אני לא הייתי שם. נולדתי כאן, על האדמה הטובה והקשה הזאת, תחת השמיים האלה, להוריי שברחו מאירופה הבוערת, כשהם מותירים מאחור שבט ענק. כולם נכחדו שם, להוציא בודדים שקראו מבעוד מועד את הכתובת על הקיר ובאומץ בלתי נתפס נמלטו והצילו את נפשם. אלה שנמלטו משם, הגיעו לכאן, לבנות ולהיבנות. אלא שמתוך שואה כמו זו שממנה ברחו קשה להימלט – יש מחיר, והוא כבד.

אמי, נשתבשה עליה דעתה כשגילתה שכל מי שהותירה מאחור נטרף על ידי החיה הנאצית, ואבי נרצח כאן, על האדמה הזאת, על ידי צלף ערבי. הוא היה בן 25 כשנרצח, ואמי כבר אלמנה בת 23 ובהיריון, איתי. אני גדלתי כאן, לחופש. איש לא רדף אותי בשל יהדותי, לא נתפר טלאי צהוב על בגדיי ולא הפכתי אפילו לשעה מאדם למספר. ילדותם של בני דורי דומה מאוד, ולא משנה מנין הגיעו הורינו. היינו ילדים שחיו בתוך בתים כאילו־נורמליים, אך השתיקה הרועמת והזעקות שפילחו את האוויר והרעידו את הקירות היו פס הקול של ילדותנו.

ביום שבו שוחררו אושוויץ־בירקנאו והמחנות הנוראיים, על ידי חיילי בעלות הברית, נתגלו לעיני העולם ערימות הגופות, שרידי המתים, השלדים המהלכים. החל משעה גורלית זאת, תועלו כל הכוחות, האנרגיות, הידע והיכולות לטובת מטרה אחת: בניית מדינה לעם היהודי, הקמת בית לשרידי הניצולים. אנחנו זכינו לחיות במדינת ישראל, בעוד העולם מביט ונפעם: איך האודים המוצלים מאש בונים מדינה קטנה שהיא פאר היצירה. המדבר הפך לנווה ירק ומים. החקלאים הוציאו פריחה ושגשוג מהאדמה שהייתה רק חול וחול. המדע הצמיח חתני וכלת פרס נובל, ולצידם הטכנולוגיה העילית, החינוך והתרבות על כל גווניה, כל מה שניתן לחשוב עליו כדי להפוך את חיינו לעשירים ברוח ובתרבות – הכל נעשה כאן. ומאחוריהם, צבא ההגנה לישראל, החזק בצבאות, שילדינו גם היום בלומדם על השואה שואלים לתומם: איפה היה צה"ל הכל יכול?

קיווינו שנהיה טובים יותר, שנלמד את ילדינו להבדיל בין טוב לרע. אבל מי שרוצה לגדל את ילדיו שיהיו לאנשים ערכיים, חייב לקחת אותם לשם, למחנות המוות. ואין זה משנה אם אתה יהודי או לא. לך לשם עם ילדיך, והראה להם מה חוללו הנאצים לאנשים, נשים, ילדים וטף כמוני, כמוכם. המסע האישי שלי למחנות הפך אותי לאדם אחר, לישראלית אחרת וליהודייה אחרת, כי אין כמו שראו עיניי ללמדני את שניסתה אמי ללמדני בקומץ מילותיה, בשתיקותיה ובטירופה.

קומץ הניצולים שבינינו וחסידי אומות העולם האמיצים, שלהם אנו חבים חוב של כבוד ‑ עלינו לעשות הכל, ולהעניק להם את היכולת לחיות את שארית חייהם בכבוד ובנוחם. מי מהם שיכול לספר לילדיו ולנו את שראו עיניו, את שחווה בשרו, את שפצע את נשמתו – אנא, שיעשה זאת. כי אם לא הם, אז מי? ולמכחישי השואה באשר הם, יש לומר: התביישו בבורותכם, באטימות הלב ובשקר שבו דבקתם. בואו הנה לארץ או לכו לשם, למחנות המוות, ובקשו סליחה על ההכחשה, על ההתעלמות, על האטימות ועל כך שנתתם יד לאנטישמיות המרימה שוב ראש בחוצפה גדולה כל כך.

הארץ הזאת יודעת ימי זיכרון רבים כל כך. אבל היום איננו פותחים עוד יום זיכרון – זהו יום ניצחון. ניצחון הרוח על הרוע. למרות הכחדתם של שישה מיליון יהודים, קמנו כמו עוף החול ומתוך העצב והכאב הנורא יצרנו את הנס הגדול הזה, המדינה הזאת, מדינת ישראל. אני מאחלת ומייחלת שיבואו ימים של שקט ושלום, עם שכנינו הקרובים והרחוקים, ושישרה שלום על המקום הזה ועל כל בית ישראל. ¿

גילה אלמגור תישא הערב דברים ברחבת התיאטרון הלאומי "הבימה" במצעד השנתי למען החיים של עמותת "אביב לניצולי השואה"