חמישי 20 ביוני 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    דניאל פרידמן
    חדשות • 27.04.2019
    עתירות ללא זכות קיום
    דניאל פרידמן

    מיד לאחר שנשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין, החליט להטיל את הרכבת הממשלה על בנימין נתניהו, הוגשה נגדו עתירה לבג"ץ. לטענת העותרים, "הטלת התפקיד על נתניהו אינה חוקתית בשל כתב החשדות החמור נגדו וההחלטה להעמידו לדין כפוף לשימוע". כדאי להזכיר שחוק יסוד: נשיא המדינה קובע כי, "לא יתן נשיא המדינה את הדין לפני כל בית משפט או בית דין בשל דבר הקשור בתפקידיו או בסמכויותיו, ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית בשל דבר כזה". במילים אחרות, חוק היסוד קובע שהחלטת הנשיא בכלל איננה שפיטה.

     

    ויש גם פסק דין של בג"ץ, בעתירה שהוגשה על ידי ערי ז'בוטינסקי והלל קוק נגד נשיא המדינה חיים ויצמן. היה זה אחרי שממשלת בן־גוריון הגישה את התפטרותה, הנשיא קיים התייעצות עם נציגי הסיעות בכנסת ובא למסקנה שאין מנוס מהליכה לבחירות. העותרים דרשו לחייב אותו להטיל את הרכבת הממשלה על חבר כנסת אחר מבין שאר חברי הכנסת, עד שיימצא מי שיוכל להרכיב ממשלה. העתירה נדחתה. בית המשפט קבע שהשאלה "נוגעת לסמכויותיו האקסקוטיביות והפוליטיות של הנשיא ואיננה בתחום הרשות השופטת". בקיצור: הנושא איננו שפיט. פסק הדין ניתן בשנת 1951, בהרכב של חמישה שופטים בראשות הנשיא דאז זמורה, ולמיטב ידיעתי איש מעולם לא חלק על נכונותו ועל ההיגיון שבו.

     

    השאלה שהציבה העתירה שהוגשה נגד הנשיא ריבלין איננה מה צריך בג"ץ להחליט, אלא איך בכלל מוגשת עתירה כזו נוכח סעיף 13 לחוק יסוד: נשיא המדינה ונוכח ההחלטה שניתנה בשעתו בעתירתם של ז'בוטינסקי וקוק?

     

    דומני שהתשובה לכך היא שהביטחון המשפטי התערער בישראל לחלוטין. ההנחה היא שהחוק, בעצם שום חוק, איננו מחייב או שניתן לעקוף אותו בטכניקה כזו או אחרת, ואחת היא אם מדובר בחוק יסוד, בחוק רגיל או אפילו בהלכה שנפסקה בבית המשפט. מעל לכל מרחפת רוחו של בג"ץ, המבטא את מה שמכונה בישראל "שלטון החוק", כאשר הכוונה היא לשיקול דעת שיפוטי ללא גבולות, שאיננו כפוף לחוקים או לכללים, והוא מופעל לפי מה שנראה לשופטים צודק ונכון ברגע מסוים, אולי תחת השפעת התקשורת הזועקת חמס או "חוסר סבירות" או מחמת תחושה מעורפלת בדבר קיומה של אווירה אוהדת לעתירה.

     

    הפעם ‑ חשוב לציין ‑ בג"ץ דחה את העתירה, אבל בלי להטיל הוצאות על העותרים, בלי לציין שהעניין איננו שפיט, כפי שקבע בתבונה רבה ההרכב בראשות הנשיא זמורה. בפסק הדין רק נאמר שהעניין איננו "מקרה חריג שבחריגים בו יתכן כי ניתן לשקול התערבות שיפוטית בהחלטה של נשיא המדינה". בקיצור, הנושא הפך שפיט, והעתירה המופרכת הבאה תגיע בתקווה לשכנע את בג"ץ שהפעם מדובר במקרה "חריג שבחריגים". נקודת האור האחת בפסק הדין, שהינה חשובה וראוי להדגישה, היא שהעתירה נדחתה מבלי לבקש תשובה מצד המדינה.

     

    באווירה זו אין תימה שהתחושה המחלחלת לציבור היא שאין שום מסגרת ואין שום כללים. נוצר ערפל משפטי, שבו הכל פתוח והכל אפשרי. כל הוראה חוקית ניתנת לערעור, אין עיקרון שאותו לא ניתן בהזדמנות נאותה לקעקע, ואין סיבה שלא לנסות. שערי בג"ץ פתוחים תמיד, אפילו בפני עתירה לביטול חוק הלאום, העומדת להתברר בפני הרכב של 9 שופטים, למרות שמדובר בחוק יסוד, שעניין ביטולו איננו בסמכות בג"ץ. אבל האם האמירה שנושא כלשהו איננו בסמכות בג"ץ מהווה כפירה בעיקר? האם בכלל ניתן להעלות רעיון שכזה במדינה שבה בג"ץ הכל יכול מגלם את "שלטון החוק" ובתור שכזה הוא ניצב מעל החוק?

     


    פרסום ראשון: 27.04.19 , 23:31