ההוא שטבע ונשאר בחיים
שואתה של אמא / לפני שנתיים פלוס, כשאמי עדיין הייתה בין החיים, היא חטפה לפתע התקף חרדה היסטרי מטראמפ ובמשך 24 שעות מילמלה משפטים סתומים על ג'ינג'ים מפחידים מהשואה (אחר כך, כשנרגעה, לא זכרה דבר). ולפני שנה בעת הזאת, כשהיא הייתה כבר מתה, נסעתי למצעד החיים בבירקנאו כדי להופיע לזכרה ולזכר משפחתה הראשונה (בעלה ובנה), ובטח לזכר כל אחינו ואחיותינו שנרצחו שם. אז יום השואה בלעדיה ביום חמישי השבוע, לא דומה לשום יום שואה קודם. כאילו פתאום המוות שלא הכריע אותה במשרפות של אושוויץ ב־1944 הכריע אותה פה בסיעודי בתל־אביב.
אז הו, אמא'לה (אם את שומעת למעלה), זוכרת שאהבת את ההופעה ההיסטורית והמדוברת שעשיתי עם יהודה פוליקר בשנת 1988 בקאמרי, ביום השואה? וזוכרת איך בסוף ההופעה נכנסת לחדר ההלבשה עם שני פרחים אדומים, אחד לו ואחד לי? אז שנים שלא מצאנו זכר לאירוע ההוא, לא וידיאו ולא אודיו. והנה, הפתעה. לא מזמן, כשעשו דיגיטציה של החומרים שלי, התגלתה שם הקלטה אותנטית של ההופעה של יהודה ושלי. אז מה לעשות עם זה עכשיו? אין לי מושג.
וזהו, אמא. הזמן חולף. נשארו לי שאלות פתוחות שלא שאלתי ודברים שלא אמרת, ואין לך לא אינסטגרם ולא פייסבוק, רק מצבה שכתוב עליה, כמו טוויטר קצר, ש"שרדת את השואה".
ספירת ה־300/ אני אחד שלא זוכר ימי הולדת (כולל שלי), אבל הפעם אי־אפשר היה שלא. כי אלעדיק סימס לי בהתרגשות ששמע שמלאו 300 שנה (לפי הספירה מ־1719 ועד ל־2019), ליציאתו לעולם של הספר של דניאל דיפו, על ההוא שטבע ונשאר בחיים, הלוא הוא רובינזון קרוזו, הימאי הבריטי מיורק, שספינתו נטרפה והוא נקלע לאי בודד. רובינזון חי 28 שנים לבדו על האי, סמוך לשפך נהר האורינוקו, כשבאמצע פגש את בן האיים ששת, וניהל איתו מערכת יחסים הגונה בין לבן ושחור, ולבסוף ניצל ושב הביתה.
אז עפתי מזה, כי נזכרתי שמאז שקראתי את הספר כילד, עלה בדעתי לא פעם לברוח מחברת בני האדם לאי בודד, אי שם. ואני אף פעם לא אשכח את הטייק־אוף שעשו הצרפתים על רובינזון מודרני, עם ז'אן־פול בלמונדו, ששיחק איש עסקים צרפתי שכשלפתע נמאס לו מכולם, ביים את טביעת סירתו בים, נעלם, ולבסוף חזר.
רובינזון קרוזו מיורק היה סיפור על יכולת האדם העקשן לשרוד, ובו־זמנית להיטהר מהחברה שבה חי ועדיין לרצות לחבור מחדש אל הציוויליזציה שאולי אי־אפשר איתה, אבל כנראה גם אי־אפשר בלעדיה.
אופנועים עם סירה / אז בינתיים, בלב הציוויליזציה הרועשת כמו פטיש אוויר, אני מחפש את איי השקט שלי בפינות אחרות. למשל, ביום השואה התכנסתי ברכב שלי והקשבתי למוזיקה הישראלית העצובה והמינורית כמו הניצולים האחרונים שנשארו, וחשבתי על הדמיון בין מה שהיה אז ועדיין יש. גלי אנטישמיות ברחבי העולם. וכמה השואה הוכיחה שהכל יכול להשתנות, כי יש בבני האדם חלקים מכוערים ומיותרים שיכולים להתגלות בין רגע.
ומצד שני, למרות שיצר האדם רע מנעוריו (ובבגרותו), נפש האדם ההרואית כן ניצחה בסופו של דבר. כי עובדה שאופנועים עם סירה שקורעים את הכבישים הם לא האופנועים המפחידים של הנאצים, ושחלק מהמשפחה שלי נסעה לנפוש בברלין בחג האחרון. רק מה זה אומר? שיש גרמניה אחרת, או שזו אשליה? ואיפה אנחנו בתוך המשוואה הזאת?
לַכֶּתֶר לֹא אִכְפַּת / בעולם שבו לאחרונה כל ממזר מלך וכל מלך ממזר, מישהו שלח לי את השיר השנון הזה, מאת שלומית כהן־אסיף:
כָּל אֶחָד יָכוֹל לַחֲבֹשׁ כֶּתֶר -
מֶלֶךְ וְגַם חֲמוֹר,
כִּי לַכֶּתֶר לֹא אִכְפַּת
עַל אֵיזֶה רֹאשׁ לִזְהֹר.
כִּי לַכֶּתֶר לֹא אִכְפַּת
אִם הָרֹאשׁ פִּכֵּחַ אוֹ שִׁכּוֹר,
כִּי לַכֶּתֶר לֹא אִכְפַּת
בְּאֵיזֶה רֹאשׁ לִבְחֹר.
וְאִם יוֹשֵׁב הַכֶּתֶר
עַל רֹאשׁוׁ שֶׁל הַחֲמוֹר,
הַכֶּתֶר עֲדַיִן כֶּתֶר
וְהַחֲמוֹר - חֲמוֹר.
והשיר מוקדש באהבה לכל הח"כים החדשים ולכל אלה שרוצים עכשיו להיות שרים עם כתר בקואליציה החדשה.
אווה סטורי / היי, יודעים מה ההפך מהשואה? זה נורא פשוט: "לא שואה". חשבתי על זה כשנסעתי מול מודעות הענק באיילון, שבהן נראית יד אוחזת בסמארטפון, עם השאלה: אם היה לאווה אינסטגרם בשואה, כמה עוקבים היו לה?
זה מעצבן אותי או לא? שאלתי את עצמי, במיוחד שהשלט היה עשוי מצד אחד צהוב כמו לימון לימונרו ונקרא הסטורי של אווה. ומצד שני, מטרתו הטובה הייתה להביא למודעות של צעירי התקופה את סיפורה של אווה היימן מהונגריה, שכמו אנה פרנק מאמסטרדם, כתבה יומן בכיבוש ולבסוף נספתה בתאי הגזים.
בסדר, בסדר. זה העולם החדש. הבנתי. אני לא אידיוט. ובכל זאת, משהו עיצבן אותי. מישהו יודע מה?
הגיל והתרגיל / טוב, בואו נעבור לדברים משמחים. שתי חוקרות מאוניברסיטת שיקגו בדקו את נושא הסקס בגיל המעבר והעמידה, והמסקנה (לפי כתבה ב"הארץ") היא שהגיל הזה הוא ממש לא בהכרח עונת היובש שלהן, ונשים חוגגות עליו לא פחות מאשר מגיל הנעורים (אגב, מה עם גברים?).
איכשהו, אולי בגלל שהייתה לי הופעת עמידה (שבה כולם עומדים, רוקדים ושרים) בשוני בחג, התגלגלה שיחה ביני לבין מיכו הנכד ושני חבריו בני ה־17 שנסעו איתי חזרה מההופעה, על גיל העמידה, המעבר והבלות.
"תגיד, מה זה גיל המעבר?" שאלו אותי.
"גיל המעבר זה כשנשים נניח מאבדות את המחזור וחוטפות גלי חום. וגברים נכנסים לדיכאונות (כולל גם גלי חום לפעמים). ובמיוחד זה מתבטא כשחשקים חולפים או מתחלפים", עניתי כמיטב יכולתי.
"ומה זה גיל הבלות?" שאלו.
"זה כשכל העלים נושרים מהעץ", עניתי במטפורה. ואז, טראחח. לרגע נהיה שקט כזה במכונית (אולי כמו השקט שאחז ברובינזון כשקלט שהוא עומד לבלות באי שלו לבד, בלי נעמה קיסרי וג'ובאני רוסו). וכשחצינו את בנימינה מילמלתי כדי להוריד את המבוכה שבשיחה: "היי, בנים, מה אכפת לכם מגיל המעבר בעודכם עדיין בגיל הנשיקה?"
"אתה צודק, שים את הראפר האמריקאי קנדריק לאמר", ביקשו השלושה. ועד תל־אביב שבנו לגיל הנעורים הלא־מיובש והמעורר קנאה.
יש אי? / אני מודה שהשבועיים של יום השואה ויום הזיכרון והעצמאות מכניסים אותי לעצבות קשה, עד שלפעמים בא לי לטוס מפה לאיזה אי ולהתכנס שם בתוך עצמי. נו? אז אם כבר מדברים על אפשרות של אי, מישהו מכיר אי כזה באמת? לא, אני לא מתכוון לאי שמעבירים בו את הזמן עם חבורה של מבוגרים מתיילדים עם בנדנות מעוצבות על הראש, וגם לא לאיזה נופש באיי־סיישל עם מקומיים מוכי חביבות שמגישים לך קוקטיילים בבר. אני מתכוון לאי פנימי ואותנטי, שבו לא צריך להוכיח כלום לאף אחד, ואפשר לקבל פרספקטיבה על החיים הגדולים, תוך כדי בריחה מהחיים העכשוויים המפוצצים מאימה, כעס ואלימות.
הבעיה? שברור שיש רק סיכוי של אחד למיליון שנעלה על אוניית קרוז מפוארת והקפטן השיכור מוויסקי יטביע אותה, ואנחנו נינצל וניסחף לאיזה אי בודד ל־28 שנה, כמו רובינזון.
ובינתיים, על העץ בחושך / ובינתיים, על העץ בחושך חנו שני ינשופים, והעלים שמעו את הינשוף אומר לינשופה שנכנסה לגיל המעבר: "היי, חיים שלי, יודעת שלפי המחקרים האחרונים של בני האדם, זו לא בהכרח עונת היובש שלך?"
"נו, אז?" שאלה הינשופה המופתעת, שהייתה בטוחה שהכל כבר אבוד לה.
"אז בואי ינשופה נשמה, תתקרבי אליי בחושך ואל תשחקי אותה רובינזונית בודדה", לחש הינשוף החמדן. ואחר כך נשמע רעש גדול ושניהם נפלו מהעץ.
לפנייה לכתב/ת 
