yed300250
הכי מטוקבקות
    חנוך דאום
    7 ימים • 01.05.2019
    כל העימות, רק העימות ושום דבר מלבד העימות
    ויכוח עז שהיה לי עם אלדד יניב העלה בי תהייה: אם כל הדעות ידועות, מה הטעם להתדיין?
    חנוך דאום

    לפני כמה ימים פגשתי בחור חרדי צעיר בבית דפוס ירושלמי. הוא ניגש אליי בעיניים נוצצות. סיפר שהוא בן 20, עוזר פה בעסק לקרוב משפחה ומעת לעת גם חוטא בכתיבה. הוא ביקש טיפים ככותב. לשאלתי, הוא הסביר שרשמית הוא רשום בישיבה, אבל הוא לא בנוי ללמוד כל כך הרבה, אז הוא החל לעבוד קצת ומחפש אתגרים נוספים. שאלתי אותו אם שקל להתגייס. אמר שלא. בשנייה הראשונה כעסתי. שאלתי למה לא, ומתשובתו כעסתי יותר, כי הבנתי עד כמה הוא לא באמת השקיע מחשבה באופציה הזו ועד כמה דבר שברור לכל ישראלי בגילו, אצלו אפילו לא חולף בראש כאופציה. האם הוא לא רואה באיזו מדינה אנו חיים, מי הם השכנים שלנו ואיך צעירים מחרפים נפשם על הגבולות כדי לשמור על אזרחי ישראל? האם הוא לא מרגיש את חוסר הצדק הנורא הזה? כשיש מערכה בצפון ובדרום וצעירים בגולני ובגבעתי מסתערים ללא פחד, מה הוא אומר לעצמו? נניח אלה שלומדים יומם וליל, אבל הוא הרי מספיק ישר כדי להודות שאינו מתאים לישיבה, אז איך הוא מסביר לעצמו את העובדה שאינו מתגייס?

     

    אבל עברה עוד דקה, לקחתי אוויר והבנתי מי עומד מולי. מדובר הרי בבחור צעיר שגדל במקום חרדי. סביבתו לא התגייסה. לא אחיו ולא חבריו ולא מעגל האנשים שהוא פוגש ומכיר. אין לו נימוקים מדוע לא התגייס, בעיקר משום שהוא לא פוגש מספיק אנשים שיצטרך לנמק להם את העניין הזה. אז אפשר להתעצבן ולהטיח בו האשמות מוצדקות, אבל אפשר להביט קדימה בתקווה: בשונה מחרדי שהייתי פוגש לפני 20 שנה, זה העומד מולי מחזיק סלולרי חכם, מכיר את התוכניות שאני משדר, כותב בעצמו ורוצה אולי גם לעבוד לפרנסתו בתקשורת. הוא חרדי הרבה יותר מודרני ובעצם הרבה יותר ישראלי ועדכני; מה שבעצם בהכרח אומר, שבמוקדם או במאוחר גם הגיוס יגיע. אם לא אליו אז אל ילדיו. כי הנתיב שלו לתוך הישראליות נסלל. הוא אולי לא ייכנס לצבא אבל הוא עושה את צעדיו הראשונים בשוק העבודה. הוא פוגש שם ישראלים. מתערה ביניהם. אז אני יכול להתנפל עליו עכשיו ולהעמיס עליו את כל הכעס שיש לי על אי־השוויון בנטל, ואני יכול להבין שמולי עומד בחור בן 20, שלפחות נכנס לשוק העבודה, יתרום לכלכלה, ישלם מסים ויתחיל בדרך שסופה לימודי ליבה וחיבור בין שבטי ישראל. זה לא יקרה ביום, אבל כדי שזה יקרה אני צריך לקרב אותו. לא להרחיק. אם הישראלים שהוא פוגש יכבדו אותו (ואת דומיו), הוא כבר לבד יבין שאי־השוויון בנטל צריך לעבור מהעולם. אם הם יתקפו אותו, כאילו הוא דובר המגזר ואחראי ישיר לנושא ולא סטטיסט בסיפור, הסיכוי שישתלב יירד. כי כשהוא בא לקבל ממני טיפים על כתיבה, הוא בעצם אומר לי שהוא רוצה להיות קצת כמוני. כמונו. לא להסתגר בבועה. הוא חרדי אבל הוא חי כאן וזה חשוב לו.

     

    באותו יום אלדד יניב התקשר לגעור בי על איזה סטטוס שכתבתי. הוא קצת אינטנסיבי, הבחור (גם אני לא מאה...), אבל לזכותו ייאמר שאכפת לו. ממש אכפת לו. אני לא מסכים איתו על חצי מהדברים שהוא אומר אבל לא יכול שלא לכבד את התשוקה שלו להשפיע על המקום שאנו חיים בו. אבל השיחה איתו חידדה לי את המחלוקת בינינו, ואני לא מדבר על מחלוקת של ימין מול שמאל, אלא על השאלה מה עושים עם המחלוקת בין הימין לשמאל. כי המחלוקת כאן, והיא כאן כדי להישאר. השאלה מה האתגר שעומד בפני ישראל. איך מכילים את המחלוקת; איך לא מאפשרים לה לאכול אותנו מבפנים. ובתמצית, יניב הוא איש מחלוקת. הוא מדבר בטרמינולוגיה של מלחמת דעות. ומסביר שכדי לנצח צריך "להחטיף חזק". הוא אומר שיש "זירת קרב", וכל צד "נותן מהלומות". זו השפה שלו. זה האתוס. זו עמדה לגיטימית משום שהוא גם שומר (רוב הזמן) על כללי משחק הגונים ומשתדל להיות ענייני. הוא הסביר לי שאת המחלוקת הוא בעד לנהל באמוציונליות. לא לטשטש את המחלוקת, להפך - להדגיש את האלטרנטיבות, ואת הפערים העמוקים בין הצדדים. יניב עסוק בחידוד ההבדלים בין המחנות, בהסבר על הדרכים להכריע את המחנה היריב בבחירות הבאות, ועוד כהנה תוכניות פעולה ומחאה כיד המלך.

     

    ובכן, אני גורס אחרת. אני בעד חיפוש מעמיק אחר הסכמות רחבות. אני נגד מחלוקת, וכן, אני גם בעד לטשטש אותה, אבל לא במובן המלאכותי, אלא באופן עמוק: להבין שאסטרטגיית הלכידות שלנו חשובה יותר מהנושאים שבמחלוקת ולכן, לצאת ולחפש באומץ דרכים של הכלה ושל הבנות, לראות איפה כל צד מתפשר בדרך לחיים משותפים של שיח רגוע יותר. אני חושב שטוב שבכל חברה יהיו גם אנשים כמו יניב, טיפוסים עם קורטוב של ריב ומדון, כי יש להם תפקיד חשוב בבירור העמדות, אבל התחושה שלי היא שישראל ביררה את המחלוקות הפנימיות עד לזרא, והגיעה העת לאיחוי. יניב בעד ממשלת ימין צרה שמולה אופוזיציה שמאלנית לוחמת; אני בעד ממשלת אחדות רחבה. אני מאחל בהצלחה ליניב, אבל השליחות שלי הפוכה מדרכו. אני בעד ברית של מתונים. הוא בעד חידוד הקצוות. וכן, אני מודה שאני בעד לעגל פינות. אבל זה רק משום שהוא בעד לשייף אותן.

     

    יש משהו רעיל בשיח. כל אירוע קטן מתפשט כאן לסערה גדולה. בחורה שחורטת את שמה בקולוסאום ברומא מובילה את הרשתות החברתיות לדיון בשאלה לאיזו מפלגה היא הצביעה (מה זה קשור?). אבל ויכוחים מרחיקים אותנו אלה מאלה ולא מקדמים דבר.

     

    יצא לי לשבת בפסח עם בחור שמאלני, שניסה לפתות אותי לוויכוח על ענייני היום. הצעתי לו את ההצעה הבאה, שאני ממליץ גם לכם לנסות. זה דבר די מקסים: הרי הוויכוח שנתווכח כעת אם אתפתה להיכנס אליו כבר נוהל, אמרתי לו. הטיעונים נטענו. העמדות הובהרו. עשרות שנים כמעט לא חודש דבר. בוא, בשביל העניין, אני אגיד לך את עמדתך ואתה תגיד לי את עמדתי. אני אפרט פה את כל מה שאתה תכננת להגיד אבל אשקיע ואהיה רציני, ואז אתה תרצה פה את משנתי שלי. המנצח יהיה מי שלאחר שיסיים להגיד פה את טיעוני חברו, חברו לא ירגיש צורך להוסיף עליהם דבר. עד כדי כך זה יהיה שלם מבחינתו. עשינו את זה. מדובר בחוויה גם יותר מאתגרת, גם יותר מעניינת, גם יותר מכילה ומחברת וגם מאפשרת מהר יותר להניח לנושא ולעבור לדברים החשובים ביותר (סדרות החצי גמר באן־בי־איי). שבת שלום.

     


    פרסום ראשון: 01.05.19 , 20:45
    yed660100