מסע של פעם בחיים

ילדיכם יוצאים למסע לפולין? אלו הן העצות החשובות עבורכם, ההורים:

1. עבור בני נוער רבים, זוהי הפעם הראשונה שבה הם נפרדים מההורים לתקופה ארוכה, ועליכם להיות קשובים וערניים לכל מה שהם חווים. עשו הכנה לכל הרגשות הללו בבית, דברו על כך, נדבו מידע שידוע לכם מניסיון אישי או של מישהו אחר במשפחה. אתם מכירים את נקודות החולשה והחוזקה של ילדכם ולכן ההכנה שלכם חשובה. לדוגמה, אם הוא חווה לאחרונה אובדן של קרוב משפחה, יכול להיות שהכאב יתפרץ אצלו דווקא במסע - הערנות שלכם וההכנה משמעותיות וכדאי לדבר איתו על הדבקות בחיים ובמה שקיים.

2. נוכחותכם במפגש שמתקיים עם אנשי הצוות. בקשו לשמוע על מטרות המסע, מהו בכלל המסע, לשם מה הילד צריך לצאת, מה זה ייתן לו ועם איזה מצבים וקשיים עלול להימצא ולהתמודד. חשוב שהצוות יציג בפניכם פרטים כמו באילו מלונות מתאכסנים והיכן מבקרים, את כל פרטי התוכנית.

3. זכרו שבמסע לפולין אין דבר כזה "חובה". אין חובה שמה שעשתה הבת הגדולה, תעשה גם הבת הצעירה יותר. מה שחובה זה שייבנה משהו מאוד מדויק, מסלול מתקדם, רעיון מוביל. דרשו לקבל תוכנייה מפורטת של כל מה שיקרה שם. יש היום נטייה ברורה להפוך את המסע למשהו מסחרי ולהקציב איקס זמן לכל אתר ‑ זו דרך מאוד רובוטית ולא נכונה.

4. במפגש ההורים חשוב שתהיו פעילים: אם מישהו הוא דור שני לניצולי שואה, ספרו על כך, ומכאן שגם ילדכם יבטא זאת במסע וישתף את חבריו. חשוב שהצוות יהיה שותף למידע הזה. מאוד מוסיף למסע לשתף בעדות שהנער שמע מקרוב משפחה שחווה על בשרו במקום האמיתי שבו קרה האירוע. חשוב לצייד אותו בחפצים, אם יש: תפילין שנשארו מהסבא, מכתבים וכדומה. אפשר לדבר על זה לא רק באתר עצמו, אלא גם בשיחות בערב. צרו אצלו את תחושת החיבור האישי וכך זה לא יהיה מסע מנוכר והוא יהיה קשוב יותר וערני לפרטים הקטנים.

5. מומלץ ביותר שבמהלך המסע תהיה קבוצת ווטסאפ משותפת לכל ההורים, שבה יוכלו לשאול שאלות ולקבל תמונות מהצוות בזמן אמת.

6. היו בקשר עם ילדכם באופן יומיומי, אבל לא במהלך היום. תנו להם להרגיש שאתם שם בשבילם אבל רצוי ליזום את השיחות מצידכם בשעות המנוחה שלהם בערב. זה הזמן של ילדכם לדבר, לפרוק, לשתף, לעבד ולהכיל את הרגשות, העצבים, הכאב והתסכול המתלווה למסע.

7. זו הפעם הראשונה שבה ילדכם חווה עומס רגשי ואף קושי פיזי בצורה כל כך אינטנסיבית. מנפו את ההזדמנות הזאת - כשאתם מקבלים תמונות שצילם, או כשהוא חוזר ופותח את האלבום, שאלו את השאלות הנכונות כמי שמכירים אותו ובדקו עימו לאן הוא לוקח את זה כצידה לחיים וליום שאחרי המסע.

8. מקובל שההורים שולחים מכתב לילדם והוא מקבל אותו לקראת השבת. המכתב מהבית המלווה בהפתעה קטנה, תמיד מעודד ומשמח. לא צריך לכתוב ספר שירה. דווקא מילים פשוטות שמביעות אהבה וגעגועים יעשו את העבודה. הימנעו מהשתפכות של אידיאלים גדולים וכבירים - אל תכתבו לילדכם כמה אתם גאים בעם שלנו, אלא כמה אתם גאים בו. הוא צריך כרגע את החום שלכם ולא עול ואחריות.

9. נוכחותכם חשובה גם ביום החזרה מהמסע. הגיעו לטקס המתקיים בשדה התעופה, בכותל ובכל מקום שהוא. שם תפגשו הורים אחרים שהיו שותפים לתחושות שלכם וכמובן שאת ילדכם עם שאר חבריו. זה הזמן לחבק את ילדכם ולראות על פניו את החוויות שעבר, להחזיר לו את התחושה הביתית ואת החום שהיה לו חסר בימים הללו.

10. דאגו שיהיה בטקס נציג הורים שידבר גם על התחושות שלוו למסע מבחינתם. הראו שהייתם נוכחים, לא רק מבחינת הילדים, אלא שבאמת הצלחתם להכיל את המסע.

11. גם אם זה הילד השלישי שלכם שיוצא למסע לפולין - התייחסו לכך כאילו זו הפעם הראשונה ואל תאמרו דברים בנוסח "כבר חווינו, כבר היינו". מהרגע שהילד וההורה נכנסו לתהליך ועד לסופו, ההורה חייב להיות מעורב.

12. ילדכם לא חש בנוח לשתף אתכם ברגשות ובחוויות? גם זה בסדר. אפשר להיות שם בשבילו גם בשקט. תפקידכם הוא להכיל את הסיטואציה ואת המצב.

13. אל תיבהלו. אין נער שחוזר ממסע לפולין בדיוק כלעומת שהגיע אליו. זהו מסע של פעם בחיים וצריך לתת לזה מקום ונוכחות, ולא לחזור כרגיל לסדר היום. עזרו לו לעבד ולהכיל את מה שראה.

14. דברו על המסע גם בתקופה שאחרי: ברמה הפסיכולוגית, המסע לפולין פוגש את הנערים בשלב התפתחותי מורכב שבו מתגבשת העצמאות וההגדרה העצמית. ידוע עד כמה בתקופה זו בני נוער מעדיפים לבלות עם בני גילם, ומבחינתם לחברים יש יותר כובד משקל מאשר לבית ולהורים. בנוסף, קיימת אצלם בשלב הזה תחושת אומניפוטנטיות שמגינה עליהם מפני תחושת פגיעות וחולשה. התחושה הזאת מהווה הגנה, אך למעשה בפועל הם מאוד פגיעים. מכיוון שכך, במסע לפולין יש שני אלמנטים מנוגדים התורמים לקושי הרגשי: ברמה הקונקרטית והמיידית קיימת ההתרגשות של יציאה לחו"ל ללא ההורים והנאה שגלומה בעצם הנסיעה. מאידך, מתקיים מסע המלווה בהרבה אובדן, שכול, מראות קשים, המעצב ומגבש את הזהות היהודית ומנגיש אותה לנערים, אך סודק הגנות. קיים פער לא פשוט בין שתי התחושות וזה מבלבל ומצריך תיווך. בחנו אם קיים שינוי במצב הרוח או בהתנהגות אצל הילד. האם הוא רגזן יותר? ישן יותר? עולה במשקל או יורד? התחיל לצרוך אלכוהול או סמים? זה הסדק שבהגנה האומניפוטנטית, ואם יש סימן כזה - כדאי לפנות לגורמים המתאימים.

15. כשילדכם חוזר מהמסע אל תאיצו בו לספר סיפורים ולשתף בחוויות. אל תהיו קצרי רוח. תנו לו לישון, לנשום, לעכל, ולאט לאט הסיפורים והשיתופים יבואו מיוזמתו. זכרו שהמסע הזה משמעותי ברמה הרגשית גם הרבה אחרי השיבה הביתה.

היועצים: הרב אברהם קריגר, יושב ראש המרכז הבינלאומי "שם עולם"; יוסי כץ, מדריך מסעות בני נוער לפולין, שתיים מבנותיו יצאו למסע; חגי גרוס, מנהל מינהל חברה ונוער במשרד החינוך; אוסנת עזריה, פסיכותרפיסטית מומחית בתחום הטראומה וההתמכרויות.

עצות לצוות החינוכי

הרב אברהם קריגר, יושב ראש המרכז הבינלאומי "שם עולם", הוא מהראשונים להוציא מסעות נוער לפולין. "לתפיסתי, הסיפור של השואה לא יכול לבוא לידי ביטוי במאגר נתונים היסטורי", הוא קובע. "צריך

גם להיזהר ממנפולציה רגשית. מה שנכון בעיניי זה להביא את הנער

למצב שבו הוא מוצא את עצמו בתוך הסיטואציה ולראות את הדברים דרך עינו במרחק של עשרות שנים".

כדי לצלוח את המסע על הצד הטוב ביותר, אלו עצותיו של הרב קריגר לצוות החינוכי:

1. חשוב למעט בנתונים ההיסטוריים ולשלול את המניפולציה הרגשית. אל תנסו לטלטל את התלמידים. אם יש טלטלה לא נחסום אותה, אבל אין עניין, למשל, לתאר את הרוע ואת הסבל רק כדי ליצור זעזוע. כן נעודד אותם להיכנס לדמות, להתמודדות, לעולם הפנימי והרגשי, וכך הנער יוכל להשליך את הדברים על עצמו ולשים את עצמו במקום הזה. כשזה נעשה כך, המסע מתחיל נכון.

2. המסע הוא לא אוסף גיאוגרפי של מקומות, אלא קונספט. צריך לקבוע מראש על איזה רעיונות רוצים ללכת, מה הקונספט של כל יום ושל כל אתר אליו נכנסים. לדוגמה, אם נכנסים למחנה המוות טרבלינקה, לא ייתכן שנגיע רק כדי להבין מה קרה שם. חייבת להיות נקודה פנימית ורעיון מרכזי בהליכה בתוך המחנה, כמו למשל - משבר ותקווה, משבר אמונה באדם. וזאת מבלי ליצור פרובוקציה. הכל חייב להיות מאוד מדוד ומחושב. הגיאוגרפיה תשרת את התוכן ולא להפך.

3. מומלץ שהצוות המלווה יהיה כזה שמכיר את התלמידים. דרושה ערנות באשר למה שעובר על התלמידים בימים הללו. חשוב ליצור ונטילציה על ידי שיחות בערב, קלפי טיפול וכדומה. פורקן של קניות או המבורגר - לא נחשב לוונטילציה.

4. נסו לצמצם את עלויות התיירות: תיירות מושתתת על בילויים, רכישות ומזון, ואז עיקר העלויות הן לא הטיסות, האתרים והאוטובוסים. ההורים והמורים יכולים להקפיד שיהיה מינימום שופינג ולהשתדל שההזנה תהיה מקייטרינג של ישראלים/ יהודים מקומיים.

5. כמו שההכנה חשובה, כך גם חשוב להמשיך לשוחח ולהיות עם התלמידים גם אחרי המסע.

בני נוער מספרים

שחק גלילי (18.5) ממודיעין, לפני גיוס

"יצאתי למסע לפולין בספטמבר שעבר, כתלמידת כיתה י"ב בתיכון העירוני במודיעין. אחד הרגעים החזקים במהלך המסע, היה ביצוע השיר 'שיר למעלות' על ידי תלמידים באחד הטקסים. זה משהו שאתה חווה ואומר לעצמך - זה חזק. בעצמי השתתפתי שם בטקסים. היה טקסט שכתבתי אחרי ביקור במוזיאון יד ושם בירושלים, ועבורי זה היה רגע מאוד עוצמתי משמעותי, להקריא אותו במחנות. ממש רעדתי כי הבנתי את מה שכתבתי מכיוון אחר לגמרי. ההורים שלי כתבו דברים מרגשים וכמה שהם גאים בי. כשאתה עובר מסע כזה, המילים פתאום גדולות כל כך. אחרי שאתה רואה מה שעברו היהודים ואת כל הזוועות, פתאום משפחה היא משהו אחר ממה שתפסת קודם. כלום לא מובן מאליו".

שחק גלילי

פז פליישר (21) מחדרה, יזם, בוגר גימנסיה חדרה, רשת תיכון גימנסיה

"את המסע עברתי בכיתה י"ב, לקראת גיל 19. אני נכד לשורד שואה, אייזק פליישר ז"ל, וגדלתי על סיפורי הגבורה שלו. הוא חיבר ספרים והיה אדם משכמו ומעלה, עבורי זה היה מובן מאליו שאצא למסע הזה. אני הכי זוכר את עצמי באושוויץ, בתוך שדה עצום, עברה בי צמרמורת וחריקת שיניים חזקה כשלגמרי הבנתי איפה אני עומד. החוויה הזאת, להיות שם במקום יפה עם דשא ושמיים כחולים בלי כל סימן לרצח התעשייתי שהיה שם. הרגשתי מאוד לבד ברגעים האלה, כאילו אני חווה את המסע עם עצמי, ובכלל עם הקבוצה. דרכתי על האדמה והרגשתי שאני מתנתק. שאני עם עצמי. עברתי איזשהו תהליך עמוק".

פז פליישר

שקד זזון (18), תלמידת כיתה י"ב, כפר הנוער עיינות

"המסע היה בחופש הגדול אחרי כיתה י"א. מאז ומתמיד חינכו אותי על זיכרון השואה ואבא שלי גם היה בעבר במסע לפולין, אז כשדובר על זה לא חשבתי פעמיים.

"במסע עצמו היו כמה רגעים חזקים. הפעם הראשונה שבה חשתי את העוצמה והתרגשתי, הייתה כשהגענו ליער לופוחורה, שבו הייתה צעדת מוות. היינו כולנו בדממה מוחלטת. זה הרגע שבו אמרתי לעצמי, הנה ‑ אני במסע לפולין. זו הייתה הפעם הראשונה שחשתי את תחושת הכאב והצער על מה שהיה.

חלק התפרקו ובכו. חלק היו מאופקים. אני באופן אישי, לאורך כל המסע, חשתי בו בזמן שתי תחושות - של כאב, ושל גאווה. הבנתי שזה לא מובן מאליו שזכינו להגיע לשם אחרי שנים, כעם חזק".

שקד זזון