דוד דוגו לייטנר

דוד דוגו לייטנר נולד בנירג'האזה, הונגריה. ביוני 1944 הוא נשלח עם משפחתו לאושוויץ־בירקנאו אחרי חודש בגטו. בינואר 1945 יצא לצעדת המוות. היה במחנה מטהאוזן ובגונסקירכן. שם, בראשית מאי 1945, שוחרר. ב־1949 עלה לארץ והיה ממייסדי מושב ניר גלים. בשנת 2004 נמנה עם משיאי המשואות בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה. נשוי, אב לשתי בנות, סבא לעשרה נכדים ולנינים.

התחלה: "את הסיפור שלי אני מתחיל ככה: 'קוראים לי דוד לייטנר אבל כולם קוראים לי דוגו. לכל איש יש שם שנתנו לו הוריו ושנתנו לו מחנות ההשמדה. לכן לי יש עוד שם שהולך איתי מאז שאני בן 14 וחצי, והוא כתוב לי על הגוף: B 14671".

שירים: "כל הזמן היינו שרים. תוך כדי עבודה. עבדתי בשייס קומנדו, קומנדו חרא, ביוב. קיבלנו מכלית ועברנו בין המחנות. אני עד הברכיים בתוך הצואה. ממלא דליים. מעביר מיד ליד לעשרים ילדים ושופכים במכלית. ואני כל הזמן שר! את הביוב שפכנו בין קרמטוריום 4 ל־5. לפני קרמטוריום 5 יש חורשה. אלפים מחכים שיתפנה מקום בשביל לרצוח אותם. ילדים, זקנים. שם הם יושבים.

אנחנו יודעים מה מחכה להם. אז מנהל העבודה אמר: 'ילדים, עכשיו תשירו חזק'. ושרנו, כל כך חזק. רקדנו סביב למכלית, לנסות לעודד אותם, שלא יחשדו שהולכים לרצוח אותם".

מנגלה: "ד"ר מנגלה עושה סלקציה. מביאים לו פטיש ומסמר, חתיכת קרש. הוא עושה 'שער כדורגל'. מי שיותר נמוך מהקרש העליון הולך. מנגלה הוא אלוהים. הוא קובע את המילים שאנחנו מתפללים ביום הכיפורים; מי יחיה ומי ימות. מילאתי את הנעליים באבנים כדי להיראות יותר גבוה והצלחתי לעבור. 25 ילדים, חברים שלי, לא עברו את הסלקציה. שמענו שלקחו אותם. אותנו סגרו בצריף. וצעקות מאמא, טאטא".

משיח: "הולכים ברגל מבלוק 11 לקרמטוריום 5. אני יודע שאנחנו הולכים למות. אמא אמרה לי בבית 'דוביד, כשתהיה במצב קשה, תבקש שיבוא המשיח. ואני צועק למשיח 'תציל אותי. הולכים לרצוח אותי'. אבל המשיח - הוא לא בא. אנחנו נכנסים כ־500 ילדים לקרמטוריום 5. ומנגלה פתאום צריך ילדים לעבודה. עצור. ומה־500 ילדים בוחרים 50 ילדים. ואני ביניהם".