חמישי 20 ביוני 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    לוחמי יחידת דובדבן, חברי הצוות של רונן לוברסקי ז"ל, לפני שבוע ליד בסיס האם. היחידה מבצעת קרוב ל־300 פעולות בשנה
    7 ימים • 01.05.2019
    סגרנו בשבילך את החשבון, רונן
    לפתע, תוך כדי המרדף של לוחמי דובדבן אחרי חוליית טרור בין הסמטאות הצפופות של מחנה פליטים ליד רמאללה, נשמע רעש עז. אחד המחבלים השליך מהגג משטח שיש גדול, ופגע ברונן לוברסקי - שהפך להרוג הראשון של יחידת העילית בפעילות מבצעית. כמעט שנה אחרי, ורגע לפני יום הזיכרון ויום העצמאות, התכנסו חברי הצוות שלו, כדי לספר על רונן, הגיבור שלא יחזור, ולדבר לראשונה גם על היום הנורא ההוא, על הרגע שבו לכדו את המחבל שהרג את חברם - וגם על אלאור עזריה, ההתבטאות של אושרת קוטלר ולמה, עם כל הכבוד - החיים שלהם זה ממש לא "פאודה". הצוות של רונן לוברסקי ז"ל אומר שלום אחרון: הסיפור המלא
    אריאלה רינגל הופמן | צילום: אילן ספירא

    רונן לוברסקי היה בן 16 כשתלה את סמלה של יחידת הקומנדו דובדבן – חרב ומצנח בין שתי הכנפיים – על קיר חדרו והוסיף למטה את המוטו של השחקן ארנולד שוורצנגר, לימים מושל קליפורניה: "אי־אפשר לטפס בסולם ההצלחה עם ידיים בכיסים".

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    כמעט שנה לאחר מותו, כחודש אחרי שבני משפחתו ציינו בשברון לב את יום הולדתו ה־21, חבריו לצוות של החלל הראשון של דובדבן שנהרג במהלך מבצע ב־32 שנות פעילותה של היחידה, מסכימים שאין מוטו טוב מזה לאפיין את דמותו. מדבריהם נראה שאת סמ"ר רונן לוברסקי ז"ל, בנם של ולדימיר ואלנה ואחיו הצעיר של אריק, אכן אי־אפשר היה לתפוס עם ידיים בכיסים. ביומנים ובפנקסים שבהם תיעד את חייו ושנמצאו רק לאחר מותו, כתב על שירותו בצה"ל: "לתת הכי טוב שאני יכול. לעשות הכי טוב שאני יכול, וגם אם לא הלך לי להרים את הראש ולהגיד שבפעם הבאה אני אעשה יותר טוב".

     

    רונן לוברסקי ז"ל
    רונן לוברסקי ז"ל

     

    לוברסקי נהרג ב־26 במאי 2018, במחנה הפליטים אל־אמערי שבנפת רמאללה, הנחשב לאחד המחנות האלימים בגדה - למעלה מ־12,500 איש יושבים על קצת פחות מקילומטר רבוע אחד. הוא נפגע אנושות בראשו כשמחבל השליך עליו פלטת שיש. במשך שתי יממות נלחם על חייו עד שנקבע מותו בבית החולים הדסה בירושלים. חבריו הם גם אלה שלכדו את המחבל שגרם למותו של רונן. "בזמן תפיסת המחבל, רונן היה בראש ובלב שלנו", אומר סמ"ר ד'. "לא נחנו עד שסגרנו מעגל".

     

    נוהל קרב

     

    לוברסקי התגייס לצה"ל ב־26 בנובמבר 2016, עבר את הגיבוש ליחידה והחל את המסלול, 14 חודשים מפרכים, חלקם בחום הכבד של הרי יהודה, חלקם בעיצומו של החורף. גשם ללא הפסקה, סופת רעמים ומטחי ברד, צבעו באפור את השמיים מעל לבסיס האם של יחידת דובדבן, גם ביום שבו נפגשנו עם חברי הצוות שלו. מסביב נשקפו במעורפל מורדות הרי יהודה. בימים של ראות טובה, אמרו הלוחמים, אפשר לראות מעבר להם את ים המלח. כתם כחול בתוך הצהוב.

     

    נפגשנו בצהריים. לילה קודם הם היו בפעילות. לילה אחרי, התברר לנו לאחר שכבר נסענו משם, הם יצאו לפעילות נוספת. ככה, הם אמרו, נראית שגרת היום־יום אצלם, או אם לדייק, שגרת הלילות.

     

    ביום שבו יצאו לפעולה שבמהלכה נפצע לוברסקי אנושות, הקפיצו אותם, הם זוכרים, בשעה שש וחצי אחר הצהריים. הפעולה עצמה החלה לפנות בוקר.

     

    סמ"ר ד': "זה מתחיל, כמו תמיד, בהתרעה מודיעינית, במקרה הזה על חוליה בת שלושה אנשים שביצעה פיגוע ביישוב פסגות. התברר שהם אותרו במחנה הפליטים אל־אמערי, אם כי לא באותו בית. המטרה הייתה להוציא כמה צוותים שיתפסו אותם בו־זמנית, כדי שלא ייווצר מצב שתופסים רק אחד מהם והשניים האחרים מבינים שעלו עליהם ותופסים מסתור. הייתה לנו כתובת פחות או יותר מדויקת במחנה של מחבל בשם אדם מוחמד דאוד, שהצוות שלנו היה אמור לתפוס".

     

    סמ"ר ת': "כמו בכל פעילות יש נוהל קרב מאוד מסודר. משלימים מודיעין – איפה בדיוק ממוקם הבית, איך הוא נראה, כמה קומות, אם יש, כמה חדרים, מי גר שם, איך נראה העץ המשפחתי, גילים, היסטוריה של פעילות חבלנית, האם מישהו מבני המשפחה כבר נעצר, האם מישהו עצור עדיין. וגם, כמובן, איך אנחנו אמורים להגיע אליו, באיזה שיטה, איך תחולק האחריות בין חברי הצוות, לפי היכולות הספציפיות".

     

    שזה אומר?

     

    סמ"ר ד': "מי ינהל את השיחה בערבית, למשל, עם בני המשפחה. ולצד כל זה לוקחים בחשבון, ככל שניתן, למה אפשר לצפות ואיך להיערך כדי לתת מענה לאירועים מתפתחים. צריך גם לזכור שלפעמים יש לנו יומיים וחצי להתארגן לפעילות, לפעמים שבוע, ולפעמים שעה וחצי".

     

    ובמקרה הזה?

     

    סמ"ר ע': "היו לנו רק כמה שעות. זה היה ברמדאן, וידענו שכל המשפחה מתכנסת לאכול את ארוחת הבוקר המוקדמת סביב השעה חמש או שש לפנות בוקר".

     

    האם הגעתם מסוערבים למחנה, אני שואלת. אנחנו לא יכולים לענות על השאלה הזו, הם אומרים, אנחנו לא חושפים שיטות פעולה. הם מבהירים, שהפעם המגבלה העיקרית הייתה הצורך לאתר וללכוד את השלושה במקביל, ושבכל מקרה המטרה היא לגרום למחבלים להסגיר את עצמם ולהימנע מהצורך להיכנס לבתים ולהפעיל כוח.

     

    זו תופעה מוכרת שהם מסגירים את עצמם?

     

    "לא ממש", הם אומרים.

     

    על פי התוכנית, הגיעו החיילים לכפר לפנות בוקר והתמקמו מסביב לבית. חוליית הפריצה נכנסה דרך הגג לקומה השנייה, וחלק מהצוות נשאר בחוץ כדי לאבטח את המקום.

     

    תוך כמה זמן מצאתם את המחבל ובאיזה מצב?

     

    סמ"ר א': "לא מצאנו אותו. היו שם שני האחים שלו. אחד מהם העלינו למעלה, כי חוליה שהייתה למטה זיהתה מישהו על הגג. לא מצאנו שם איש, ובשלב הזה מפקד הצוות הורה לפרוץ לבית סמוך במחשבה שאולי הוא הצליח לחמוק לשם. כשפרצנו פנימה מצאנו שם את אמא שלו ואת אחותו".

     

    סמ"ר ר': "בשלב הזה, מאחד הבתים מחבל זרק את פלטת השיש על רונן. לא ידענו מניין בדיוק זה נזרק, אבל מה שהיה ברור שזה לא מהגג שעליו עלינו".

     

    סמ"ר ז': "צריך להבין שהבתים שם מאוד צפופים, קיר נוגע בקיר, גג בגג. מפקד הצוות וג' היו ממש ליד רונן כשזה קרה".

     

    סמ"ר ג': "שמענו פיצוץ ולא הבנו מה זה, ואז ראיתי אותו נופל, ומישהו צעק, 'יש פצוע'".

     

    סמ"ר ת': "אני הייתי מפקד החוליה הרפואית, והגעתי אליו מיד. זיהיתי שהוא בלי הכרה, אבל מפקד הצוות המשיך לקרוא לו: 'לוברסקי, לוברסקי, אתה שומע אותי', לבדוק אם הוא בכל זאת בהכרה. כמה רגעים אחרי הגיעו גם החובש והפרמדיק, ויחד התחלנו לטפל בו".

     

    סמ"ר א': "הפרמדיק מיד זיהה שהוא לא נושם".

     

    סמ"ר ת': "כל הטיפול נמשך כשמונה דקות, עד שהכוח התקפל והתחלנו לצאת מהמחנה. בשלב הזה כבר חצי מהמחנה היה על הרגליים, ובכל הצמתים המרכזיים כבר התארגנו עשרות ומאות פלסטינים להפרות סדר אלימות".

     

    לאוכלוסייה הפלסטינית בשטחים יש, מתברר, נוהל קרב משלה: מערכת מסודרת של ווטסאפ שמזרימה מידע בזמן אמת, ומגייסת את התושבים לנקודות חיכוך. די שמישהו מזהה חייל שנכנס לשטח, או קבוצת חיילים, כדי שהמידע הזה ירוץ בכל המחנה, מסביר איש מקצוע, שלא לייחוס. בנוסף, הם מפעילים תצפיתנים האמונים לזהות תנועה חשודה במחנות ובכפרים, ואם תציצי בהודעות שלהם, הוא אומר לי, תראי שהם גם פיתחו שיטות משלהם לגלות כוחות מסוערבים.

     

    סמ"ר ג': "המטרה שלנו הייתה להיחלץ משם מהר ככל שניתן, ולא להיכנס לעימותים. אנחנו נעזרים באמצעים מיוחדים שמאפשרים לנו לדלג על הפרות הסדר, ולעקוף את הצמתים האלו בדרך החוצה".

     

    כוחות צה"ל עוזבים את מחנה הפליטים ביום הפעולה שממנה לא שב
    כוחות צה"ל עוזבים את מחנה הפליטים ביום הפעולה שממנה לא שב

     

    רמת החיכוך

     

    "דובדבן זו יחידה שמבצעת קרוב ל־300 פעולות בשנה, וזכתה במהלך שלושת העשורים האחרונים בכל הפרסים האפשריים, החל מפרס ראש הממשלה ליחידה המצטיינת וכלה בשורה ארוכה של פרסי רמטכ"ל, אלופי מרכז וכן הלאה", אומר גורם בכיר מאוד, המכיר את היחידה מקרוב. "זו יחידה שמתנהלת ברמת חיכוך אולי הגבוהה ביותר בצבא עם האוכלוסייה הפלסטינית, ולמרות זאת רונן לוברסקי, שהיה חניך מצטיין ומקצועי, הוא ההרוג הראשון בפעילות מבצעית. בהקשר הזה אני יכול לומר שכל מוות של לוחם, בלי קשר לנסיבות, הוא טראומה. זו יחידה קטנה ואינטימית, כולם מכירים את כולם ומקרוב, אבל היחידה יודעת לחיות עם האובדן, לזכור את האנשים, להמשיך לעבוד".

     

    החברים של רונן אומרים שפציעה ומוות הם חלק מהסיכונים ביחידה שלהם, ושהם יודעים שדברים כאלה יכולים לקרות, אבל חשוב להם להדגיש שבמקרה של לוברסקי לא מדובר בתקלה.

     

    סמ"ר ע': "מי שזרק את לוח השיש לא עשה את זה על דעת עצמו. בניגוד לרושם שנוצר לפעמים, הם לא פועלים אקראית. יש שם סדר ומשמעת".

     

    ואכן, שלושה שבועות אחר כך, כשנלכד איסלאם יוסף אבו חמיד, המחבל שהרג את לוברסקי, התברר שאחיו הרג רכז של השב"כ, והוא יושב בכלא, וכך גם בני משפחה נוספים שלו. בנוסף, אמו של המחבל היא דמות מאוד מוכרת ברשות הפלסטינית ומזוהה עם מאבק הנשים.

     

    סמ"ר ת': "יצאנו מהכפר עם רונן בתוך הרכב המשוריין, כשהפרמדיק נוסע איתו עד לנקודה שבה התבצע חיבור עם האמבולנס שלקח אותו ישירות לבית החולים".

     

    סמ"ר ד': "רונן היה בבית החולים מיום חמישי עד שבת בבוקר. שלושה ימים שבהם הוא היה מורדם. אמרו לנו שהסיכוי קלוש אבל ידענו שהוא לוחם, שהוא עקשן, שהוא לא אחד שמוותר בקלות. וכל הזמן הזה אנחנו היינו שם, כולל לוחמים מהיחידה שכבר השתחררו, ולוחמים שעדיין לא סיימו את ההכשרות, ואזרחים, אנשים שבאו לחזק את המשפחה, להתפלל יחד איתם".

     

    מה הזיכרון האחרון שיש לכם ממנו?

     

    סמ"ר א': "באותו יום של הפעולה היה אמור להיות לנו מטווח מסוים שרונן היה אחראי עליו. יש לנו תמונה שלו עומד עם המטרות ביד, עם הראש מוטה הצידה בתנוחה של, 'איזה באסה, הלך המטווח'. לפני שיצאנו, היה איזה רגע של שקט, וראיתי אותו עושה שכיבות סמיכה. מה אתה עושה, שאלתי אותו, 'אם יש לי זמן להתאמן, אני מנצל אותו', הוא אמר".

     

    סגן א', מפקד הצוות שגדל ביחידה, הצטרף לצוות אחרי מותו של לוברסקי. "בעיניי זה היה אירוע לא שגרתי ביחידה", הוא אומר. "היה תחקיר, יש דגשים שעלו בעקבות האירוע, נהלים שחודדו, אבל הצוות הזה, אולי בשל מה שאנשיו עברו, הפך להיות הכוח הכי מוכן, הכי מקצועי, שמגיב לאירועים בצורה הכי טובה. גדלתי ביחידה הזו, הייתי לוחם, ואני יודע מה אני אומר. אין לי ספק שזה חידד את יכולות הצוות הזה".

     

    כן, אנשי הצוות קוראים עיתונים, שומעים חדשות, צופים בטלוויזיה וגם ראו את אושרת קוטלר טוענת בעקבות האשמת כמה לוחמי גדוד נצח יהודה בהתעללות בעצירים פלסטינים, כי חיילי צה"ל המשרתים בשטחים הופכים לעיתים להיות "חיות אדם".

     

    סמ"ר ד': "כולנו ראינו את הכתבה, אבל אנחנו יודעים משהו שאושרת קוטלר לא יודעת - אנחנו יודעים מי אנחנו. לאורך כל המסלול אנחנו מתמודדים עם דילמות אנושיות מורכבות, ולומדים איך להתנהל מולן. אני לא יכול לומר שהאמירה הזו זיעזעה את האנשים. אנחנו לוחמים ויודעים מה העבודה שלנו, ואין פה בן אדם שפועל בקלות ראש".

     

    סמ"ר ע': "מה שהדהים אותי זה כמה האמירה הזו מנותקת. חשבתי על עצמי ועל החברים שלי, ובעיניי ההפך הוא הנכון. היא דיברה על המקרו, אבל אנחנו מכירים מקרוב את המיקרו. אנחנו מתמודדים עם נשים מבוגרות, עם ילדים בוכים, מתלבטים איך ומה עושים, למרות שלעיתים מדובר במשפחות עם היסטוריה של אלימות קשה, של בני משפחה שרצחו נשים וילדים. במהלך ההכשרה יש דגש מאוד גדול על התרבות הערבית. זה ברור שאנחנו כוח צבאי וכוח עוין, אבל אנחנו משתדלים לשמור על כבודם של בני הבית, לא להשפיל את הנשים, לא להשפיל את הגברים בפני בני המשפחה שלהם. יש מקרים שאנחנו תופסים אותם במיטה, או צריכים לתת מענה לצרכים שלהם, אזוק שפתאום חייב לשירותים. הגדולה של היחידה הזו שאנחנו יודעים איך לא לדרדר עצמנו לסיטואציה חריפה. בסופו של דבר זה האינטרס שלנו לסיים כמה שיותר מהר ובשקט. ובכל מקרה, אנחנו יודעים שנקבל גיבוי מהיחידה".

     

    סמ"ר א': "אחרי שאזקת מישהו, אתה בודק שזה לא כואב לו והכל בסדר. האימונים שאנחנו עוברים לא כוללים רק מטווח".

     

    מה דעתכם על פרשת אלאור אזריה?

     

    סמ"ר ש': "זה היה קודם זמננו, אבל דיברנו על זה לא מעט, כמו שדיברנו לא מעט על מה שקרה בגדוד נצח יהודה. אנחנו בכלל מדברים הרבה על אקטואליה ואני יכול לומר, שאם אני נתקל בסיטואציה שמאיימת על החיים שלי או של חבריי אני אפעל בצורה הכי מהירה ויעילה כדי לנטרל את האיום. אבל אם אין סיבה לפעול בצורה אלימה אז לא עושים את זה. יש קו הפרדה ברור".

     

    סמ"ר ד': "אני יכול להתייחס לאירוע של רונן. הצוות שלנו הביא את המחבל שזרק את הלוח עליו. הייתה שיחה לפני הפעילות שבה הובהרו הדברים, כדי שיהיה ברור שמצופה מאיתנו לפעול במקצועיות. אנחנו הרשות המבצעת באירוע הזה, לא השופטת. הרגשנו שביצענו את המשימה שלנו בצורה המדויקת והמיטבית ביותר".

     

    לאחר מותו של לוברסקי, מספר הגורם הבכיר המכיר את דובדבן מקרוב, "היחידה נכנסה לרצף מבצעים שלא נגמרו עד שהגענו למחבל, עד שהוא נתפס, וגם לקחה חלק בפיצוץ הבית שלו – פיצוץ, אגב, שנעשה בצורה מאוד מורכבת כדי שלא לגרום נזק לסביבה שלו. חשוב להבין שלוחמי דובדבן חיים למעשה בנוהל קרב מתמשך. יש תקופות שיש מבצעים כל יום, ויש זמנים, נדירים יחסית, בהם מבצעים פעולה פעם בשבועיים. זה הייעוד של היחידה – התמודדות עם טרור באיו"ש. לזה הם מתאמנים. חלק מהכשירות המבצעית זו כשירות ערכית, ויש סדנאות מיוחדות עם אנשי מקצוע. רק מה שחשוב לזכור כל הזמן זה שהאנשים שאותם הלוחמים עוצרים, הם מחבלים".

     

    אפקט ההפתעה

     

    כשאני מנסה לברר עם אנשי הצוות של לוברסקי מה הפחד הגדול של לוחם בדובדבן, לעומת לוחם ביחידה מובחרת אחרת, כפיר נניח, הם מתקשים עם השאלה.

     

    "זה לא נכון לדבר על פחד", אומר סמ"ר ד'. "אני חושב שהמילה היותר מדויקת היא חשש. אני אישית, למשל, לא הייתי רוצה לפגוע בחף מפשע שלא לצורך".

     

    סמ"ר ת': "כל אחד לוקח בחשבון שמשהו עלול לקרות כשהוא מתגייס ליחידה כזו. אבל אני לא חושב שמישהו לוקח בחשבון שהוא ימות בפעילות".

     

    צפיתם בסדרה "פאודה"?

     

    סמ"ר ד': "אחלה סדרה. לפני כל פרק רשום שהסדרה היא פרי הדמיון של היוצר, וזה מה שחשוב".

     

    פרי הדמיון, ומה עם הדומה?

     

    סמ"ר ע': "תמיד יש את ההשוואות, אבל היוצר החליט לכתוב מה שהוא רוצה, והוא לא חייב להיצמד לעובדות".

     

    ובכל זאת?

     

    סמ"ר ד': "אני חושב שזה כל מה שאנחנו יכולים לומר".

     

    המגע עם האנשים מתנהל בערבית?

     

    סמ"ר ש': "עקרונית כן".

     

    כולכם יודעים לדבר ערבית?

     

    "ברמות שונות. ד', למשל, מדבר היטב, אז זה גם התפקיד שלו, לתשאל את בני המשפחה".

     

    מדברים איתם גם בעברית?

     

    "המטרה שהכל יתנהל בצורה הכי שקטה. יש מעט מאוד מילים, והרוב בתנועות ידיים. עוברים לעברית ברגע שברור שאפקט ההפתעה נגמר".

     

    סמ"ר ע': "בכל מקרה, עם המבוקשים מדברים רק ערבית. אנחנו בבית שלך, אז מדברים בשפה שלך".

     

    יש אמונות תפלות לפני מבצע?

     

    סמ"ר ד': "לא. יש רק מילה אחת שאסור להגיד - חזל"ש, חזרה לשגרה - כי זה אומר שהמבצע בוטל".

     

    סמ"ר ע': "וזה יכול לקרות בכל שלב, רגע לפני היציאה, רגע לפני ההגעה ליעד, רגע לפני הפריצה".

     

    הצוות של רונן בדובדבן. "כל אחד לוקח בחשבון שמשהו עלול לקרות כשהוא מתגייס ליחידה כזו"
    הצוות של רונן בדובדבן. "כל אחד לוקח בחשבון שמשהו עלול לקרות כשהוא מתגייס ליחידה כזו"

     

    עוד קודם שהשיחה מסתיימת, מוקפצים מפקד הצוות וחלק מהלוחמים. מודיעין טרי, מישהו אומר בחיוך. אבל רגע לפני שהם יוצאים, הם רוצים לומר עוד מילה או שתיים על רונן לוברסקי.

     

    סמ"ר ע': "בטירונות, שהייתה קשה מוות, כשהיינו מקבלים איזה שעה למנוחה, כולם היו ממהרים להחליף לאזרחית. לתפוס רגע של שקט. רונן היה נשאר על ב'. הדבר היחיד שהוא היה עושה זה לחלוץ את הנעליים ולעבור לקרוקס כחולות. זה היה הסימן היכר שלו. מנוחה שווה קרוקס".

     

    סמ"ר ד': "רונן ראה בי מומחה לערבית. הוא עשה קורס רמה אחת מתחתיי, והציב לעצמו מטרה להגיע לרמה הכי גבוהה בערבית. הוא היה משגע אותי, מתקשר אליי בסופי השבוע עשר פעמים, איך אומרים את זה ואיך אומרים את זה, ומה נכון להגיד כדי שלא ייצא אלים מצד אחד ולא לפלף מצד שני. אני יודע, נהוג להגיד על אנשים שנפטרו שהם היו אנשים טובים שתמיד רצו לעשות את הדברים הכי נכונים, אבל רונן באמת היה כזה, ברמות־על, עם החתירה שלו לידע ולמקצועיות, והרצון להיות מספר אחת בכל דבר - וכל זה בצניעות ובענווה. ברמה המקצועית אני הייתי פונה אליו: איך אני תופס את הזיג שלי - המחסה - הכי טוב, איך אני מחפה ברמה המושלמת, והוא תמיד היה חד וחתולי, ואם ראה מישהו שלא עושה את זה טוב, היה בא אליו ואומר לו, 'נעבוד על זה יחד במנוחה הבאה שלנו'".

    חבריו לנשק מביאים את  לוברסקי למנוחות. "רצה לעשות את הדברים הכי נכונים"
    חבריו לנשק מביאים את לוברסקי למנוחות. "רצה לעשות את הדברים הכי נכונים"

     

    סמ"ר ע': "פעם תיכננו ערב צוות וקבענו להזמין פיצות. יצא שבאותו היום בצהריים עשינו מבחן בר־אור (מבחן כושר), והתוצאות לא היו משהו. רונן עצמו, כמובן היה בשלישייה הפותחת, וכל השאר חטפנו נזיפה. הוא לא הצליח להבין ולא להירגע כשגילה שבמקום לצאת לריצה ולהמשיך להתאמן, אנחנו יושבים לנו וזוללים פיצה ושותים קולה".

     

    וזה מה שכתב סמל ראשון רונן לוברסקי ז"ל בעקבות סיור בהר הרצל במסגרת שירותו הצבאי: "בסוף, בחלקה החדשה, שם היה הכי קשה. לראות הרוגים ששמענו עליהם והכרנו. היה לי קשה לראות תאריכי לידה שממש קרובים לתאריך הלידה של אחי אריק. אחר כך עברנו באנדרטה של נפגעי פעולות האיבה, ושם ראינו קיר ריק שמיועד לנפגעים העתידיים. ושם הבנתי למה אני קרבי וביחידת דובדבן: למנוע כמה שיותר שמות שיתווספו על הקיר".

     

    58 קילומטר לזכר רונן

    בעוד שבועיים ייערך ברחובות מרוץ מיוחד לזכרו של רונן לוברסקי

    "רונן היה ילד מאוד רגיש, אכפתי, ילד של בית", אומר ולדימיר לוברסקי, אביו של רונן. "ילד שהיה מאוד קשור למשפחה. את זה ידענו כל השנים. מה שגילינו אחרי שנהרג, אחרי שמצאנו את היומנים שכתב, אחרי שנפגשנו עם חברים שלו לצוות, אחרי ששמענו את הסיפורים עליו – עד כמה ערכי הוא היה. ממוקד מטרה, הישגי ועדיין מאוד צנוע ועניו. כזה שעושה את העבודה הכי טוב שאפשר, בלי להתרברב ובלי לדבר יותר מדי. כזה שנמצא תמיד במקום הנכון, בזמן הנכון, לתת כתף, בלי לדרוש תגמול. וברוח הערכים האלו, לאור הערכים האלו, נקיים ב־61 במאי, אז יוצא יום השנה העברי לנפילתו, מרוץ שליחים לזכרו שייצא מגבעות החול שבכניסה הצפונית של רחובות, שנקראות, לא רשמית כמובן, גבעות רונן, עד לחלקת הקבר שלו בהר הרצל".

    לדברי האב, לצורך המרוץ חברו יחד שני מפעלים חינוכיים שפועלים במשך כל השנה ברחובות: "כושר קרבי - אסא אותי לוחם", בהובלת יואב אסא, חוג המיועד לבני נוער לפני גיוס, שגם רונן השתתף בו, וכן "עמותת פרחי דרום" בגדרה, המפעילה בית ספר לכדורגל לילדים, מגיל עשר ועד סוף התיכון. "מעבר לפעילות הרגילה שלהם", אומר ולדימיר לוברסקי, "שני הגופים האלה הוסיפו גם פעילויות מיוחדות לזכרו של רונן וברוח הדברים שכתב והותיר אחריו".

    המרוץ ייערך לאורך 85 קילומטר, שיחולקו לעשרה מקטעים — קלים שמיועדים לילדים, וקשים יותר המיועדים לבוגרי תיכון יחד עם לוחמי דובדבן, ביניהם גם חברי הצוות של רונן. ההזנקה תהיה בשש אחר הצהריים, השעה שבה החלו ההכנות לפעולה שאליה יצא רונן וממנה לא שב, והסיום מתוכנן לשעות של לפנות בוקר, בשעה שבה נפגע. על פי המארגנים צפויים להשתתף במרוץ כ־005 צעירים, כאשר בתחנות שונות לאורך הדרך, באתרי מורשת, יתקיימו מפגשים ופעילויות סביב מדורות.

    "יש פעילויות שונות לזכרו של רונן לאורך כל השנה", אומר האב, "טורניר של בתי ספר תיכוניים, פרויקט מעשים טובים של מתנדבי מד"א ברחובות, ופעילויות אחרות שהרבה פעמים אנחנו מגלים עליהן רק בדיעבד. המרוץ הזה, מבחינתנו, הוא פרויקט ההנצחה שבו יבואו לידי ביטוי כל הערכים שרונן האמין ושאף לעמוד בהם, ולכן הוא גם נקרא 'מרוץ לאורו של רונן לוברסקי'. הפרויקט הזה נעשה בהתנדבות, אבל כדי לממן את ההוצאות הכרוכות בו, כמו ליווי רכוב או חלוקת מים ואוכל, נפתח בשבוע הבא אתר לגיוס המונים תחת שם המרוץ, ומי שמעוניין להשתתף מוזמן. מבחינתנו זו הדרך הנכונה להזכיר, לזכור ולפעול ברוח הילד הנפלא שאיבדנו".

     

    5 מושגי מפתח של לוחמי קומנדו

    אפס למאה: המעבר בין השגרה לכוננות הקפצה.

    ארבע קרב מגע: ארבע דקות לאימון קרב מגע.

    נוהל סוואנה: לכל צוות יש את הסוואנה (סוג רכב) משלו, וכל חבר בצוות יודע מה בדיוק הנוהל של הקפצה עם הסוואנה מהבית לבסיס במקרה של כוננות מבצעית.

    סופ"ש כוננות: יוצאים הביתה אבל נשארים בכוננות, אסור להתרחק מהבית, אסור לשתות, אסור להתנתק מהנייד.

    סופ"ש גל ג': הגל האחרון בהקפצות. אין כוננות. הכל מותר: לצאת לטייל, לשתות, לעשות מה שרוצים.

     


    פרסום ראשון: 01.05.19 , 20:53