"הו תקווה, אל תעזבי אותי"

כתב יד צפוף, במילים עמוסות כאב, יגון ואימה. בדוחק וברעב, ישבה רבקה ליפשיץ, נערה בת 14, בחדר הצר בגטו לודג' ותיעדה את הזוועות שבחוץ, את עינויי הגוף וייסורי הנפש, את התחושות, הרגשות, החלומות והמשאלות הכמוסות. מחשבות של ילדה חרדית מאמינה, במסע התבגרות פצוע ומדמם בעולם הכי חשוך ואפל שידעה האנושות. נערה שמשוחחת עם אלוהים שלה בגובה העיניים ומתחננת לעזרה.

לא היה לה, לרבקה ליפשיץ, אינסטגרם וגם לא טוויטר לצייץ אל העולם ברגע האמת. לפעמים אפילו דיו לא היה בנמצא כדי לתת ביטוי בכתב לאכזריות הבלתי נתפשת. את מחברת היומן היא נשאה איתה עד לאושוויץ, שם אולצה להיפרד מהיקר לה מכל; מכתב היד האישי והזועק שלה ומאחותה הקטנה, היחידה ששרדה איתה עד לאותו הרגע — ונשלחה מול עיניה לתאי הגזים ולמשרפות.

רבקה נולדה ב־15 בספטמבר 1929 למשפחה חרדית בלודג'. בכורה להוריה, יעקב אהרון ומרים, אחות גדולה לאח ושתי אחיות קטנות. אביה הוכה באכזריות קשה על ידי הגרמנים, נשבר ונפטר ב־1941. אמה נפטרה שנה אחריו מרעב ומחלות, וארבעת הילדים היתומים פוצלו. אחיה הקטנים, אברמק ותמרצ'ה הפעוטה עברו לחיות בבית אחד הדודים — ונשלחו אל מותם במשאיות הגז בחלמנו בגירוש המחריד של 15 אלף ילדים ומבוגרים. רבקה ואחותה הצעירה ממנה בארבע שנים ציפורה, שכונתה ציפקה, עברו לחיות בחסות הדודים, יוחנן והדסה ליפשיץ, יחד עם שלוש בנותיהם, אסתר, חנה ומינה. אב המשפחה נתפס על ידי הגרמנים והדסה החולה נותרה לגדל לבדה את הילדות עד שנפטרה ביולי 1943.

יומנה של רבקה נמשך לאורך כחצי שנה. הוא נפתח מעט אחרי פטירת דודתה, כשהיא מנסה לתחזק קיום שברירי במציאות בלתי אפשרית, ללא שום מבוגר אחראי, בדירה קטנה ברחוב וולברוסקה 38 בגטו לודג'. היא הפסיקה לכתוב שבועות ספורים לפני חיסול הגטו.

צילום: גטי

"בסוף הביאו אותנו עם הרכבת לאושוויץ", מספרת מינה ליפשיץ־בויאר (93), בת דודתה של רבקה. "הרשו לנו לקחת את הדברים הכי בסיסיים והכי יקרים לנו. רבקה לקחה את היומן. הגענו באמצע הלילה, הוציאו אותנו מהקרונות ומיד עשו סלקציה. מי למוות ומי לחיים. הם ראו את ציפורה הקטנה. בת עשר. שלחו אותה לקרמטוריום ואותנו לאולם גדול. בדרך ראיתי נשים יוצאות משם מגולחות עם בגד קרוע ואמרתי, 'אוי, הגענו לבית משוגעים'. כעבור חצי שעה או שעה נראינו בדיוק כמוהם. אמרו לנו להתפשט. רבקה זרקה את היומן — העיקר לא לתת להם אותו".

היומן שרד את המשרפות עד תום המלחמה. אז, מצאה אותו רופאה סובייטית בשם זינאידה ברזובסקיה, שהגיעה עם הצבא האדום המשחרר. הרופאה אספה את היומן לביתה ושמרה אותו יחד עם גזיר עיתון המתעד את השחרור ולצד תמונה של המשרפות ההרוסות כתבה ברוסית, "כאן מצאתי את היומן". את המחברת מצאה ב־1995 נכדתה של הרופאה — 12 שנים לאחר שהיא נפטרה. הנכדה העבירה אותו למכון לחקר השואה בסן־פרנסיסקו, שם תורגם ואותרה זהותה של הכותבת — רבקה ליפשיץ. אל משפחתה הגיעו החוקרים במכון בעזרת דפי העד שמילאו בני המשפחה ב"יד ושם".

כעת יוצא היומן המתורגם המלא לראשונה בעברית, בספר "לכתוב עד כלות" — יומנה של רבקה ליפשיץ, בהוצאה משותפת של המכללה ירושלים מיסודו של הרב קופרמן, ומוסד הרב קוק. בספר פרק שכתבה ד"ר מיכל אונגר, מומחית בחקר גטו לודג', פרק על האמונה והעולם התורני בשואה, שכתבה אסתר פרבשטיין, וחלק המתאר את סיפורה של המשפחה שכתבה הדסה חלמיש, בתה של מינה ליפשיץ, בת דודתה של רבקה.

קטעים מיומנה של רבקה ליפשיץ  

24 בנובמבר 1943

אני מואסת בכל החיים האלה... הא, אלוקים יקר, מתי יסתיים הכול? בכלל אינני רוצה לחיות. בדיוק לפני רגע חשבתי: חבל שאסור ליהודים להתאבד. אבל נדמה שאסור אפילו לחשוב על זה. אין לי עוד כוח להחזיק מעמד. אני כותבת את זה כשאני עומדת על יד שולחן קטן. לכן אני כותבת בכזה רישול. נדמה לי, שלא רואים את זה עליי. אולי קצת... אוי, מתי כבר יגיע השחרור? כי אני כבר באמת משתגעת...

23 בדצמבר

...בערב רבתי קצת עם מיניה. אני באמת לא זוכרת מה היה העניין. אני יודעת רק שהייתי עצבנית מאוד, וכשנשכבתי לישון רציתי להקל על עצמי בבכי. למזלי הצלחתי לבכות, אבל ממש קצת. האמת היא שרציתי למות. ניסיתי לחזור בכוחות עצמי לשיווי משקל, אבל בכל זאת נמאסו עליי החיים. חשבתי: אני יודעת שעכשיו כשאני רוצה למות, לא אמות, אלא אמות בזמן שממש ארצה לחיות, כשיהיה לי בשביל מה לחיות. ובשביל מה נחוצים חיים כאלה? לא עדיף למות כשאין בשביל מה לחיות ולא מתי שרוצים לחיות? אבל השאלות הללו נותרו ללא מענה.

15 בינואר 1944

יש לי ייסורי מצפון שגירשו את אברמק ותמרצ'ה (אחיה הקטנים של רבקה — נ"ב). אוי, אלוקים! השב אותם כבר אליי, אני לא עומדת בזה, הלב שלי נקרע... אברמק, היכן אתה? תמרצ'ה! אוי, לא, אני לא יכולה! והבכי כל כך לוחץ בתוכי... ואני כאילו מאובנת, אפילו לבכות אני לא יכולה... הא, שייקחו אתכם השדים לכל הרוחות, בנדיטים, רוצחים... לא אמחַל לכם על זה, לעולם, לעולם. אבל גם באשר "אליהם" אני חסרת אונים... בנוסף, מדברים עכשיו בבית על גופות... היום בשעה שתיים מתה שכנה אחת, התעלפה ו... זהו... אישה בריאה... מתי זה ייפסק? מתי יסתיים הסבל הזה שאינו יודע גבול? הרי בסוף עוד אשתגע... כוח... אלוקים! כוח!...

17 בינואר

אתמול הלכתי ברחוב וחלמתי... לנגד עיניי הופיעה תמונה כזאת: חדר מואר קלֹות, חמים, כמה ילדים יושבים מסביב לשולחן. הם עסוקים במשהו או שהם מקשיבים למה שאני מקריאה. אני מקריאה על הגטו, אני מספרת להם, ואני רואה את הפליאה בעיניהם. זה לא נקלט בראשם שמשהו דומה יכול היה להתרחש... הא, אילו רק הרגע הזה היה הופך כבר למציאות. כמה שאני כבר מייחלת לזה...

קר לי ואני רעבה. לא קר לי רק כי חורף בחוץ, אלא כי אין בי חום פנימי, ואני רעבה לא רק בגלל האוכל המועט, שקשה לי לשבוע ממנו, אלא משום שאני מורעבת וצמאה למשהו, כי אני חשה מחסור, חלל גדול, והמקום הזה קר וריק... קר לי באזור הלב.

19 בינואר

אתמול כשנשכבתי במיטה שלחתי בלי שרציתי יד אל השקית עם התמונות... אלוקים... כשהסתכלתי על התמונה של תמרצ'ה נזכרתי שכבר מלאו לה שש... כשהייתי בגילה הלכתי כבר לבית הספר. הא, איזה אושר היה אם כל הילדים היו הולכים כבר לבית ספר!... העיניים שלי התמלאו בדמעות... דרך ערפל הדמעות ראיתי את העיניים המפוחדות של תמרצ'ה ...אוי, אני חוששת לכתוב על זה... הן נראו כאילו היא זעקה אליי, כאילו קראה לעזרה... ואני כלום... אוי, תמרצ'ה, איפה את? אני רוצה להושיט לך עזרה... ואני מיטלטלת אנה ואנה ומנסה להשתחרר, אך מה לעשות, אני כבולה... הו, כמה טרגיות יש במילים הללו! החרדות והגעגועים מציפים אותי שוב ושוב, זיעה קרה וחמה שוטפת אותי, אני נאחזת בכל דבר כמו טובע בלהב הסכין... חוסר האונים הזה, אובדן העצות הזה גובר על הכול... ומה הלאה? כן, האמת היא שאי אפשר לחיות כך!... הו, כוח! כוח! אלוקים יקר! כוח!...

הסתכלתי גם בעיניה של אימא אוי, אלוקים! כמה הרבה הן מביעות וכמה דמיון יש בינינו! הא, לעולם, לעולם לא אוכל לקרוא לך אימא‘לה! עזבת אותי לנצח! הא, כמה איום, כמה נורא! אלוקים, תאפשר לי לפחות להיות תחליף אימא לאַחיי. שאני כבר אסבול עבורם! אוי, אלוקים! כמה קשה לי!... וכל הזמן להיות לבד עם הכול!...

24 בינואר

לפעמים אני רוצה לישון ולשכוח הכול בשינה, או שהלילה יהיה ארוך... אבל המחשבות מצטברות לי. הא, כאוס שכזה שולט בהן... אני כבר לא יכולה לחלום בהקיץ כמו פעם... ו... אני מחכה לסוף המלחמה. הא, ההמתנה הזו גם היא טרגית! ואחר כך?... אני כולי רועדת... שרק אצליח! אלוקים! אני מאמינה שתעזור לי, כי מי כבר יכול? מי עוד אם לא אתה! אם לא, אז אני כבר באמת לא יודעת...

26 בינואר

אתמול שוב הסתכלתי בתמונות... רק של אברמק ואבא... אבא! כמו חי הוא עמד מול עיניי... משהו לחש לי: אבא לא חי... אבא לא חי... לא, זה בלתי אפשרי... הוא חי, הוא חי... משהו שוב לחש... זו כבר השנה השלישית... לא, זה בלתי אפשרי, אני הרי רואה את העיניים שלו, העיניים המבינות האלה, העיניים של אבא שמביעות כל כך הרבה... ו... נזכרתי בלחיצת היד שלו. אני עדיין מרגישה אותה. זה היה אז כשהכניסו אותו ביום כיפור לבית החולים ובעת שנפרדנו אבא לחץ את ידי... הא, כמה הרבה ביטאה לחיצת היד הזו, כמה אהבת אב התגלתה לי בה.

...באשר להורים אסור לי להשלות את עצמי... הם אינם עוד. הא, כמה שמילים אלה כואבות, כמה שהן דוקרות! כמו קוצים של קיפוד... לנגד עיניי נעות התמונות של מות אבא ואימא... לא נכחתי ברגעי חייו האחרונים של אבא. כשהזעיקו אותי... אבא כבר לא היה בחיים... אלוקים! רציתי אז ליפול על אבא, ללכת יחד איתו, לשכוח מהכול... כך היה ברגע הראשון... אבל אחר כך כבר לא יכולתי... היו לי הרי את אימא, את האחים... הרי הייתי חייבת לחיות... חייבת... למענם! ...ואז הבחנתי בזה שאימא הבינה אותי... אימא'לה שלי... היא הרגישה... מאז באמת התקרבנו אחת לשנייה וחיינו לא כמו אימא ובת, אלא כמו החברות הכי קרובות וּכֵנות... והייתי אז בת שתים־עשרה. הא, אלוקים! ואימא הלכה, ומה שלא הספיקה לומר לי נשאר לנצח בגדר תעלומה... אחרי מותה התקרבתי לאחי. אברמק קרא לי אימא, "את אימא שלנו", הוא אמר. רציתי למלא את מקומה, אבל... גם לזה לא זכיתי... נותרתי לבד עם ציפקה...

31 בינואר

כמה זיכרונות... התמונות רצות לי מול העיניים... אבא חוזר מבית הכנסת, אימא עורכת את השולחן, כולם במצב רוח מרומם... בדיוק כך מתהלך אבא בחדר ואומר שלום עליכם... כבר מזמן לא שמעתי כזה שלום עליכם אמיתי. כששמעתי את זה ושקעתי בהרהורים, הפלגתי במחשבותיי ובנפשי... אל הזמנים ההם, הזמנים ההם שלעולם, לעולם לא ישובו אליי... הא, אלוקים! ולעולם, לעולם לא אשמע מאבא את אותו שלום עליכם... אלוקים, הרשה לי כמה שיותר מהר לשמוח ...בשלום עליכם הזה. שכבר באמת יהיה שלום, שיבוא כבר על כל היהודים...

10 בפברואר 1944

לא כתבתי כבר כל כך הרבה זמן... כבר כמה ימים שאני לא יכולה לכתוב ביומן, כי אין לי דיו... מאחר שידעתי שקורה הרבה, וקשה לזכור הכול, לכן רשמתי הכול בטיוטות. ביום ה־8 בפברואר ניתנה פקודה של הגרמנים לְגרש מהגטו 15 אלף גברים מגיל 18 עד 40 מהמשרדים. היום ב־9 בפברואר קיבל את הצו הזה גם מר וולמן. הא אלוקים, שוב מתחילים עם הגירושים האלה... מיניה אפילו צחקה ואמרה שאחרי הגברים יגרשו גם את הנשים, אז גם אותה... אף אחד לא בטוח... אבל אתה אלוקים, אתה הרי כל־יכול, ואני מאמינה שתוביל אותנו בדרך טובה! הא, כמה הייתי רוצה שיהיה כבר טוב!!!

11 בפברואר

והנה שוב הגיע יום שישי!... איך שהזמן טס מהר!... ולאן? מה אנחנו כבר יודעים? מה מצפה לנו בעתיד? אני שואלת בפחד ובאותה מידה בסקרנות של נערה. ואולי בכל זאת? ויש לכך גם תשובה, תשובה גדולה: אלוקים והתורה! אבא אלוקים ואימא תורה! הם הם ההורים שלנו! כל יכולים, יודעי כול, נצחיים!!! איזה כוח אדיר!!! אני הרי בהשוואה לכך יצור מזערי שקשה להבחין בו אפילו בעזרת מיקרוסקופ... אבל מה זה משנה?... אני צוחקת על כל העולם, אני היהודייה המסכנה מהגטו, אני שלא יודעת מה יהיה איתי מחר... אני צוחקת על כל העולם כי יש לי משענת, כי יש לי את המשענת הגדולה, הענקית של האמונה. כי אני מאמינה! וככה אני חזקה יותר, עשירה יותר ושווה יותר מהאחרים. אלוקים, אני כל כך מודה לך!!!...

12 בפברואר

הא אלוקים, מה שוב קורה בגטו? שוב גירוש!

גברת מרקוס מתווכחת איתי שרעב כזה עוד לא היה. אולי בשבילה, אבל בשבילנו? בשבילי? הא אלוקים, מה שאנחנו כבר עברנו! אז כשאימא הייתה חולה בישלתי מאתיים גרם תפוחי אדמה לארבע נפשות, את תפוחי האדמה קיבלה אימא. אנחנו שתינו את המים, וכל אחת קיבלה חתיכונת תפוח אדמה "בשביל הטעם"... שוב אני כותבת על אוכל! מה קרה לי?! כשאני חושבת על אוכל אני נשטפת גועל ועונג! אילו שני הפכים קיצוניים! איזה ניגוד! ובכל זאת הם הולכים זה לצד זה! אבל די! די על אוכל!!!... מחר יהיו מרקים ברסורטים...

זרם החיים נושא את זה בעצמו, דוחק... כל הזמן דוחק, קדימה, הלאה. הרבה אנשים כבר תהו בשביל מה זה, למה כל זה, ולאט, בהדרגה, איבדו את האמונה, איבדו את הרצון להמשיך לחיות... הא, זה הרי כל כך נורא! לאבד את הרצון לחיות. לכן אני מודה לאלוקים פי שלושה ואפילו פי ארבעה על שאני מאמינה, על שנתן לי את יכולת האמונה. כי בלעדיה גם אני, כמו אחרים, הייתי מאבדת את הרצון לחיות.

13 בפברואר

יום ראשון... קר מאוד. בחוץ שלג, בכיתה אין חימום. אני כותבת, או יותר נכון משרבטת; מחזיקה את ידי השמאלית בתוך מחמם ידיים... זרם סוחף בעוצמה את נחל הגעגועים אל ליבי... יש לי ייסורי מצפון... אולי אם אברמק היה נראה טוב, לא היו לוקחים אותו... הרי היה כזה טוב... אינספור פעמים כשהיה חסר לי לחם, הוא נתן לי משלו... הא, כמה פעמים! ולכן הוא גם נראה רע... יש לי ייסורי מצפון... כל כך מתחשק לי לבכות, לבכות ככה, לבכות, ליילל ממש...

14 בפברואר

בלילה המשטרה דופקת על דלתות הדירות. הם מחפשים אנשים שמסתתרים... אלוקים! כאלה זמנים עוד לא היו בגטו... ...הגעתי למסקנה שאנחנו היהודים כבר מנוסים בכל הגירושים האלה ובהשלכות שלהם. ולכן אנחנו נאחזים בקש כמו טובע בקרש ההצלה האחרון, ובשום אופן לא מוכנים להסגיר את האנשים הללו... אבל לרוע מזלנו אנחנו חסרי אונים... כולנו קרועים לגזרים. אנחנו קֶרַע! אלוקים, חַבֵר אותנו כבר! מתי יבוא כבר הזמן הזה? מתי כבר תגיע הגאולה?

23 בפברואר 1944

הא, זה כבר יותר מדי! זה מותח יותר מדי את עצביי... הא, אני חוששת שלא אחזיק מעמד! אני צועקת בשארית כוחותיי "החזיקי מעמד!" כי זה הכי חשוב!... וזה הכי קשה!... אלוקים! איזה מאבקים! איזה מאבקים איומים! אופפת אותי תשישות הולכת וגוברת!... אין פלא!... אבל כך אי אפשר! אסור! אסור... אסור להיכנע! וכי מי חושב על כניעה?... אבל מה כל זה משנה... זה הרי כל כך קשה! ומה יש לי עוד לכתוב? מן הסתם עוד פעם "קשה". הא, אני מרגישה שאני שוקעת יותר ויותר עמוק בביצה ובבוץ... ו... שאני בשום אופן לא מצליחה להוציא את עצמי משם... ואולי מישהו דוחף אותי לכך?... וזה אומר שהמשהו הזה חזק ממני? לא! לא ארשה זאת! אני כבר אעשה מאמץ! אבל שוב עוטף אותי הקושי. הא, איך אפשר להתמודד עם זה? איפה למצוא עצה?... הגטו הזה הוא גיהינום נורא...

24 בפברואר

הגטו רוחש שמועות... אומרים שתגורשנה גם נשים... ולא כל הגברים התייצבו לגירוש... מחר אנחנו צריכות להביא כרטיס ללחם ועוד איזה שהוא מסמך... וכדי שלא לשכוח רשמנו לעצמנו פתקים "זכרי את הלחם, הכרטיס והמסמך האחר!", הא, טרגיקומדיה... איך שהוא נדמה לי שהגטו מתרוקן.

לו רק הייתי יודעת שלפחות נהיה כולנו יחד... אז זו הייתה חצי נחמה... אבל ההפרדה הזו... זה כל כך קשה! כל כך כל כך קשה!... אנחנו בחשכה... מישהו דוחף אותנו... ודוחף... אנחנו לא יכולים להתנגד... וממשיכים לטבוע, ולטבוע... ושוקעים עמוק עוד יותר... אלוקים, עזור לנו להתרומם!!! לרוע מזלנו העזרה טרם הגיעה... מי יודע אם תגיע בזמן? הא, הכול תלוי בחסדי הא־ל! הכול בידי שמיים! מה אנחנו כבר יכולים לעשות? מסביב לנו חשוך וריק! כמה חשוך! כמה מעורר בחילה! והבחילה הזו מכבידה כל כך על הלב... קשה לנשום...

28 בפברואר

אני מאוד מרוצה מההזדמנות לתפור משהו. כשאסיים לתפור את זה ארגיש, אדע, שאני יציבה יותר... אדע שלא משנה מה יהיו התנאים, עדיין אוכל להתמודד איך שהוא... יהיה לי מקצוע ביד... לא אני אהיה תלויה בגורל, אלא הגורל בי... אני מרגישה חזקה יותר... לפני כמה שנים... בחלומות או בדמיונות על העתיד שלי ראיתי לפעמים: ערב, חדרון עבודה, שולחן כתיבה קטן; ליד השולחן יושבת אישה (כבר מבוגרת יותר) וכותבת... כותבת... כל הזמן... היא שוכחת הכול וכותבת... אני רואה את עצמי מגולמת באישה הזו...

בהזדמנות אחרת אני שוב רואה את הדירונת הצנועה שבה אני מתגוררת עם אחותי... עד כה תמיד חשבתי שזוהי תמרצ'ה, אבל היום סביר יותר שזוהי ציפקה... בהזדמנות אחרת אני רואה: ערב, חדרון צנוע מואר, סביב השולחן יושבת כל המשפחה הקטנה שלי... זה נחמד... חמים ונעים... הא, כמה טוב! מאוחר יותר, כשכולם הולכים לישון, אני יושבת ליד המכונה ותופרת... תופרת... וכל כך מתוק לי, כל כך טוב לי... כל כך מענג!... כי הרי התוצרת מעשה ידיי... זו הפרנסה הצנועה שלנו... מזה אני רוכשת את הלחם, מזה אני רוכשת השכלה, מזה אני רוכשת את הבגדים... וכמעט הכול נובע מזה, מעבודת הכפיים שלי...

15 במרץ

אני ממשיכה כל הזמן לראות עד כמה אנחנו מושפלים, עד כמה התרחקנו מן האנושיות... אוי, אלוקים, כמה טיפשיים, חסרי תקווה... כמה עלובים החיים האלה שלנו... אוי אלוקים, כמה חשוך! שלח סוף כל סוף קרן קטנה של אור!... עזור לנו כבר!... כמה רע לנו!...

ופסח כבר מתקרב... אבל לצערי אני לא מצפה לו כפי שציפיתי לו מדי שנה לפני המלחמה (ואפילו בזמן המלחמה). המחשבה עליו ממלאת אותי אפילו באימה, כי אין שום ספק שנחוש רעב נורא... החג, שתמיד כל כך ציפינו לו, השתוקקנו אליו וקיבלנו אותו בברכה, החג הזה... נו אז מה...?... בכל זאת הייתי רוצה שיגיע כבר. ואולי בכל זאת? ואולי בכל זאת יהיה טוב יותר? חייב להיות כבר טוב יותר! זה הזמן! הגיע כבר הזמן לכך! באיזו כמיהה אנו מצפים לאביב הזה!...

21 במרץ

בגלל הרעב הזה קורה לאחרונה לא מעט בגטו שאנשים גונבים מצרכי מזון מאחרים, בזמן שהם נמצאים בעבודה או שאינם בבית. סיפור דומה קורה גם אצלנו... למרבה הצער... חשבנו שכבר נפטרנו מזה בזמנו, והנה... אנחנו מניחות שמדובר בשיתוף פעולה של כמה אנשים, כי האדם ההוא עובד היום בבוקר. אני נשארתי היום בבית למקרה שמישהו... שכבתי במיטה, כל רחש האיץ את דפיקות הלב, דמיינתי במוחי כל מיני דברים אבל אף אחד לא בא היום... זה עדיין לא מוכיח שלא יבואו. ככל הנראה גם מחר אשאר בבית, אולי אקבל שחרור מרופא... אבל... אף מילה!...

חשבתי רק על שהרי זהו רצח, אף גרוע מכך: זה לקחת ממישהו באיטיות את החיים, גסיסה איטית. כשחשבתי את כל הדברים האלה כל כך כעסתי על ההוא או ההיא, עד שאם היו נופלים לידיי הייתי קורעת אותם לגזרים... אילו אינסטינקטים חייתיים... אלוקים! אלוקים! מה קרה כאן?! ואיך אפשר לחיות בכזו ביצה, ברפש, ובאוויר שמלא בהמון מחלות מידבקות... לא פעם חלפה בי השאלה האם כדאי בכלל לחיות? אבל למזלי אני יודעת שלמרות הכול זה הרי כדאי...

22 במרץ

האמת היא שאני מרגישה שלא אוכל להחזיק יותר מעמד. זה כבר יותר מדי, מעל ומעבר! הסבלנות שלי להמתין לקרן חמימה, שתפשיר במגעה את הקרח והכפור שמקיפים אותי, כבר מוצתה עד תום... אני רוצה להחזיק מעמד, לעמוד יציב, לא לאבד את שיווי המשקל, אבל עכשיו אני מרגישה כל כך בודדה, כל כך אובדת עצות... אלוקים! תעזור לי כבר! תעזור כבר!

28 במרץ

נדמה לי עכשיו שאני כמו עץ בודד בשדה, שמסביב לו סערה ורוחות מטורפות. העץ הזה עומד ולאט לאט מאבד מכוחותיו, אבל הוא מחזיק מעמד יותר מאחרים בתנאים טובים יותר, כי הוא חזק. אני חייבת, אני רוצה לפחות להאמין שככה צריך להיות ושככה זה טוב. הא, זה לא כל כך קל! אני הולכת לישון, אני מרגישה כל כך נורא עכשיו!... מה יהיה?...

28 במרץ

בערב אפינו מצות. מיניה ואני רידדנו אותן. בשנה שעברה גם כן אפינו, אבל איזה הבדל יש בין שני ערבי החג האלה!... ראשית כול בשנה שעברה היה יותר קמח, היה יותר כוח ואפילו מזג האוויר היה אחר! אז היה חמים ונחמד, היה אפילו ממש חם, והיום?... הא, זה עדיין חורף!

הדבר היחיד שמוסיף לי עוד קצת כוח הוא התקווה שלא תמיד יהיה כך ושעכשיו אני צעירה, ואולי יום אחד עוד יצא ממני משהו ואז אוכל לעשות משהו. אני הרי חייבת שתהיה לי תקווה. לכן אני יהודייה, כדי להאמין ולקוות. אני מקווה שהתקווה הזו נשענת על יסוד חזק. אלוקים, הבא את הזמן הזה במהרה.

30 במרץ

הן הלכו להביא את המצות (בנות הדוד)... למרות הכול הייתי רוצה שיהיה כבר חג. קצת מנוחה. ואולי הייתי יכולה גם לנדוד לאנשהו במחשבותיי... היכן שאמצא נחמה. למצוא נחמה?! נו לפחות לעת עתה, או לדבוק בתקווה. הו תקווה, אל תעזבי אותי!

3 באפריל

כמה קשה עבדנו אתמול! אני ואסתושה עבדנו הכי הרבה. בערב גם אפינו מצות... אבל תודה לא־ל, מאה, אלף פעמים, תודה לא־ל על השינוי הנפלא במזג האוויר! המרפסת כבר הייתה פתוחה אתמול. הא, מתחשק לחיות! זה בכלל דבר אחר לגמרי! בשבת קמתי מוקדם יותר פשוט לא יכולתי לשכב יותר. בעורקים פעם בי דם צעיר. נעורים! חיי נעורים! משהו קרא בתוכי! אלוקים. תודה, תודה לך עד השינוי הנפלא במזג האוויר. התקווה התעוררה לחיים. הא, האמת שאין לי מילים כדי להביע את תודתי לאלוקים! הייתי רוצה שכבר יהיה חג! הייתי רוצה שכבר יהיה קיץ! הייתי רוצה כבר... אני בעצמי לא יודעת מה. אני יודעת רק שעכשיו אני רוצה לחיות! רוצה לחיות!!! אתמול בזמן אפיית המצות לא היה כבר כל כך קר. הו, בכלל לא! אני חוששת רק שזה יחלוף מהר מדי. אבל די מהר אני נפטרת מהמחשבה הזו... לחיות עכשיו! לחיות!...

11 באפריל

איך עבר עלינו הסדר?... הסדר?... ואיך הוא אמור היה לעבור?!... נעבעך! הא, כמה שחסרונו של אבא בלט והכאיב... סדר בלי אבא, אבל לא רק בלי אבא, אלא בכלל בלי גברים... גם בשנה שעברה לא היו גברים, אבל לפחות הייתה הדודה. הו, היא הייתה עוד איך שהוא תחליף לגבר, היא הרי הייתה מבוגרת ובכלל ידעה הכול, אבל היום? אפילו היא איננה... את הסדר ניהלה אסתושה. למען האמת יחסית אליה היא ניהלה אותו יפה מאוד אפילו, אבל... האבל הזה כל כך עצוב! אלוקים, האם עד כדי כך פשעתי שנענשתי ככה? יש לנו חברות שיש להן אבות, אבל האבות שלהן לא עורכים אצלן סדר. אבל מאיזו סיבה?... הו, אלוקים! ככה זה כבר בעולם! לו אבא שלי היה עורך לי סדר, כמה מאושרת הייתי!... ולחשוב שאבא אף פעם, אבל אף פעם, לא ינהל לנו יותר את הסדר. למרות שמלאו כבר כמעט שלוש שנים, אני עדיין לא יכולה להשלים עם המחשבה הזו... אבא כבר לא יחגוג איתנו סדר... כמה שזה נשמע כואב... כמה שזה מכאיב!...

12 באפריל

ברגע שכזה כל כך מתחשק לחיות, אחר כך נעשה עצוב באופן מוזר, ואז גם חשים את האומללות שלנו, ודיכאון ממלא את הנשמה ו... באמת נדרשים כוחות אדירים כדי לא להרים ידיים. כי כשמסתכלים על עולם כל כך יפה באביב המקסים הזה, ובו זמנית מסתכלים עלינו כאן בגטו, שכמעט הכול נשלל מאיתנו... אין לנו ולו השמחה הקטנה ביותר. כי למרבה הצער אנחנו מכונות ומתקיימים בתוכנו אינסטינקטים חייתיים מפותחים ביותר, שאפשר לזהות אותם על כל צעד (יותר מכול בזמן האוכל). וכל זה ביחד משפיע עלינו עד כדי כך שאנחנו נעשים יותר ויותר אדישים. כי כשמסתכלים עלינו מזהים מייד איזה מחיר גבוה אנחנו משלמים... כדי ליצור לעצמנו מעבר לחיי היומיום האלה חיים אחרים, טובים יותר, חיים שבהם... נו, מה יש לי עוד לכתוב על כך? אני הרי כל כך רוצה, אני כל כך כל כך רוצה. ודווקא עכשיו כשעולה בראשי המחשבה שהכול נשלל מאיתנו, שאנחנו עבדים, אז אני מנסה לגרש אותה בכל כוחי ולא להרוס לעצמי את הרגע הקט הזה של שמחת חיים. ועדיין כמה שזה קשה! אוי, אלוקים, כמה זמן זה עוד יימשך. אני חושבת שרק כשניגאל יהיה לנו אביב אמיתי. הא, כמה שאני משתוקקת כבר לאביב הגדול והיקר הזה...