורק לאחרונה חזרתי לשירות מילואים והעלו לי פרופיל חזרה ל־97".

     

    אני מנסה להבין האם הירידה שלו לקצה הנגב קשורה בבריחה מהמלחמות ומהצבא, או להפך - לרצון לתרום למדינה ככל יכולתו. או במילים אחרות, האם זה קשור לפרופיל 21 או ל־97. "אני גדלתי על ספרים של ראשית הציונות, ההתיישבות, אריק מהצנחנים, מורשת הקרב של הלח"י", הוא עונה. "הייתה לי אפשרות לשגשג כלכלית, אבל הירידה לנגב הייתה מתוך החלטה שלא ללכת אחרי הזרם שדוחף להצלחה אישית. אמרתי לעצמי שאני מוכן לעצור את החיים שלי לכמה שנים כדי להקים יישוב בישראל".

     

    זה לא מתיש להגיע למקום הכי מבודד ורגוע רק בשביל להסתובב עם כל כך הרבה ציוד צבאי?

     

    חבורת האופנוענים. "בלי מכוניות, הפרעות או סיכונים"
    חבורת האופנוענים. "בלי מכוניות, הפרעות או סיכונים"

     

     

    "בארץ ישראל נכון ל־2019 אין מקום שבו יש שקט מוחלט. המגל והחרב, אני רואה בשילוב ביניהם הרמוניה".

     

    אמריקנו במדבר

     

    גם ביחס ליישובי ניצנה המרוחקים, עזוז הוא חור. 16 משפחות גרות פה במה שנדמה כעיירת מערבון על LSD: צימרים, סדנאות קרמיקה והכנת תכשיטים, שלדי מכוניות מעוקמים והכל באלפי צבעים.

     

    מחוץ ל"קפה עזוז" לא תמצאו חניה. חול המועד וזו עונת השיא. בעל הבית כאן הוא אייל טובול, עולה מצרפת, חייל בודד בדימוס, היום אב לשלושה. הוא גר בעזוז כבר 15 שנה ופעם בשנה יוצא לחופשה של חודשיים, כדי למצוא את השקט שלו במקום אחר. כשפתח את הקפה לפני עשר שנים אמרו לו שהוא משוגע, ומאז לא מפסיקים להגיע לקוחות. גם ברי סחרוף, אהוד בנאי ועמיר לב הופיעו כאן, רשימה חלקית. היתרון הגדול של הקפה בעונה הזו הוא שהוא מוכר חמץ, והאוכל כאן טרי וטעים. אולי אחראים לכך אנינות הטעם הצרפתית של טובול, אולי רף הציפיות המחייב של תיירי המרכז, אולי העובדה שכל הירקות כאן מגיעים היישר מהחממות של יישובי האזור.

     

    אברהם הבטאי, במלון "הרודס" באילת. "מקנא בישראלים"
    אברהם הבטאי, במלון "הרודס" באילת. "מקנא בישראלים"

     

     

    במהלך חג הפסח מאפשר כאמור הצבא לאזרחים לנסוע על כביש 10, מעזוז עד מבואות אילת. "כבר הרבה זמן אנחנו מבקשים שיפתחו את הכביש הזה", מתלונן טובול אגב הכנת אמריקנו. "לא רק בגלל התיירות, אלא בשביל החופש. זה כמו לגליזציה, למה לא לאפשר משהו שקיים? ביהודה ושומרון כל הכבישים פתוחים כל הזמן, למרות שיש פיגועים. פה היה פיגוע אחד, וסגרו את הכביש לשמונה שנים. זה כסת"ח".

     

    אנחנו מסיימים את האמריקנו וחוזרים לכביש 10, אל הנוף הפראי. אחרי הקלסטרופוביה של משולש הגבולות והאפרוריות של ניצנה, מזג האוויר מתבהר ואפשר לראות את צללי העננים דוהרים על אדמת המדבר הפתוחה. על האווירה הנעימה מעיבה העובדה שצה"ל תיגבר השבוע את כוחותיו לאורך הציר, ואחת לעשר דקות אנחנו חולפים על פני עמדה צבאית מאוישת.

     

    במהלך הנסיעה אי־אפשר שלא להרהר בדבריו של בעל בית הקפה מעזוז: כיצד ייתכן שכביש בתוך גבולות ישראל, הנמתח לאורכו של גבול שאינו נמצא במחלוקת מדינית ומפריד בינינו לבין מדינה שיש עימה הסכם שלום מוקפד ויציב, נחסם באופן קבוע - וגם כשהוא נפתח, נראה כמו דרך תחת כיבוש צה"לי? האם מדובר בכסת"ח או בצורך ביטחוני אמיתי? לפי המפקדים בשטח לפחות, ההסבר הוא שהערכת המצב מחייבת הערכות מבצעית ייחודית ובשל מיעוט המשתמשים הציר אינו פתוח ביתר ימות השנה.

     

    כך או אחרת, הציר מג'עג'ע בתוך ואדיות צחיחים שרגל אזרח בקושי דרכה בהם בשנים האחרונות וחולף על פני מחנות צבאיים סחופי רוח. החיילים הרבים שאנחנו פוגשים בצד הדרך מצוידים באוהלי שדה ובתודעת שירות - כל אחד מהם מברך בחג שמח ושואל אם חסר לנו משהו. מאחורי אחד העיקולים, באמצע שום מקום, ספסל פיקניק, עץ ושלט: "מטייל/חייל יקר! העץ הנטוע בסמוך זקוק להשקיה. אנא סייע לעזור בצמיחתו". על החתום משפחתו של סמ"ר ירון מאיה ז"ל, שנהרג כאן בתאונת דרכים מבצעית. אנחנו משקים את העץ וממשיכים הלאה.

     

    סרן בולר (משמאל) וסמ"ר מאיה דהן מקרקל. החיים בסוואנה
    סרן בולר (משמאל) וסמ"ר מאיה דהן מקרקל. החיים בסוואנה

     

     

    אבירים על גלגלים

     

    למרות מזג האוויר ההפכפך, יש לא מעט אזרחים שניצלו את האפשרות לנסוע בכביש 10 הסגור בדרך כלל. יעקב ורטמן מאבן יהודה מספר דרך הקסדה שהגיע לכאן עם חבורת אופנוענים, כולם בגילאי 50 וצפונה, שעושים טיולים דו־גלגליים ברחבי הארץ. גיא חלמיש, עורך מגזין האופניים "בייקפאנל", ירד דרומה כדי לדווש 130 קילומטרים מבלי לחשוש שמא יידרס. "במרכז הארץ אנחנו סובלים מעודף מכוניות, עודף הפרעות, סיכונים", הוא מסביר. "בכביש הזה זה לא קיים, וזה משהו שאתה לא יכול לחוות בדרך כלל".

     

    את שמוליק, בחור בשנות ה־20 לחייו, אנחנו פוגשים מבשל קפה באחד מאוהלי החיילים הפזורים לאורך הדרך. מתברר שהוא ניסה להבקיע עם הפרייבט שלו את שביל העפר המוביל מציר 10 אל הקניון הלבן, אחת הנקודות היפות באזור, בעיקר עכשיו שיש שמועות שגביו התמלאו במים חיים. באמצע הדרך פגש הפרייבט אבן, ומכל השמן התפרק. כבר שעה וחצי ששמוליק מחכה לגרר מאילת שיבוא להציל אותו. "שלחתי לו מיקום בווייז, הוא אמור להגיע תוך שעתיים", מקווה האיש שתקוע כעת רחוק יותר ממה שאי־פעם דמיין כאפשרי. "לא נורא, זה חלק מהחוויה".

     

    ליד אנדרטה נוספת - זוג כנפיים מעוכות, זקורות אל השמיים, לזכרם של הטייסים אורי סלומון וטל צרי שהתרסקו כאן ב־1980 - אנחנו מוצאים את התאומות רז ושי זוארץ. הן לוחמות קרקל לשעבר שעדיין זוכרות את שמות המוצבים וקווי הדיווח בגזרה, וקפצו לביקור בשביל הנוסטלגיה. "כשהיינו בסדיר תמיד אמרנו שנבוא לטייל פה אחרי שנשתחרר", אומרת שי. "שירתנו כאן בשנים 2009־2012, בתקופה שלא הייתה גדר והיו מגיעים המון אריתראים וסודנים", ממשיכה רז. "בסיורים שלנו היינו פוגשות אותם והדבר הראשון שביקשו זה סיגריה".

     

    רס"ל יוסוף אלסראיעה. מדבר צה"לית
    רס"ל יוסוף אלסראיעה. מדבר צה"לית

     

     

    "טיפלנו בהם בכפפות של משי, נתנו להם מים, לחם וריבה. ואז היינו מעבירות אותם לָ'סודניה' (במלרע) בהר חריף. טיפלו בהם שם יפה מאוד", אומרת שי. אני מנסה לברר מה זה בדיוק ה"סודניה", אבל הן ממהרות.

     

    לעומת מערך ההגנה המורכב של צה"ל - תצפיות, האזנות, גדרות, עמדות, סיורים, מצלמות וכמובן הגדר בה"א הידיעה - המערך המצרי מונוטוני. פעם בכמה קילומטרים ניצב מן העבר השני של הגבול מעין ריבוע בטון ענקי, שאורך כל אחת מצלעותיו כמאה מטר וממנו מתרוממים שני צריחים שכמו נלקחו מתוך האגדות. לא ברור מה טיבם של המוצבים המוזרים האלה ומדוע הם גדולים כל כך, אבל כשאתה נתקל באחד מהם אתה יודע לפחות שהתקדמת עוד קצת בדרך הארוכה דרומה.

     

    פעם אחת גם זיהינו אבן גבול, מעין משקולת שהונחה על חודה של גבעה ומהווה שדר היסטורי: ב־1840 שירטטה האימפריה העות'מאנית, לראשונה, גבול בין מחוז מצרים למחוז ירושלים והחיג'ז. לאחר הכיבוש הבריטי של מצרים, שנועד בעיקר כדי להבטיח את השליטה בתעלת סואץ, חששו הבריטים שהגבול הזה קרוב מדי לתעלה. ב־1906 הוזז הגבול מזרחה, אל הקו המחבר בין רפיח לעקבה. על אף שמדובר בקו שרירותי, הגבול של ימינו עדיין מתבסס עליו וזהו למעשה הגבול הוותיק ביותר בארץ ישראל בעת החדשה.

     

    יציאת מצרים פרטית

     

    סגן מוחמד הייב. שת"פ מימי הפלמ"ח
    סגן מוחמד הייב. שת"פ מימי הפלמ"ח

     

     

    כ־30 קילומטר מצפון לאילת מתחבר כביש 10 לכביש 12. אנחנו פונים ימינה וחוזרים לציוויליזציה: המדבר עדיין מדבר, הגדר גדר, אבל הנהגים עוקפים אותך ב־140 קמ"ש על קו הפרדה לבן. ההרים מאדימים. הים מתגלה ראשון, ואז עקבה ואילת, נווה מדבר שעלה על גדותיו. אנחנו באים בשעריה האחוריים של אילת ומגלים פקק תנועה מתמשך.

     

    מישהו צריך לדאוג שלכל הנופשים כאן יהיה מה לשתות על שפת הבריכה. אברהם הבטאי, בן 35, הוא מנהל ה"סנאק־בר" שעל יד אחת הבריכות במלון הרודס. הוא נולד באריתריאה, למד באוניברסיטה, אבל אז גויס לצבא, זה שמשתחררים ממנו בגיל 40 במקרה הטוב. "ב־2009 חתכתי משם", הוא אומר בעברית עדכנית, לבוש חולצת כפתורים מפוספסת של המלון. "רציתי רק להציל את החיים שלי". הוא עבר את מסע התלאות הרגיל של האפריקאים המגיעים לישראל, דרך סודאן, סיני והגבול הישראלי. יציאת מצרים פרטית, שמן הסתם הסתיימה ב"סודניה" שבהר חריף.

     

    אחרי מעבר במתקן חולות ובתחנה המרכזית בתל־אביב נסע לאילת באוטובוס של אגד והתחיל לעבוד כמלצר. כמה אלפי מבקשי מקלט חיים ועובדים היום בעיר, רבים מהם בשכונה מתקלפת ומוזנחת שזכתה לשם "סינג־סינג", על שם בית הכלא הידוע לשמצה במדינת ניו־יורק. "ג'יפה, אני לא גר שם", אומר הבטאי.

     

    המנהלים מיהרו לזהות את הכישרון שלו ומינו אותו למנהל. בשנים שחלפו מאז למד להכיר היטב את הישראלים הנופשים באילת. "אני מקנא בהם", הוא אומר. "רואה אותם עם המשפחה שלהם סביב הבריכה, מרגישים בסבבה, במדינה שלהם. אני בוכה כשאני רואה את זה, כי שנים לא ראיתי את המשפחה שלי".

     

     

     

    בשביל הרשמיות אנחנו יורדים עד למסוף הגבול בטאבה ומוצאים שם את יציאת מצרים, רק הפוך. עם ישראל מנסה לדחוק עצמו אל תוך סיני, אדיש לאזהרות של המטה ללוחמה בטרור. אם בתחילת המסע שלטו הגדרות ומגדלי השמירה, כאן שולטים הכפכפים. צפירות, צעקות - עומס שמפחית את החשק לרדת לסיני.

     

    חם, הערב יורד, ואנחנו מתחילים את הנסיעה הארוכה הביתה. זמן רב עוד נעמוד בפקקים עד היציאה מאילת. משום מה המחשבות נודדות אל שמוליק, אל מכל השמן המרוסק. מעניין אם הגרר שהזמין כבר הגיע.

     

    itay-i@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 24.04.19 , 17:23
    yed660100