אין עשרות רבות של נערות בכתום, שרות ובוכות בבית הכנסת בנווה דקלים, עמדה בקיץ 2005 נעמה דעי. אז תלמידת אולפנה שהסתננה אל גוש קטיף כשוהה בלתי חוקית רגע לפני הפינוי, במה שהפך לאחת התמונות האיקוניות של ההתנתקות.

"כן, אני אחת מהבנות המייבבות", היא צוחקת, "הייתי אז בת 17, והחברה שהייתי חלק ממנה כיוונה לגמרי לשם. כולם היו שם. אני ממש זוכרת את מעמד השירה והדמעות בבית הכנסת בזמן שרינו צרור צילם עלינו סרט, 'תפילת הנערות', וזה השאיר בי הרבה ציניות ומרירות. הרגשתי שבסוף זה מעמד של 'ישחקו הנערים לפנינו'. שאנחנו התכוונו באמת לכל דמעה ולכל מילה, אבל כל השאר - המפונים, המפנים, הרבנים ששילהבו אותנו - כולם השתמשו בנו באיזשהו אופן. היינו חלק מהצגה. היינו כלי בשביל להראות כמה המתנחלים יפים בלכתם. שנה אחרי זה, בפינוי של עמונה, יצא לשם אוטובוס מהטיול השנתי, אבל אני כבר לא הייתי עליו. סיימתי את חלקי בהפגנות למיניהן".

מה זה עושה לך כשאת רואה היום את התמונות מהפינוי?

"היום יש לי בעיקר חמלה על הנערה בכתום. חוויתי שם אובדן אמון עמוק - הפכתי סקפטית כלפי מבוגרים, הפנמתי שכל המבוגרים טיפשים או שקרנים, וזו עמדה שמאוד קשה להיות בה. מאז ומתמיד המבט החיצוני על הסיטואציה הוא חלק בלתי נפרד ממני. ב'יש ילדים זיגזג' של גרוסמן, אחת הדמויות אומרת ששחקנים מאבדים את הרגשות מרוב שהם רגילים לשחק. אז זה גם קצת ככה עם כתיבה: כשאת כל כך טובה בלהתאים את המילה לסיטואציה, את אף פעם לא במאה אחוז בפנים".

עשור וחצי אחרי, בגיל 30, דעי היא מורה לספרות ותנ"ך בתיכון במעלה אדומים, ההתנחלות שבה גדלה, לשם עברה המשפחה מנווה דקלים עוד כשהייתה תינוקת. בוגרת בית הספר לתסריטאות סם שפיגל, אחת מ"150 הצעירים המבטיחים של הציונות הדתית" על פי 'מקור ראשון', ועכשיו גם מי שחתומה על רומן הביכורים 'צערו העתיק של הירח' (הוצאת עם עובד).

כמו חייה של דעי, גם עלילת הספר מתרחשת על רקע התנחלות, בין "הבתים עם הגגות האדומים, כולם בתבנית אחת", כמו שהיא מתארת ברומן. בנו של רב ידוע בהתנחלות נפצע קשה בתאונת אופנוע ומאבד את יכולת הדיבור. פרקי הספר נמסרים מנקודת מבטם של בני משפחה וחברים - בראשם אחותו הבכורה של הנער חסר המילים - שמתקשים להתמודד עם ניסיונות השיקום וההחלמה, שמרגישים אשמים, "שתמיד חשבו שאם כבר אז יהיה מהנופלים במלחמה האלה... אף אחד לא חשב שייפתח לו המוח בתאונת אופנוע, בטח לא בגיל חמש עשרה, בטח לא בשבת".

במובנים רבים, דעי אומרת, את הספר הזה היא כותבת כבר עשר שנים. בגלגולו הראשון כתב היד נדחה על ידי כל ההוצאות שפנתה אליהן. כדי לעזור לו להתקדם, נרשמה לתוכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת בן־גוריון, שם מצאה את קולה בסדנה של סמי ברדוגו, "שעזר לי לפרוץ נתיבים חדשים לשפה שלי, שאילץ אותי לגדול", כמו שהיא כותבת בעמוד התודות, קצת לפני שהיא מודה לשמעון אדף, להורים, לסבתא מיקי ולאלוהים.

הסיפור נולד, בין השאר, בהשראת מקרה אמיתי של פגיעה בכושר הביטוי אצל אדם שהכירה. גם את הסביבה החברתית שבספר דעי מכירה מקרוב. "גדלתי בקהילה סגורה במעלה אדומים עם אופי מאוד דתי, והיא מקור ההשראה לקהילה בסיפור. זו שכונה שמתנהלת בפני עצמה, במין ניתוק. בהרבה מובנים כיף לגדול בבועה, כי אתה חי בסרט. הכל פשוט, חוסכים ממך את המורכבות של הקיום. כולם רצים בשבת ברחוב והם לא יפגשו שם מכונית. כשגדלתי הבנתי שזה משהו שאני לא ארצה לשחזר עם הילדים שלי. ולכן גם לא נתתי לדמויות בספר את החסד הזה. העדפתי כן לייצר מורכבות בתוך הבועתיות".

העלילה אמנם מתרחשת בהתנחלות - זה מובהק בשפה, בתיאורים - אבל משהו אחד קטן נעדר מהנוף: פלסטינים.

"כשפגשתי בפעם הראשונה את יובל שמעוני, עורך הספר, זה בדיוק מה שהוא אמר לי. איך אני כותבת טקסט על השטחים הכבושים ואין בו ערבי אחד. אני מניחה שאפשר לטעון שזו הנורמליזציה של הכיבוש, אבל האמת היא שהחברה המתנחלית־בורגנית לא מתעסקת כל היום בערבים. נזכרים בהם כשיש פיגוע. בסוף, כמו כולם, גם מתנחלים מתעסקים בחיים עצמם. בריב עם השכן, בילד החולה, בשמחות. וחלק מההתבגרות של החברה זה להבין שגם קבוצות שנושאות דגלים גדולים הן בסופו של דבר רגילות להחריד".

זו בדיוק הטענה לנורמליזציה. שהכיבוש פשוט לא מעניין. ומכיוון שאין הרבה כותבים מימין, יש אולי ציפייה לקבל את נקודת המבט שלהם על הסיפור הזה.

"טפו על הציפייה. אני לא העט של הציבור הדתי־לאומי ולא כתב ההגנה שלהם. אני לא קולו של הימין ולא השרביט שלו. זו בחירה פוליטית למקם עלילה בשטחים ואני לא מתחמקת מזה, אבל גם הבחירה להתעסק במתנחלים כבני אדם היא אמירה. המתנחלים לנצח יישאו על גבם קודם כל את המתנחלוּת שלהם, ואת זה רציתי לפרק. בסוף אני מספרת סיפור קטן, של משפחה ברגע מאוד אינטימי וספציפי.

"כשאומרים שימנים לא כותבים, זה נובע מזה שמצפים מאיתנו למשהו מסוים. כמה טקסטים נכתבים על תל־אביב? אין־סוף. וכמה מהם צבועים פוליטית באופן מובהק? מעטים. אבל אף אחד לא אומר ששמאלנים לא כותבים. יש בספר רגע שהחבר החילוני של אחת הדמויות אומר שההתנחלות שהיא נוסעת אליה היא מקום שמסריח מלאומנות. הכנסתי את המשפט הזה כדי לבטא את הקול של חלק מהחברים החילונים שלי, שהמחשבה הזאת בטח עוברת להם בראש בזמן הקריאה".

החילונים המעטים שמופיעים בספר הם כמעט קלישאה של חילונים. יותם, בן הדוד שיצא בשאלה, הוא בחור דפוק עם שיער ארוך ששותה ומעשן. ויש גם חילונית מקועקעת. נשמע כמו החילונים שהפחידו אותנו מפניהם באולפנה.

"צריך לזכור שאת היסודות של הספר הנחתי בגיל 20, שהדמויות האלה מלוות אותי כבר עשור. אבל בסופו של דבר כל הדמויות הן אני, ולא דווקא הצד היפה שלי. חוסר האמון הבסיסי של יותם בעולם המבוגרים, הלגלוג העמוק כלפי החֶברה החמודה והטובה שאתה חלק ממנה, מזכירים לי את הילדה בכתום. אריאל, שנפגע בתאונה ולא מצליח לתקשר, פוגש אותי בחוסר האונים של ההבעה; בהבנה שכמה טוב שלא אתנסח, אין שום דרך לומר משהו בצורה באמת מדויקת. וכמובן הכי קל להדביק אותי לדמות של מרים, האחות הרווקה. זה כל כך מתבקש, אבל האמת היא שממש לא בא לי".

במונחי המגזר, דעי היא חתיכת עוף מוזר. טיפוס. לא זו בלבד שהיא רווקה בת 30, היא גם גרה במוצא שבהרי ירושלים, מתחת לבית של סבתא שלה, הרחק ממה שמכונה "ביצות הרווקים" של ירושלים, גבעת שמואל או תל־אביב. "שתינו יודעות איך מצופה ממני להיראות בגילי במגזר הדתי־לאומי", היא צוחקת. "עוד בתיכון אמרתי שאני אתחתן אחרונה. כשסצנת ההיכרויות הייתה בשיאה, סביב גיל 23, זה לא באמת עניין אותי. שיתפתי פעולה כי זה מה שמצופה מצעירה דתייה, אבל זה לא היה רלוונטי לי אז, וסליחה עם כל מי שיצאתי איתו סתם. אני פיספסתי את הרכבת של להיות אמא צעירה, של להיות כמו כולם. זה כבר לא יקרה. אני כבר לא חלק מהסדר הקיים מגזרית. עכשיו לפחות אני רווקה בת 30 שמוציאה ספר, יש לזה ארומה של מגניבוּת. אבל תוסיפי לי עשר שנים וזה כבר לא מבטיח.

"יש משהו מאוד חברתי וקהילתי בדתיות, וכשאת לא בתוך המבנה הזה יש בדתיות משהו מאוד קשה ודורשני. כל עוד את חלק מקהילה, הדתיות כמעט מובנת מאליה, אבל כשאת לא, צריך לבחור בעולם הדתי בכל פעם מחדש. הלבד שלי הביא אותי למקומות מאוד שלמים בתוכי, וכך נוצר מצב שהדת שלי מנותקת מקהילה. כשמתחתנים בגיל 22 למעשה חותמים על הסכם לא כתוב שלא נשתנה באופן דרסטי. אני לא חתומה על שום הסכם כזה. אין לי צורך להשביע רצון. הדתיות שלי היא למען עצמה ומתוך עצמה, וזה מגניב".

אני מניחה שאת המשפחה שלך זה פחות מגניב.

"אני בכורה מתוך חמישה, והאמת היא שכל אחד מאיתנו הוא עוף מוזר. אני מניחה שלהורים שלי קצת קשה לראות אותי לבד. כל אחד רוצה שהילדים ימצאו את המקום שלהם. אבל ייאמר לזכותם שהם מאפשרים לנו ללכת לאיבוד כשצריך. נותנים את כל המרחב ואת כל הכבוד. לא תמיד זה קל להם, אבל הם תמיד התעלו מעל זה ושיחררו לנו את החבל שנרוץ".

הבחירה שלך לחיות ביישוב קטן, להתרחק מריכוזים של רווקים ורווקות דתיים, נראית כמעט כמו התרסה.

"אני בוחרת את החברים שלי ואת החיים שלי. יש לי חברים בביצה וזה הדבר הנכון להם, אבל לי אין צורך במשהו שיסתיר ממני את הלבד שלי. אני לא מפחדת להתעמת איתו. מעט מאוד אנשים נדרשים להיות עם עצמם בכזאת אינטימיות כמו רווקים, ואני מבינה שיש כאלה שזה יותר מדי בשבילם. שצריכים את קבוצת ההשתייכות. אני עוד מנסה לגדל חסר, והיום אני כן יודעת שאני רוצה פרטנר אמיתי - אבל אני לא רוצה מישהו שימלא את החלל. זה צריך להיות מישהו ששווה את זה. שהקיום איתו יהיה טוב יותר מהקיום בלעדיו. כשאני בים אני אוהבת להתגלגל לסירוגין על החול ועל המים ולהפוך את עצמי לשניצל. להתפלש בקיום. וככה אני גם בעולם".

במסגרת ההתפלשות בקיום, דעי יצאה בעבר לשליחות מטעם הסוכנות היהודית בעיר גונדר שבאתיופיה. חוויה שכבר כתבה עליה בסיפור 'על השפה', שזיכה אותה ב־2013 במקום השלישי בתחרות הסיפור הקצר של 'הארץ'.

"הייתי שלושה חודשים במחנה של אתיופים שממתינים לעלייה, ולימדתי אותם עברית. הם היו דוברי אמהרית, ודיברנו באנגלית שבורה, אבל היה לנו שיח פנימי נורא אינטנסיבי ונרגש. משהו ביסוד של הספר החדש יושב על החוויה שם. הצורך לומר משהו היטב אבל לא להיות מסוגל.

"אני זוכרת שעבדתי בגונדר בגן ילדים, והגיע צלם של הסוכנות. הוא צילם אותנו בזמן ששרנו איתם 'ידיים למעלה על הראש', והיה לי ברור מה הפריים שהוא מחפש: תמונה של הידיים הקטנות והשחורות מורמות על רקע הפחון. תמונה של מסכנות. הוא צייד שבא לצוד את העולם השלישי, לא לפגוש לרגע את המקום המעניין באמת. הוא לא יצלם את העיניים הפקוחות או את הנער המשולהב".

זו הייתה הנקודה שבה החליטה לטייל לבד. בלי הסוכנות ובלי שום גוף מתווך. טסה לנורווגיה, לאירלנד, לקנדה. "תמיד לבד. באוטו לבד ובאוהל לבד, ימים שלמים לבד לחלוטין. זה לא מפחיד אותי. רוב השנה אני משהו מאוד מסוים - המורה נעמה - אבל זה רק צד אחד שלי, והטיולים מאפשרים לי להביא לידי ביטוי את הקיום שלי בעוד מישורים. לפגוש את עצמי ואת העולם באופן בלתי אמצעי.

"אם יש משהו שקשה לי עם הגרעינים התורניים זו הפוזיציה הזאת של 'הוספת אור'. יש לי קושי עם עמדה פנימית של 'השפעה'. אני חושבת שמפגש צריך להיות בלי מחיצות של כוונות גדולות לשנות ולהגדיל. להגיע, להיטמע, ללמוד, להשתלב - אבל לא 'להאיר את החושך'. יותר מדי אנשים בחיי ראו בי חשוכה מכדי שאעז לחשוב ככה על מקומות או אנשים אחרים".

מי ראה בך חשוכה?

"אנשים תמיד הניחו בשבילי מה אני חושבת בגלל הלבוש שלי או בגלל המקום שבו אני גרה. פעם עבדתי תחת מישהו שמאוד הערכתי, ובשיחת הסיכום, כששיתפתי אותו בכל מיני מחשבות והתלבטויות שהיו לי, הוא שאל, 'זהו, את חוזרת בשאלה?' עניתי לו שזה לא שבאתי מחדר חשוך ועכשיו אני רצה אל האור. אני נמצאת במקום שבו אני נמצאת מתוך מחשבה. בכל פעם שהסתובבתי בחברה החילונית, היוצרת, הנאורה, הרגשתי הרבה אמפתיה וחיבה אבל גם התייחסות ספקנית לבחירות שלי כאישה דתייה. לא יכול להיות שאת גם דתייה וגם אינטליגנטית, משהו פה לא הגיוני".

את בכלל מרגישה שייכת למגזר?

"איזה מגזר? הוא הרי מתפורר כולו, אפילו פוליטית. האם אני אדם דתי? כן. וברור שאני רגילה במרחבים מסוימים להיות 'הדתייה', ככה זה היה בסם שפיגל למשל. השכונה שבה גדלתי ושאליה אני חוזרת המון היא ה־מגזר בה' הידיעה. אני מאוד משם ומדברת את השפה. ובכל זאת המבט החיצוני לא מרפה ממני. יש לי חשש כבד מציבור הקוראים הדתי. יש בהם משהו מאוד פומפוזי וייצוגי. כאילו הדתי־לאומי תמיד צריך לדגמן משהו. להיות הראוי והיפה. אבל לא העסיק אותי מה אני מייצגת כי אני לא מייצגת".

למי הצבעת בבחירות, למשל?

"אני מודה שאני מגלגלת עיניים על הבחירות האלה. אין לי יחס רגשי או יחס של שייכות למפלגות. הן לא מייצגות אותי כאדם. אני לא אוהבת כשהניצוץ בעיניים הוא מגזרי או קהילתי. הרקב של המפד"ל היה הצורך לייצר זהות קבוצתית. אני לא רוצה שמפלגה תקדם זהות אלא פוליטיקה. אנחנו יותר מורכבים מרק דתי או רק רוסי או רק חרדי".

בספר את קוראת לזה "טון הפגנות וימי זיכרון, מתלהם, מתלהב, קול הקולקטיב".

"אנשי הספר הם כביכול שופרים של אידיאולוגיות. אבל העמדות שלי עדיין בבירור. אני ממש לא במקום של לשאת דגל. לא באתי לחנך שמאלנים ולהראות להם מתנחלים טובים, ולא לחנך ימנים ולהראות להם שהכיבוש משחית. לכן גם לא תקבלי ממני תשובה למי אני מצביעה. אני לא הוגה פוליטית. בסוף אני אישה בת 30 עם ניסיון מוגבל, שמספרת סיפורים". •