לכל ניצול יש שם

אחרי האבא שנלקח לעבודות כפייה, השליחויות הסודיות תחת אפם של הנאצים, הפרידה הטראומטית מהאמא, הצפיפות הנוראית ברכבת, ההפצצות, הרעב, חוסר הוודאות והפחד, אחרי הדיזנטריה בברגן־בלזן — אחרי כל אלה, הגיעה דייזי הפנר לשווייץ. זה היה אמור להיות רגע מתוק. ככלות הכל, חייה זה עתה ניצלו. אלא שמה שהפנר בת ה־90 זוכרת מאותם ימים הוא דווקא הקור.

היא הייתה אז נערה בת 15 למודת סבל ותלאות, שנמלטה מהונגריה שנכבשה בידי הנאצים. כל זאת לא שינה את העובדה שהיה חודש דצמבר והיה קר. שלג כיסה את העיירה קו (Caux) שנמצאת בגובה אלף מטר באלפים השוויצריים, וכל מה שהפנר קיבלה כדי להתגונן מהכפור הנוראי הייתה שמיכה. "כפות הרגליים שלנו היו שחורות מכוויות קור", היא אומרת השבוע במבטא הונגרי. העובדה ששרדה את החלק הקשה ביותר במסעה, עניינה אותה פחות מאשר הצורך הדחוף להתחמם.

הפנר בוודאי לא זוכרת, אם כן, כיצד בתוך הכאוס של הירידה מהרכבת בשווייץ נלקחו ממנה פרטיה האישיים והודפסו בדיו כחול על נייר לבן, בכתב לועזי: יהודית טאוזסקי, 10.11.1930, בודפשט. תלמידה. "השם היה המצאה", היא אומרת היום. "זה היה השם שנרשם על הפתקה שקיבלתי למזלי, ושבזכותה עליתי על רכבת קסטנר". גם תאריך הלידה, אגב, הוא המצאה. אבל חייה של הפנר — מחנכת בגמלאות, חברת קיבוץ גבעת ברנר, סבתא רבתא לארבעה נינים — אמיתיים לגמרי. ממש כמו חייהם של יתר ניצולי קסטנר.

ד"ר ישראל קסטנר

75 שנה אחרי שחולצו ממלתעות הנאצים וכמה ימים לפני יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הרשימה בה מופיעים הפנר ושאר ניצולי קסטנר שירדו תשושים מרכבת ההצלה בקור השוויצרי, נחשפת לראשונה. בניגוד לרשימות אחרות של נוסעי הרכבת המפורסמת, שפורסמו בעבר, הרשימה הזאת מתעדת את נקודת הסיום של מסעם המייסר והגורלי. לאחר שהתגלגלה אל הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי של הספרייה הלאומית, הרשימה תהיה זמינה החל מהשבוע לעיון הציבור הרחב, כאשר תועלה לאתר האינטרנט של הספרייה.

הרשימה בה מופיעה הפנר, לצד רשימות נוספות משווייץ, הועברו לידי הארכיון כבר לפני שלושים שנה על ידי הרב דוד משה רוזן, רבה הראשי של רומניה בתקופה הקומוניסטית. בתוך שלל החומר שהעביר הרב עברו הרשימות קטלוג ראשוני אך ערכן ההיסטורי חמק מעיני המקטלגים. רק לאחרונה, בעקבות מחקר שנעזר במלאי הארכיון, נתגלו מחדש על חשיבותן.

יודגש כי רשימות של נוסעי "רכבת קסטנר" — שבעזרתה ניצלו כ־1,670 יהודי הונגריה — כבר פורסמו בעבר, אלא שאלו היו רשימות שנעשו ביציאת הרכבת מהונגריה או בתחנת הביניים שלה בברגן־בלזן. ייחודן של הרשימות החדשות בכך שהן נעשו בתום הליך ההצלה. כך למשל מתברר מאחת הרשימות, כי ברכבת שהגיעה לשווייץ בדצמבר 1945 היו כעשרים אנשים פחות ממה שהיה משוער עד כה, ושמסיבות כאלה ואחרות לא עשו את הדרך מברגן־בלזן לשווייץ. בשתי הרשימות החדשות מופיעים שמותיהם של 1,672 ניצולים — מספר נמוך יותר ממספר הניצולים המוכר על פי רוב. עם זאת, יש להדגיש, כי חלק מהאנשים שנותרו בברגן־בזלן ולא עלו על הרכבות לשוויץ ניצלו בכוחות עצמם.

הצצה ברשימות מספקת עוד זווית על אחת מפרשיות ההצלה הגדולות, המורכבות ומעוררות המחלוקת והיצרים בתולדות השואה והעם היהודי. בנוסף, היא חושפת עוד טפח מדמותם של מאות ניצולי קסטנר — כל אחד מהם, עולם ומלואו.

"הייתה לי הרבה חוצפה"

דייזי הפנר נולדה ב־1929 בבודפשט, בירת הונגריה, בת יחידה למשפחה בעלת נטיות אמנותיות. לאביה היה סטודיו לריקוד ואקרובטיקה ולאמה סלון בגדים שסיפק בין היתר תלבושות לתיאטרון. הם היו יהודים, אבל יותר מהכל היו הונגרים; האבא לחם בשורות הצבא ההונגרי במלחמת העולם הראשונה, הנערה הפנר למדה בבית ספר פרוטסטנטי, ובמשפחה לא דיברו על ציונות וכמעט ולא חגגו את חגי ישראל. "אני זוכרת שבראש השנה היינו הולכים לסבא וסבתא, ופעם אחת ציינו את פסח. זהו", מספרת הפנר. "ידענו שאנחנו יהודים, אבל הדת לא שיחקה אצלנו תפקיד. מעולם גם לא פגשתי אנטישמיות". אלא שיהדותה של הפנר תרדוף אותה, והיא עוד תחווה אנטישמיות בצורתה האכזרית ביותר. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ותחילת השמדת יהודי אירופה, החלו שמועות מהמערב להגיע להונגריה. "עם ילדים לא דיברו אז, לא על סקס ולא על פוליטיקה", אומרת הפנר. "אבל היה בבית עיתון ואפילו רדיו, והרגשנו באווירה שמשהו גדול קורה". ככל שהתקדמה המלחמה והתקרבה להונגריה, היא הפכה מוחשית יותר. פליטים יהודים שנמלטו מגרמניה ופולין החלו לצוץ ברחבי המדינה, כמה מהם בביתה של משפחת הפנר ממש. "אבי נלקח לעבודות כפייה, ואני לא יודעת מאיפה אמא שלי השיגה אוכל", מספרת הפנר. "אבל הסתדרנו".

גם היא עצמה נסחפה לתוך המלחמה. בעקבות אחד מבני דודה הצטרפה לתנועת הנוער הציונית "דרור הבונים", וביצעה שליחויות סודיות בכדי לספק ציוד ומזון ליהודים האומללים שמצאו מפלט בהונגריה. "לא הייתי גיבורה, אלא ילדה סקרנית שהרגישה עצמה פתאום נורא גדולה וחשובה", היא אומרת בצניעות. "לפעמים זה היה מאוד מפחיד, לנסוע ברכבת להרים כדי להביא לשם אוכל בתרמיל גב לפליטים הפולנים. אבל כנראה שהייתי נערה עם הרבה חוצפה והרבה סקרנות". החוצפה והסקרנות עוד יצילו אותה ממוות.

הכיבוש הנאצי של הונגריה במרץ 1944 גרר אחריו גזרות כלפי היהודים, כמו ענידת טלאי צהוב ועוצר. בבית משפחת הפנר היה ברור שיש להיערך לבאות. יום אחד עמדה הפנר עם אמה במטבח, בעודן סופרות את כפיות הכסף במטרה למכור אותן תמורת מעט מזון. לפתע הופיע בדלת אחד מחבריה של הפנר לתנועת הנוער ובידיו פתקה. "'טיקט' קראו לזה", היא מספרת. "הוא נתן את הפתקה לאמא שלי ואמר לה, 'תדאגי שמחר הבת שלך תהיה ברחוב קולומבוס עם תיק גב', והלך. אני לא יודעת מאיפה לאמא שלי היה את האומץ לתת לי לעזוב ככה לבד".

הפנר קיבלה את ה"טיקט" הודות לפעילותה מסכנת החיים עבור הפליטים היהודים. כמוה, עוד כמה מאות יהודים הונגריים זכו בפתקה שתאפשר להם לעלות על רכבת שיצאה מבודפשט ביוני 1944, ותזכה לשם "רכבת קסטנר".

דייזי הפנר

ואכן במחנה קולומבוס שבפאתי בודפשט, שנקרא כך בשל הרחוב בו מוקם, נדהמה הנערה הפנר לפגוש עוד יהודים רבים, מבוהלים ומבולבלים כמוה. "היינו שם נשים וטף על הרצפה", היא מספרת. "רעש, צעקות. הייתה שמועה אחת שאנחנו נוסעים דרך ספרד לארץ ישראל. אחרים דיברו על אושוויץ, מחנה שכבר הכרנו את השם שלו. אתה יכול לדמיין אילו טרגדיות נוראיות רצו שם בראש של אנשים".

על רצפת הבטון במחנה קולומבוס, נלחש שוב ושוב גם שמו של יהודי הונגרי אחד, אז עדיין אלמוני למדי. לימים, יעורר השם הזה תחושות עזות בקרב כל מי שישמע אותו — ד"ר ישראל קסטנר.

"שבועיים בלי הכרה"

קסטנר, בן למשפחה יהודית אמידה, היה פעיל ציוני בולט בהונגריה. ב־1943, עם תחילת זרם הפליטים היהודים שהגיעו למדינה, היה ממקימי "ועדת העזרה וההצלה בבודפשט" שנועדה במקור לסייע לאותם פליטים. לאחר הכיבוש הנאצי החלו אנשי הוועדה, ובראשם קסטנר, לנהל משא ומתן עם אדולף אייכמן להעברת יהודי הונגריה אל מחוץ לשטח הכיבוש הגרמני תמורות כסף וסחורה (תוכנית שכונתה "סחורה תמורת דם"). לבסוף, הצליח קסטנר לשכנע את הגרמנים לאפשר לכמה מאות יהודים בלבד להימלט מהונגריה. ביוני 1944 יצאה מבודפשט רכבת ועליה 1,684 יהודים, שהגיעה לבסוף למחנה הריכוז ברגן־בלזן בגרמניה. 318 מאנשי הרכבת שוחררו משם לשווייץ כבר באוגוסט 1944, והשאר המתינו במחנה עד שהמשיכו משם לשווייץ רק בדצמבר. אחת מהן הייתה דייזי הפנר.

ויקטור הקרניק

כשהפנר מתבקשת לספר על המסע שלה מבודפשט לשווייץ דרך ברגן־בלזן, היא אומרת: "לדבר בצורה ליניארית על התקופה הזו זה בלתי אפשרי, הכל היה כיאוטי". הרכבת, ובה "קרונות, בוא נאמר, לא סימפטיים שנדחסו אליהם עשרות אנשים", יצאה מבודפשט תחת עננה כבדה של חוסר ודאות והתקדמה באיטיות מערבה, דרך הפצצות המלחמה והבירוקרטיה הנאצית. "לא ידענו מה קורה", מספרת הפנר. "פתאום יש הפצצות אז יורדים, ומישהי יולדת ממש על הפסים".

את הימים הראשונים בברגן־בלזן היא אינה זוכרת כלל. "לי היה מזל. אני הצלחתי לקבל דיזנטריה מיד ואת השבועיים הראשונים של המחנה פספסתי כי היית בלי הכרה", היא אומרת בציניות. אולי בשל כך גם לא הייתה מבין 318 הניצולים שעלו על רכבת ההמשך לשווייץ כבר באוגוסט. "אני קיבלתי אירוח של חצי שנה", היא אומרת, שוב בציניות המאפיינת אותה.

באופן מפתיע, גם לאחר השחרור מברגן־בלזן הפנר משתמשת במילה אחת כדי לתאר את מה שעבר עליה בשווייץ, המדינה הניטרלית שהייתה מוכנה לקבל את ניצולי הרכבת: סיוט. הפליטים שוכנו במלון נטוש, ללא חימום, בעיירה קו שבפסגת האלפים, ומה שהיא זוכרת משם הוא כאמור הקור. ב־1949 עלתה הפנר לישראל והתיישבה בקיבוץ גבעת־ברנר. אמה תשרוד גם היא את המלחמה ותעלה ארצה אחריה. אביה, לעומת זאת, נעלם בשדות הקטל.

אבל הצלקות שנשאה עמה הפנר מהשואה יתקשו להגליד, ולא רק בגלל הסבל שעברה והעובדה שנפרדה מאביה ומביתה בהונגריה: ב־1952 האשים עיתונאי ישראלי בשם מלכיאל גרינוולד את קסטנר, בכך שהכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה בידי הנאצים והשתתף בגזל רכושם. דבריו הם שזיכו את רכבת ההצלה של קסטנר בשם "רכבת המיוחסים", שכביכול על סיפונה עלו אלו שקסטנר רצה בטובתם, בהם גם בני משפחתו.

מאיר ברנד

קסטנר הגיש נגד העיתונאי תביעת דיבה, שהניעה את מה שיכונה "משפט קסטנר" ופתחה תיבת פנדורה ששדיה סירבו לגווע זמן רב. המשפט, שהסעיר את דעת הקהל של ישראל הצעירה, הפך את קסטנר לאויב העם והסתיים בפסק דין מהדהד בו כתב השופט בנימין הלוי כי "קסטנר מכר את נשמתו לשטן". הנרטיב שהתקבע בעקבות המשפט היה שקסטנר בחר במו ידיו את היהודים שינצלו מידי הנאצים, ואף עשה זאת על חשבון יתר יהודי הונגריה, למען רווח אישי ותוך שיתוף פעולה הדוק עם הנאצים. ב־1957, בעוד הערעור על פסק הדין מתנהל, נרצח קסטנר מחוץ לביתו בתל אביב. היה זה הרצח הפוליטי הראשון במדינת ישראל.

קסטנר כתב לימים על הפרשה, ברגעי הרהור לפני מותו: "השאלה הזו, בוודאות הנוראית מכל, שאיתה המצפון האנושי שלנו אי פעם נאלצה להתמודד, הפכה רק לעוד יותר כבדה ומורכבת בשל העובדה שמדובר היה לא רק בבחירת האנשים, אלא בבחירת ערים שלמות. האם עלינו להתאמץ על החלטה הזו? עשינו זאת, ניסינו לעשות זאת. אמרנו לעצמנו, שכמה שכל נפש אנושית של יהודי תמיד תישאר קדושה, עדיין צריך לשאוף להציל לפחות את היהודים שהקדישו את חייהם לעבודה למען הציבור. כמו גם את הנשים, שבעליהם שהו במחנות העבודה. צריך היה לדאוג לכך, שילדים, אבל במיוחד לא יתומים, ישלחו להשמדה. בקיצור: היה צריך עקרונות בהחלט קדושים שישמשו כמנחים של היד האנושית החלשה, כשהיא רושמת את שמו של אדם לא מוכר על דף נייר ובכך מחליטה לגביו על חיים ומוות. עקרונות של תמיכה והכוונה. האם אלה היו רחמי הגורל, כשלא הצלחנו תמיד לחדור עם המאמץ הזה?"

אדולף אייכמן

מרבית ניצולי קסטנר, שהחיים ביניהם עדיין מקפידים לשמור על קשר ולפעול למען הנצחתו של קסטנר, מערערים מזה שנים על הנרטיב שהוביל להתנקשות בחיי מצילם. "לקסטנר הייתה החוצפה והאומץ לגשת לאייכמן ולעשות מעשה", אומרת הפנר. "הוא לא בחר בי לעלות על הרכבת כי הוא לא הכיר אותי. הוא נתן את ה'טיקטים' לאנשי תנועות הנוער, למנהיגים דתיים (כמו הרבי מסאטמר, א"א), ונכון – גם לקבוצה גדולה של אינטלקטואלים ועשירים שהיה צורך בכסף שלהם בכדי לממן את ההצלה".

"אין ניצולים סוג ב'"

"מעולם לא התביישתי להיות ניצול של קסטנר", מצטרף פרופ' ויקטור הרניק, ובקולו ניתן לחוש את ההתרגשות. "קסטנר הציל אותי, נפל בחלקי המזל הזה. לא הייתה לי זכות יתרה לעלות על הרכבת, אבל גם לא הייתה לי פחות זכות מכל ילד אחר".

הרניק, היום פרופ' אמריטוס למתמטיקה באוניברסיטת חיפה, היה בסך הכל בן חמש כשעלה על רכבת קסטנר עם הוריו. אביו היה פעיל ציוני ועל כן קיבל "טיקט" בכדי למלט את משפחתו מגטו קלוז', שרבים מהיהודים שנותרו בו נשלחו למשרפות של אושוויץ. הרניק אינו זוכר הרבה, אך מהתקופה בברגן־בלזן הוא זוכר את יום הולדתו. "הוריי הפתיעו אותי עם צלחת של ממתקים שהשיגו איכשהו בתוך מחנה הריכוז. נורא התרגשתי", הוא מספר בחביבות. "בברגן־בלזן היו לאורך הגדרות כלבי שמירה שהיו נורא מפחידים. במשך שנים כל חיי היה לי פחד נוראי מכלבים. רק לאחרונה השתחררתי מהפחד הזה, כי לבת שלי יש כלבה מאוד נחמדה שאני הולך לטייל איתה".

לאחר המלחמה עבר הרניק עם הוריו לרומניה, שם התגלה כי סבו וסבתו נספו באושוויץ. הוא עצמו עלה ארצה ב־1962. היום יש לו שלושה ילדים ושישה נכדים, ובקרוב יחגוג יום הולדת 80. "אני כאן בזכות קסטנר", הוא אומר. "יש כאלה שמותחים עליו ביקורת, שאומרים שלא היה צריך לנהוג כפי שנהג. אם בנאדם כזה היה חי בבודפשט בזמן ההתרחשויות והיה צריך לקבל החלטה כמו שקסטנר קיבל, הוא היה מבין את גודל המשמעות והאחריות. אני לא חושב שקסטנר יכול היה לנהוג בדרך אחרת".

כשאני שואל את הרניק אם מדי פעם הוא נתקף רגשות אשם, על כך שהוא ניצל ואחרים לא, אשתו מרים מתפרצת לקו הטלפון. "הטענה הזו מעצבנת אותי", היא אומרת בזעם. "כל פרטיזן שקפץ מהרכבת השאיר מאחור את הוריו, לא היה מישהו שניצל ולא עשה זאת על חשבון מישהו אחר. אין ניצולים סוג' ב'. בעלי ניצול סוג א' ואני לא מוכנה שיהיו לו רגשות אשמה".

"קסטנר היה זכאי למשפט, לא לרצח", אומר מאיר ברנד. "בעיני, הוא עשה את הכי טוב שיכול היה לעשות. מבחינתי, הרי שהוא הציל את חיי".

ברנד, יליד פולין והיום בן 83, היה בסך הכל בן שלוש כשפרצה המלחמה. ב־1943 הוא היה ילד בן 7 שמולט מהגטאות של פולין והגיע לבדו להונגריה. כל משפחתו נותרה מאחור ונספתה מאוחר יותר באושוויץ. כשאני שואל אותו איך שרד, ילד בן 7 לבד בבודפשט, הוא פורץ בצחוק מתגלגל ואומר, "גם הנכדים שלי שואלים אותי את אותה שאלה". אחרי זה הוא מפרט כיצד הצטרף לחבורת ילדי רחוב, ניזון משאריות מזן וישן מתחת לגשרים כדי לא לקפוא מקור בלילה. "שרדתי ברחובות עשרה חודשים, בשלג, ברוח בגשם", הוא אומר בגאווה לא מבוטלת.

במשך כל התקופה הזו לא גילה ברנד לאיש כי הוא יהודי. ואולם באפריל 1944 אספה אותו מהרחוב אישה שזיהתה בחושיה המחודדים שהוא כזה. אחרי שנתנה לו לאכול מרק חם, גילתה לו שגם היא יהודייה וחברה במחתרת הציונית בבודפשט. שמה היה ברטה רובינשטיין. לראשונה הרגיש ברנד שהגיע למקום מבטחים.

חודשיים אחר כך, כאשר מתוקף תפקידה במחתרת קיבלה רובינשטיין לידיה שני "טיקטים" לרכבת קסטנר, נתנה אחד מהם לברנד. הוא עדיין זוכר את השעה המדויקת בה עלה על הרכבת שלקחה אותו לברגן־בלזן.

ברנד היה מהמעטים שלא המשיכו באחת משתי הרכבות, שיצאו לבסוף מברגן־בלזן לשווייץ. הוא נותר במחנה עד לשחרורו בידי הבריטים באפריל 1945. לדבריו, "לא עליתי לרכבת לשווייץ כי לא הייתי ברשימת המועדפים. ברטה, לא הייתה מספיק מקורבת למלך, לקסטנר".

לימים עלה ארצה עם עליית הנוער, נקלט בקיבוץ נווה־איתן ובהמשך אף התאחד עם רובינשטיין. הוא שירת בצנחנים ושימש כמפקד במילואים במלחמות קדש, ששת הימים ויום כיפור. במלחמת לבנון הראשונה היה סגן מפקד חטיבת טנקים במילואים. היום הוא מתגורר בהרצליה עם אשתו, חנהל'ה. יש להם שלושה ילדים, תשעה נכדים ונין. ברנד מרצה על חוויותיו מהשואה בפני חיילים ומתנדב ב"יד ושם".

כשאני שואל אותו אם הוא מרגיש רגשות אשם על כך שעלה על רכבת קסטנר, הוא מתקומם. "הייתי אז ילד בן פחות מ־9. כמו כל ילד שניתנה לו ההזדמנות להינצל, ניצלתי אותה", הוא אומר. "הרווחתי ביושר את החיים שלי, אף אחד לא עשה לי טובה. ברחובות בודפשט חייתי לבד, ללא עזרה מאיש. רוב הילדים מתו — מרעב, ממחלות. אני לא מתתי. אני מרגיש שאני את ההצלה שלי, הרווחתי ביושר".

"הכסף לא הלך לקסטנר"

הוא היה גיבור, בזכותו אני פה", אומרת מרתה פלטו על קסטנר. פלטו הייתה בת 3 כשעלתה על הרכבת מבודפשט. "אני ילידת יוגוסלביה, משפחתי ברחה אחרי ההתקפה של הגרמנים על בלגרד והיינו למעשה פליטים בהונגריה", היא מספרת. "אבי היה פעיל ציוני וגם שילם בכספו על המסע, ולכן עלינו לרכבת. הכסף כמובן לא הלך לכיסו של קסטנר, אלא לטובת המסע עצמו".

בכל שנה, בסמוך ליום השואה, נפגשים ניצולי הרכבת ליד ביתו של קסטנר, זה שעל ידו נרצח, ומדליקים נר לזכרו. "גם השנה נהיה שם", אומרת פלטו. "אנחנו חווים לו את חיינו. נקודה. כשקטסנר נרצח אבי ישב עליו שבעה, זו הייתה הרגשה איומה בבית. כל המשפט שערכו לו היה עלילת דם. עד היום הנושא הזה מעורר מחלוקת, אבל כשאני מספרת על חוויותי מהשואה אני מזכירה אותו לטובה כי צריך היה לטהר את שמו הרבה יותר ממה שטוהר לאחר מותו, ולהעלות על נס את פועלו. תן לי דוגמא של עוד מישהו שהעז ללכת להתווכח עם אייכמן והציל כל כך הרבה יהודים".

"הרבה פעמים, כאשר מדברים על פרשת קסטנר, מתעסקים בפולמוס סביב דמותו וסביב הרכבת", אומר ד"ר יוחאי בן־גדליה, מנהל הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי של הספרייה הלאומית. "הרשימות שאנו חושפים השבוע, ואשר נמצאות בארכיון שלנו, לא שופכות אור על הפולמוס הזה אבל כן על הניצולים עצמם. מי הם היו, בני כמה היו, מאיפה באו ומה היה מקצועם. כל שורה ברשימה היא בנאדם, שעלה על הרכבת וחייו ניצלו".

לרשימות ערך חשוב עבור חוקרי שואה. באחת הרשימות שהגיעו לידי הארכיון, למשל, מתועדים שמותיהם של חברי הקבוצה הראשונה שהגיעה לשווייץ, באוגוסט 1944, ולצדם מצוין באיזו כתובת בשווייץ שוכנו לאחר הגיעם. "כשבודקים את אותן כתובות, מגלים שבכולן שכנו מוסדות של יהודי שווייץ", אומר בן־גדליה. "מה שמעיד על המאמצים שנקטו ארגונים יהודים להצלת יהודים במקרה זה ועל מידת הכנסת האורחים בה נהגו יהודי שווייץ באחיהם מרכבת ההצלה". הרשימות כנראה לא יסייעו כאמור בהכרעת הדיון סביב דמותו של קסטנר, האם היה בוגד שמכר נשמתו לשטן או מלאך שהציל את מי שיכול היה. "לנו כארכיון אין עמדה להכריע בוויכוח הזה", אומר בן־גדליה. "אבל תמיד מרגש לראות את הרשימה, את הפרטים הקטנים שמופיעים בה, שמראים מי הם האנשים האלה שניצלו בזכות קסטנר. ועל כך שהם ניצלו, אין מחלוקת".•