נפרדים מאבו שוקרי

סמיר עבד א־רחמן, המוכר לחבריו ולבני משפחתו כסמי, ולשאר הישראלים כאבו שוקרי מחומוס אבו שוקרי שבאבו־גוש, הלך לעולמו בלילה שבין שישי לשבת, והוא בן 68. ספק אם האיש החרוץ והצנוע הזה, שהקדיש את חייו לשכלולה של מנה אחת בלבד, יודע איזה פרק סוער שמור לו בתולדות הקולינריה הישראלית.

את המסעדה הראשונה שלו באבו־גוש פתח אבו שוקרי בשנת 90', אחרי ששכר את המבנה מבעליו, נאג'י איברהים, שהיה גם בעל האטליז והמינימרקט הקרובים וגם בעל מסעדה משלו. לפני כן סמי רכש ניסיון רב בעבודה בכמה מוסדות ירושלמיים נודעים, כמו "שמש" או "טעמי". כשפתח את המסעדה הביא לעסק את חתנו, רושדי עבד א־רחמן הצעיר, כדי שיעבוד יחד אתו. רושדי נשוי לאמל, בתו של סמי.

אבל הסיפור החל הרבה שנים קודם. בראיונות שנתן בעבר, אמר סמי שאת סוד הכנת החומוס המושלם למד אצל אבו פתחי אבו שוקרי, שהיה קרוב משפחתה של אשתו, ושהייתה לו מסעדה ליד הוויה דולורוזה בירושלים. זה היה עוד לפני מלחמת ששת הימים, הרבה לפני שהישראלים גילו את החומוס והפכו אותו למנה הלאומית. כשאבו שוקרי הראשון נפטר, בנו פתח חומוסייה חדשה ברחוב אל־וואד, באמצע הדרך משער שכם להר הבית. זו הייתה במשך שנים מסעדת אבו שוקרי של העיר העתיקה ומכאן נדד השם רב התהילה עד לאבו־גוש, למסעדה של סמי. ובאמת, המסעדה עבדה יפה שנים רבות, וגם הפכה למוסד. אלה היו השנים שבהן החיפוש הישראלי הבלתי נלאה אחרי החומוס האותנטי, הבלדי והאסלי מכולם, הפך לסוג של אובססיה.

אבל אז, בשנת 2004, נפל דבר: רושדי, החתן, פרש מהמסעדה של סמי והקים ממש מולה מסעדה משלו. על שתיהן נכתב: "חומוס אבו שוקרי המקורי, הראשון, מספר 1". כמעט דלת מול דלת. בשלב זה הסועדים, המגיעים לאבו־גוש בעיקר בשבתות, מבולבלים: את פניו של סמי, הנחבא אל הכלים באחורי המטבח, הם אינם מכירים. ואילו את רושדי, שהיה שנים ארוכות מלצר אצל סמי ושירת אותם, הם מכירים היטב. אז איפה אוכלים?

בהמשך אותה שנה, המאבק החריף: אצל הרושדים נכתב תחת השלט "חומוס אבו שוקרי המקורי מספר אחת" – גם "עברנו לפה". ואילו בשלט של סמי נכתב: "לא עברנו לשום מקום. היזהרו מחיקויים".

ואז בשנת 2006 — כחלק מהקמפיין הפרסומי של חומוס צבר — הוכרז פיוס בין הצדדים, שאף תועד בתשדיר פרסומת. השחקן ז'ק כהן נראה בו כשהוא מתווך בין הניצים כשהוא אומר "יאללה, סולחה". ואכן, בסופו של דבר פורסם שהצדדים למחלוקת החומוס הסכימו להפוך לשותפים שווים בזכויות.

סמי יחסר לא רק למשפחתו הענפה, חמשת ילדיו ונכדיו הרבים, אלא גם לאוהדי הניגוב, שכן הוא הותיר אחריו מוסד קולינרי איכותי, שפעל במשך כמעט 30 שנה. בישראל זהו הישג נדיר למדי. עובדה. ישראלים רבים, ובהם גם חומוסולוגים מדופלמים, מוכנים להישבע עד היום שהחומוס הטוב ביותר בארץ יצא במשך שנים מתחת ידיו של סמי עבד א־רחמן. יהי זכרו ברוך.