ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    7 לילות • 30.04.2019
    העולם הזה והעולם הבא
    רק לעיתים רחוקות פוגשים בספר ביכורים חזק כמו זה של שי שניידר־אילת
    אלי הירש

    הוא היה כאן, אני בטוחה בזה // שי שניידר־אילת -  אפיק והליקון - 78 עמ'

     

    כָּל הָעֲצִיצִים הָרַעֲנַנִּים, מֻתְאֲמֵי הַבַּיִת

    שֶהֻבְטְחוּ לִי בְּמִשְׁתְּלוֹת מֵסְבִּירוֹת פָּנִים

    וְסוֹפָם שֶׁנָּבְלוּ תַּחַת יָדִי

    מִצְטוֹפְפִים בִּי עַכְשָׁו

     

    יֶשְׁנָם חַלּוֹנוֹת גְּבוֹהִים מְאֹד, חַפִּים

    מִוִּילוֹנוֹת, שָׁם, מִכַּדִּים רְחָבִים

    צוֹמְחִים צִמְחֵי הָעַד. הֵם אֵינָם

     

    מְבַקְּשִׁים מִמֶּנִּי

    מַעֲשִׂים שֶׁאֵין בִּי. עִם זֶה

    אֲנִי יְכוֹלָה לִחְיוֹת. 

     

    ספרי ביכורים טובים יש מהרבה סוגים - המתריס, הזהיר, המודע לעצמו, השאפתני - אבל ספר ביכורים כמו של שי שניידר־אילת, שבו משוררת בעלת עוצמה מתגלה בבת אחת במלוא כוחה, פוגשים לעיתים רחוקות. זו התגלות שיש בה ממד טרגי, כי בבסיס כל השירים בספר ניצב מוות - מות בן זוגה של המשוררת, בעלה ואבי ילדיה. מאחד השירים אפשר ללמוד שבנם הצעיר, דניאל, היה עולל כשאביו מת: "אתה התינוק שהושחל אל זרועותיי/ בעד חלון המכונית במגרש החניה/ בבית הקברות, כדי שאניק אותך". ומשהו בשלוש השורות האלה חושף את חוויית היסוד של הספר: קרבה הדוקה, בלתי נתפסת ועם זאת מוחשית לחלוטין, בין חיים ומוות; חיים שהמוות חתך ונותר בתוכם.

     

    אלה הם שירי אלמנות - זאת המילה, אף שהיא עצמה לא מופיעה בספר, רק נרמזת בשיר אחר, שמתרכז באספקטים הטכניים, הביורוקרטיים כביכול, של המוות: "במשרדי הפנים/ בסופם של התורים/ חיכתה לי המילה הזאת/ בספח החדש/ במצב האישי/ לצד שמי". אלא שאי־אפשר להבין את שירת האלמנות של שניידר־אילת בלי להבין שזוהי בראש ובראשונה שירת אהבה. אהבה שנקטעה. אהבה של אישה חיה לגבר מת. בשיר 'לנגורים' הם ממשיכים לאהוב זה את זו, המת והחיה, ככה, כמו שהם, כמו אהבת שמיים ועפר או עננים ואדמה, או כמו אהבתם של קוף־זכר ונחשה־נקבה: "אתה יודע, בסרי לנקה, ביערות עננים/ מזדווגים בצמרות העצים לנגורים/ שפניהם ארגמן, בזמן שעל האדמה/ מחממות נקבות פיתוני אחלמה/ את ביציהן וכל זה/ מוקף אוקיינוס". כך השיר נפתח, בנסיקה רומנטית, ולאחר שלושה בתים הוא מסתיים בנימה אחרת לגמרי - ספק בנחיתת חירום ספק בהתרסקות: "וכך, מעננים, יומטרו ילדינו, צאצאים/ יצורי כלאיים, שחציים העולם/ הזה וחציים העולם/ הבא/ כך, בתאונת אהבה, כלומר/ באהבה, באהבה/ שהיא מעל/ הטבע".

     

    אני חושב על החרוז החורק־במכוון שחותם את השיר, שקושר אהבה במלרע עם טבע במלעיל, איך הוא מכריח אותנו לעקם את המילה "טבע" על מנת שתחרוז עם "אהבה", להגות אותה כמו "תיבה", אולי כדי להבהיר שהאהבה המתוארת בשיר היא הכרחית ובלתי אפשרית גם יחד, שהיא באמת "מעל לטבע". אלא שלא רק אהבה מתוארת בשיר הזה, אלא גם דברים חושניים לגמרי כמו הזדווגות, התעברות, לידה, ילדים, משפחה - כולם שם, במלוא חיוניותם, חציים בעולם הזה וחציים בעולם הבא. ורק אז, כשאנחנו מבינים כמה רחוק הולכת הפנטזיה שנרקמת בשיר, אנחנו תופסים גם באיזו צלילות היא לוכדת את המציאות שהמשוררת חיה בתוכה - חייה של אם לילדים רכים שזה עתה התאלמנה. זה הרגע שבו מתבהר גם הריתמוס המיוחד של השיר הזה, ריתמוס לא פחות מגאוני, שמתחיל הכי גבוה, בתנופה שראויה לווירטואוז רומנטי או פוסט־רומנטי מהמאה ה־19 ומסתיים בכל בית בשבר, בהתעקמות, בריסוק מכמיר לב.

     

    בעקבות הספר אפשר גם לנסות לדמות איך זה להיוולד כמשוררת בעקבות מותו של בן זוג אהוב, ולנסות להבין איך לידה כזאת מאיימת להעצים את ממדי האשמה והפחד שיש בכל אבל. וגם על כך מסופר בספרה של שניידר־אילת ובשיר 'לנגורים' בפרט, שהרי הספר עצמו הוא מין צאצא כזה - יצור כלאיים שחציו בעולם הזה וחציו בעולם הבא, חציו צער ואימה וחציו יופי מסתורי שאין בו נחמה. ואולי בכל זאת יש בו איזו נחמה דווקא משום שהוא מסתורי כל כך, בלתי נגיש ובלתי שימושי, כיופיים של צמחי העד מהשיר 'עציץ', שכמה משורותיו מצורפות כאן למעלה. •

     

     

     

     

     


    פרסום ראשון: 30.04.19 , 18:40