בת שבע דגן

בת שבע דגן נולדה בלודז', פולין, כאיזבלה רובינשטיין. מתוך תשע אחיות ואחים שרדו בת־שבע ושלושה מאחיה, שניים שנמלטו לרוסיה ואחד שעלה לארץ לפני המלחמה. דגן הייתה בגטו ראדום. במאי 1943 נשלחה לאושוויץ־בירקנאו, צעדה בצעדת המוות והייתה במחנות רוונסבריק ומלכוב. שוחררה במאי 1945 ועלתה לארץ באותה שנה. דגן היא אשת חינוך, פסיכולוגית, סופרת ויקירת העיר חולון. חלוצה בכתיבה לילדים על השואה ("מה קרה בשואה", "צ'יקה הכלבה בגטו"). אלמנה, אם לשני בנים, סבתא לעשרה נכדים ול־25 נינים. "המשפחה שלי היא הנקמה הטובה ביותר", היא אומרת.

הישרדות: "מי שידע לסבול היו לו סיכויים ומי שלא ידע לסבול, הייתה לו בחירה בין חיים ומוות. והיו גם הרבה התאבדויות. מי שלא רצה לחיות שם את הידיים על הגדר המחושמלת וגמר את החיים. אני רציתי לחיות ולספר לעולם כולו".

שואה לילדים: "הייתי גננת. הילדים שאלו למה יש לי מספר וחיפשתי מה לענות להם. ללמד ילדים על שואה זו חובה. כל ילד, בהתאם לשלב ההתפתחותי שלו".

אושוויץ־בירקנאו: "עבדנו שמונה בנות במיון חפצי הקורבנות. ידעתי על חיסול גטו לודז' כי מצאתי צילומים של המורים שלי. החזקתי בידיים שלי חפצים של אנשי לודז', מה שלבשו. מעילים, פרוות, תחתונים, גופיות, כל מה שהבנאדם צריך. עבדתי קרוב לקרמטוריום ארבע. היו שם חלונות גבוהים. דרך החלונות זרקו ציקלון בי. שמעתי יללות בכי ואחר כך שקט, מפני שכולם הורעלו. ראיתי איך מוציאים את הגויות ושמים על הערימה, לפני השער".

אימהות: "הילד הבכור שלי נולד ב־1952. ההיריון היה חוויה גדולה מפני שבאושוויץ לא הייתה וסת. היא נעלמה. לא ידעתי אם אני אוכל ללדת. הבנות דיברו על זה, גם באושוויץ. נשים שעשו בהן ניסויים קיבלו לפעמים לחם לבן. האסירות היווניות היו אומרות בלדינו, 'לחם לבן, אבל לא יהיה ילד'".