{ }
שבת 23 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    24 שעות • 02.05.2019
    נותרנו ספורים - חלק ב'
    חן קוטס

     

    לאניה רוזנהוך

    בת 99 | A24859

    לאניה רוזנהוך נולדה בראדום, פולין. רק היא ושתי אחיותיה שרדו מהמשפחה כולה. מהגטו בעירה עברה למחנות ריכוז עד שהגיעה לאושוויץ ומשם למחנות נוספים. כשבוע לפני סיום המלחמה שוחררה לשוודיה. עלתה לארץ ב־1948 בעלייה בלתי לגאלית. משתי בנותיה זכתה לשישה נכדים, שישה נינים, ושני נינים נוספים שצפויים להיוולד בימים אלה ממש. "למרות כל האסונות, כנראה החיים חזקים יותר מהכל".

     

     
    רוזנהוך עם תמונה של ילדים ניצולי שואה, אותם לימדה עברית בשוודיה ולימים עלתה איתם לארץ | צילום: אביגיל עוזי
    רוזנהוך עם תמונה של ילדים ניצולי שואה, אותם לימדה עברית בשוודיה ולימים עלתה איתם לארץ | צילום: אביגיל עוזי

     

    חברה טובה: "באושוויץ, בסלקציה, ראיתי שלוקחים את החברה הכי טובה שלי, ניושה. התחלתי לרוץ אחריה, אבל חברות אחרות עצרו אותי בכוח והחזירו אותי לשורה. את ניושה לקחו לברגן־בלזן ויותר לא ראיתי אותה".

     

    אחיות: "החלטנו לא להיפרד. בגטו, חברים יהודים שידלו אותי לברוח למזרח, וסירבתי כי לא יכולתי להשאיר את המשפחה מאחור. אבא דווקא עודד אותי לברוח איתם, אמר לי 'תלכי, איזה חיים מחכים לנו, הרי כולנו נמות כאן'. ואני עמדתי על דעתי שלא לברוח ולהשאיר את האחיות מאחור. וזה מה שהנחה אותי עד הסוף. הייתה לי מין ידיעה פנימית שאנחנו חייבות להישאר ביחד. גם בשוודיה היה לנו קשה להיפרד. כשהציעו לי לעבוד עם ילדים ניצולי שואה בשוודיה, אמרתי שהתנאי הוא שהאחיות נשארות איתי. לימדתי אותם עברית. הפעם הראשונה שנפרדנו זה כשבלה ומניה צורפו לעלייה בלתי לגאלית ואני נשארתי בשוודיה עם קבוצת הילדים, אבל אז כבר ידענו שניפגש בארץ. מניה ובלה נפטרו לפני כשש שנים בהפרש של ארבעה חודשים. זאת הייתה הפעם הראשונה שנפרדנו. לתמיד".

     

    הלינה בירנבאום

    בת 90 | 48693

    הלינה בירנבאום נולדה בוורשה, פולין. נשלחה ב־1943 למיידנק ובהמשך לאושוויץ. שוחררה במאי 45'. שרדה יחד עם אח נוסף. שאר המשפחה נספתה. סופרת, מתרגמת ומשוררת. אמו של יעקב גלעד. שימשה השראה לאלבום "אפר ואבק". עלתה לארץ ב־1947. סבתא לשלושה נכדים. מתגוררת בהרצליה.

     

     

    הלינה בירנבאום | צילום: צביקה טישלר
    הלינה בירנבאום | צילום: צביקה טישלר

     

    נשיקה: "באושוויץ היינו צריכים לעמוד שעתיים כל בוקר וערב לספירה. אז יום אחד חשבתי ככה, שאני כבר לא אהיה מבוגרת, ונשיקה זה למבוגרים, אז אני לא אדע מה זו נשיקה. וכל כך היה לי צער על הלב. לא פחדתי מהמוות, אבל היה לי חבל על החיים".

     

    אהבה: "באושוויץ, אחרי שירו בי והיד שלי נהייתה משותקת, לקחו אותי לבית חולים, כבר לא היו תאי גזים, והוא היה חובש. התאהבנו והיינו ביחד כמעט שלושה שבועות. ואז התחיל מסע המוות ואברהם אמר שאני אלך, שלא יירו בו. קבענו איפה ניפגש אחרי המלחמה ובאתי לשם ופגשתי את האחים שלו. הוא כבר לא היה חי. קיבל טיפוס ומת".

     

    המספר: "הייתי בכנס בגרמניה. אני עומדת בתור ואיבדתי את הכרטיס. מגיע תורי. האיש בכניסה אומר 'קרטה, קרטה', כרטיס כרטיס.

    הרמתי את השרוול והראיתי לו את המספר והוא נבהל והכניס אותי. הנה הקרטה שלי. עשיתם לי קרטה קבוע לכל החיים".

     

    אפר ואבק: "חזרתי לפולין בפעם הראשונה, ויעקב שאל איך היה. אמרתי זה נצח, אתה לא יכול להבין את זה, זו כל הילדות שלי. אמרתי שבמיידנק הייתי על הר של אפר ולא היה אכפת לי לשכב ולמות שם. ויעקב כעס. הוא אמר לבעלי 'היא הייתה שם והיא שכחה אותנו'. אחרי כמה זמן הוא קרא לי לאולפן. שמו לי אוזניות על האוזניים, הוא ויהודה, ועמדו מאחוריי והשמיעו לי את השיר. והיה נדמה לי שאני עומדת שם, עם יעקב ויהודה, במיידנק, בהר האפר".

     

    מרדכי פפירבלט

    בן 96 | 46794

    מרדכי פפירבלט נולד בראדום, פולין. נותר שריד יחידי ממשפחתו. היה בגטו ורשה. בהמשך ברח לכפר יאבלונוב באזור ראדום. ביולי 42' נלכד על ידי הגסטפו ונשלח לאושוויץ. הוא שרד שם תשע מאות ימים. בינואר 45' יצא לצעדת המוות. אחרי עשרה ימים ברח ליער עד שנמצא על ידי סיור של הצבא הרוסי. עלה לארץ ב־1946. נפצע קשה במלחמת העצמאות. עבד ארבעים שנה ב"ידיעות אחרונות". כתב את הספר "מבריח הקרפיונים — 900 יום במחנות אושוויץ". אב לשני בנים, סב לנכדים ולנינים.

     

     

    מרדכי פפירבלט | צילום: צביקה טישלר
    מרדכי פפירבלט | צילום: צביקה טישלר

     

    אושוויץ: "הגעתי לאושוויץ בראשית יולי 42', מהראשונים שהגיעו לשם. הובילו אותנו בטרנספורט כפותי ידיים מאחור. השיטה הגרמנית עוד הייתה בראשיתה. הגיע הימלר. עמדתי עירום, עשו סלקציה, ועברתי. קרה לי נס.

    מרגע זה של שנת 42' התחילה מסכת חיים של רעב, עבדות, עינויים רבים, כפור ואימה. אלה היו שלוש שנים בגיהינום. באחד הימים פגשתי חבר שסיפר לי על המשרפות, ותיאר לי את שיטת ההרג עלידי גז ציקלון. רוחי נפלה, אבל החלטתי בכל זאת להחזיק מעמד, ויהי מה. אולי עוד אזכה לצאת מכאן כדי לספר כל זאת אי־פעם".

     

    לא להפסיק לספר: "דיברתי תמיד, אבל לא רצו לשמוע. ביזו אותי. אמרו שזה לא מעניין, קשה מדי, לא יכולים לשמוע. כל מיני תירוצים".

    הפציעה במלחמת העצמאות: "שכבתי על אלונקה במסדרון בית החולים עם כתף מרוסקת ויד מדולדלת כשרופא עבר שם. תפסתי אותו בחלוק ביד השלמה ואמרתי לו, 'דוקטור, שמע, אני ניצול יחיד למשפחתי, כולם נרצחו בשואה, אם לא תציל לי את היד — מי תרצה להתחתן איתי? לא יהיה המשך למשפחתי'. הרופא הזה היה המנתח ד"ר שי. הוא ניתח אותי והציל לי את הכתף ואת היד. הנקמה הגדולה ביותר בנאצים היא שלמרות זאת הקמתי משפחה, שושלת מפוארת".

     

    שרה אלנה הירש

    בת 91 | A 20982

    שרה אלנה הירש נולדה בטרנסילבניה ברומניה. שרדה יחידה. הורים, שתי אחיות ושלושה אחים, נספו. הגיעה לאושוויץ־בירקנאו ב־1944, אחרי חודש בגטו. נשלחה לעבודות כפייה בקרקוב. חזרה לאושוויץ. הייתה בעוד שני מחנות עבודה. הייתה בטרזיינשטט. השתחררה במאי 1945. עלתה לארץ ב־1969. אלמנה, אמא לשני ילדים, אחד מהם נפטר. סבתא לארבעה נכדים ולשלושה נינים. מתגוררת בבני־ברק.

     

     

    שרה אלנה הירש | צילום: צביקה טישלר
    שרה אלנה הירש | צילום: צביקה טישלר

     

    דמעות: "אני לא יכולה לשכוח את מה שהיה שם והעיניים שלי לא יבשות. שלוש פעמים ברחתי לאמא שלי. באה קאפו, ואמרה, 'עוד פעם תברחי, אני אתן לך שתי סטירות'. לקחה את אחי ונתנה אותו לאמא שלי, ושמה אותי בצד של העבודה. לקחו אותנו לעשות 'אמבטיות' — חדר גזים עם תא גזים. הייתה תקלה וחזרנו. לקחו אותנו שוב, ולא היה גז".

     

    צעדת המוות: "בכל מקום שעברנו והיה מישהו, ביקשתי ממנו חתיכת לחם קטנה, כי אני רעבה. נלחמתי כדי לחיות. רציתי שיישארו כמה שיותר אנשים, כדי לספר מה קרה. אחרי המלחמה חזרתי הביתה. לא היה שם כלום, אפילו לא כרית להניח עליה את הראש. אנשים אחרים גרו בבית".

     

    אלוהים: "במלחמה אמרנו כל הזמן, 'אם יש אלוהים, שיעשה סימן'. אבל לא ראינו את הסימן".

     

    אושוויץ: "הנכדה שלי נסעה לאושוויץ. אמרתי לה, 'אני נותנת לך את הכוח שלי ואת תלכי, כי אני לא נוסעת'. תביאי לשם לוח גדול עליו רשמתי את השם של אמא שלי ושל האחים והאחיות'. היא הרימה באושוויץ דגל ונופפה בו בשתי ידיים. אחר כך היא אמרה לי, 'סבתא, חשבתי עלייך, איך נלחמת כל כך חזק'".

     

    שרה שפר

    בת 94 | A8738

    שרה שפר נולדה בעיר שרוואר שבהונגריה. בת למשפחת קלוגר, ממנה רק היא ותאומתה לאה (ליצ'י, שמספרה היה 8737 A) שרדו את השואה, כיוון שנלקחו לניסיונות הזוועה של ד"ר מנגלה.

    במרץ 1944 כבשו הגרמנים את הונגריה, אביה של שפר נלקח למחנות עבודה מהם לא חזר, והתאומות ואימם ההרה הועברו למחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו, שם הופרדו, והאם נשלחה אל מותה. האחיות שרדו את התופת של ד"ר מנגלה, וכאשר שוחרר המחנה על ידי הרוסים, בינואר 1945, הן חזרו בדרך־לא־דרך להונגריה ושם פגשו את אחיה של אימם, שדאג להעלותן ארצה. הן הגיעו לארץ בשנת 1947, לפנימיית ילדים ברעננה, ובסיום הלימודים עבדה שפר כאחות בטיפת חלב. בהמשך נישאה לאליעזר, גם הוא ניצול שואה, והשניים הם הורים לבן ולשתי בנות. לבני הזוג שפר 11 נכדים ו־10 נינים, ועל כך גאוותם, בעיקר בשל השירות הצבאי של הצאצאים. המשפחה מתגוררת במושב ניר גלים.

     

     

    שרה שפר | צילום: אביגיל עוזי
    שרה שפר | צילום: אביגיל עוזי

     

    הטרנספורט: "זה היה ב־6 ביולי 1944, יום חם במיוחד. הועמסנו על רכבת משא של בהמות, ללא חלונות ובצפיפות איומה, ללא אפשרות לשבת, בלי אוכל או מים. בקושי יכולנו לנשום. אמא, שהייתה בהיריון, שתקה, והאנשים בקרון דאגו מאוד שמא תלד. לאושוויץ־בירקנאו הגענו בט"ו בתמוז וחיילים נאצים חיכו לנו על רמפה גדולה, עם מקלות בידיים ולידם כלבים שנבחו בפראות. הם צעקו לנו למהר: 'שנל, שנל'".

     

    דוקטור מנגלה: "'מלאך המוות של היהודים' עמד על הרמפה בפנים רציניות ומקל בידו. הפריד אותנו, התאומות, מאמא שלנו, שנשלחה עם ילדים, תינוקות וזקנים לקרמטוריום ויותר לא ראינו אותה. היינו כמאה תאומים וגמדים, מגודרים בבלוק. שכבנו על דרגשים של שלוש קומות, עם מינימום אוכל כדי שנשרוד. דרך הגדר ראינו את המוזלמנים, שלדים כבויי עיניים, סוחבים גוויות במריצות ומסביב ריח נורא של בשר שרוף שהתפזר מהקרמטוריום. אושוויץ הוא המקום הנמוך והגרוע ביותר בעולם. בשחרור גירדתי את העור עד זוב דם כדי למחוק את המספר".

     

    אחותי, לאה (ליצ'י): "הקשר שלי עם אחותי היה חזק מאוד, אבל לא דיברנו על מה שהיה 'שם'.  

    גידלנו ילדים ביחד, התארחנו זו אצל זו בשבתות ובחגים, טיילנו בחופשות והקשר בין המשפחות חזק מאוד, כולל דור שני ושלישי. חלפו שלוש שנים מאז שנפטרה, והיא חסרה לי ועדיין איתי במחשבות ובחלומות".

     

    יהודית שדה (בראון)

    בת 85 | A 26840

    יהודית שדה נולדה בסלובקיה. שרדה יחד עם אחיה ואמה. אחרי שהות באושוויץ עם אחיה, אמה וסבתה, ב־1942 החל מסע ההישרדות של משפחתה ברחבי אירופה, בסופו ניצלה הודות לתושיית האם. אביה נפטר במחנה מטהאוזן בסוף המלחמה, לפני שהתאחדו. עלתה לארץ עם עליית הנוער בגיל 15. מתגוררת בקריית־מוצקין, נשואה, אם לשניים וסבתא לנכדים.

     

     

    יהודית שדה )בראון( | צילום: אלעד גרשגורן
    יהודית שדה )בראון( | צילום: אלעד גרשגורן

     

    רגשות: "אני עטופה. הקפאתי את הרגשות ואני מפשירה אותם רק כשאני צריכה אותם. הקפאתי, כי זה בלתי אפשרי. הגענו לאושוויץ ב־3 בנובמבר, היינו בטרנספורט הראשון שלא שרפו. הפסיקו את הקרמטוריום. לכן שרדתי, אחרת לא הייתי שורדת. הייתי ילדה.

    התחילו לעשות לנו את המספרים. אמא הלכה לפניי, היא רצתה להראות לי שזה לא כואב ואמרה 'תראי יודיתק'ה, זה שום דבר'. הכל מסביב כל כך כאב, שכבר לא כאב. הנשמה כבר לא כאבה. אמא קיבלה סיומת 39 ואני 40".

     

    סבתא: "סבתא הייתה בבלוק לידי, והייתי כל הזמן בבלוק שלה. סבתא הייתה בת 69, היא הייתה חולה ולקחו אותה לבית חולים. כבר אין סלקציה. ואני באה לשם ומוצאת אותה. אהבתי אותה כל כך. ואני מסתכלת עליה, ויש לה צבעים משונים. פתאום היא אומרת לי 'יודיתק'ה, פוצצו קודם את הקרמטוריום אז היו כל מיני אבנים, קחי לבנה לקינדר בלוק ותחממי שזה יהיה חם־חם־חם', כי אצלנו חיממו. אני חוזרת, הלבנה הייתה חמה — והמיטה ריקה. התחלתי לצרוח כמו חיה פצועה וחיפשתי אותה. היא ידעה שהיא גוססת ושלחה אותי כי לא רצתה שאראה אותה מתה".

     

    אבא: "אבא בטוח היה נשאר בחיים. איש מהעיירה שלנו פגש אותו יום לפני השחרור, במחנה מטהאוזן, והוא אמר שאין לו בשביל מה לחיות, כי 'צעדת מוות יהודית לא יכולה לעשות'. הוא הניח שאמא שלי לא חיה ואחי גם לא יכול לצעוד. הייתי בת 10, אחי בן 13. אבא התייאש. זו הייתה אבידה גדולה".

     

     

    משה (פיש) דגן

    בן 98 | B 2176

    משה (פיש) דגן נולד בפיוטרקוב, פולין. שרד יחד עם אחותו (שעלתה לארץ לפני המלחמה). הוריו, אחות השנייה ושני אחיו נספו בשואה. דגן היה בגטו פיוטרקוב ועבד בעבודות כפייה. בהמשך נשלח למחנה עבודה ומשם לאושוויץ־בירקנאו. בינואר 1945 יצא לצעדת המוות דרך צ'כיה לכיוון אוסטריה, למחנה הריכוז מאוטהאוזן. כעבור יומיים המשיך למחנה מלק. לאחר חודשיים הועבר למחנה אבנזה, שם שוחרר. ב־1947 עלה לארץ. היה ראש מדור רכישות במרכז למחקר גרעיני בשורק.

    דגן נשוי, אב לשני ילדים, סב לשבעה נכדים ולארבעה נינים.

     

     

    משה )פיש( דגן | צילום: אביגיל עוזי
    משה )פיש( דגן | צילום: אביגיל עוזי

     

    הגירוש: "לקחו את אבא, אמא ואת אחותי לטרבלינקה. אבא אמר לי: 'אתה תציל את עצמך ואני אשמור על אמא ועל אחותך הקטנה'. אלה היו המילים האחרונות שלו".

     

    מוות: "הייתי עם אחי במחנה עבודה. בבוקר אני אומר לו דויד, קום. הוא לא קם. הוא מת בלילה ואני אפילו לא ידעתי. ישנו יחד. קמתי, הלכתי לעבודה. הייתי מוכרח ללכת. חזרתי הוא כבר לא היה. פינו אותו".

     

    גרמניה: הרבה פעמים אמרתי שאני לא אסע לגרמניה. בסוף נסעתי. רציתי לראות איך זה נראה. לא לקחתי פיצויים מגרמניה. לא רציתי. אמרתי שאני לא רוצה למכור את הדם של המשפחה שלי בכסף. כשרציתי, כבר היה מאוחר. נסעתי באופן מיוחד. מפריז ומשם לגרמניה, ברכבת. נכנס הכרטיסן, בא לבדוק כרטיסים, ראיתי את הכובע שלו, כבר לא היה לי סבלנות ורציתי הביתה. זה היה ב־1964".

     

    מסר: "אני ניצחתי".

     

    אוסקר קליין

    בן 91 | A 3619

    אוסקר קליין נולד במונקאץ', צ'כיה. היה בגטו ברגסס בהונגריה. בשנת 1944 נשלח לאושוויץ־בירקנאו וכעבור חמישה ימים הועבר לאושוויץ. היה במחנה יבישוביץ. ב־18 בינואר יצא לצעדת המוות מאושוויץ. השתחרר מבוכנוולד באפריל 1945. היחיד ממשפחתו ששרד. הוריו ואחיו נספו. עלה לארץ ב־1947 אחרי שבעה חודשים במחנה מעצר בקפריסין. למד ועבד בווינגייט כאחראי על קבוצות נוער ומאמן. אלמן, אב לשלושה וסב לנכדים. מתגורר בנתניה. 

     

     

    אוסקר קליין | צילום: אביגיל עוזי
    אוסקר קליין | צילום: אביגיל עוזי

     

    בירקנאו: "חילקו אותנו לשני טורים. הייתי עם אחי, יד ביד. עם אמא. לא ידעתי מה זה אושוויץ. אבא שלי היה מקדימה עם סבא שלי, ואני עם אמא עמדנו בשורה השנייה. אני נתתי ריצה לאבא, ואמא צעקה, 'אוסקר, תישאר כאן! תהיה איתנו'. אפילו לא סובבתי את הראש, רצתי לאבא ונעמדתי לידו. מנגלה הוציא את סבא, ואנחנו, אבא ואני, נכנסנו לבירקנאו. אני זוכר שראיתי מה שנעשה שם. היה בור ענק וסירחון. ידעתי שזה איזשהו בשר. שאלתי את אבא מה זה. פעם ראשונה בחיים שראיתי אותו בוכה. הבנתי. לא היה לי מה לשאול יותר".

     

    מספר: "את המספר עשו לנו באושוויץ. מרגע ששמים מספר אין לך שם. לא אוסקר ולא אוסקר קליין. אתה מספר. אני הייתי 3619. אבא היה אחריי, 3620".

     

    צעדת המוות: "בשבע בערב יצאנו מאושוויץ. לא ידענו לאן אנחנו הולכים. מנוחה ראשונה הייתה בגלייביץ. שלוש בבוקר. כולם לשכב. מטר, מטר וחצי שלג. הייתי עם חבר שלי יד ביד. אמרתי לו: 'תדע לך, אם נשכב בשלג אנחנו מתים ולא נרגיש שאנחנו מתים. בשלג מתים עם חיוך. צריך שנהיה על הרגליים'. אז ישנו על יד קיר, וככה עשינו את המנוחה. כל הזמן הוא העיר אותי ואני הערתי אותו".

     

    הישרדות: "שלשלתי. זה היה בצעדת המוות. הלכנו בחמישיות. אסור היה לצאת מהחמישיה, מי שיצא ירו בו. אי־אפשר היה להישאר אחורנית. אני רץ קדימה, יושב, עושה את הצרכים שלי, קם וממשיך מיד כשמגיע הלפני אחרון בחמישייה. רץ קדימה, יושב, קם וממשיך. עד שהבנתי שאני לא יכול לרוץ כל פעם. אז עשיתי במכנסיים".

     

    סגירת מעגל: "ב־18 בינואר 1970, בדיוק ביום שבו יצאתי לצעדת המוות, נולדה לי בת".

     

    משה קרבץ

    בן 88 | B2148

    משה קרבץ היה בגטו בקובנה. מהגטו נסע בטרנספורט ב־1944 למחנה לנדסברג. כעבור שבוע הועבר לדכאו ומשם לאושוויץ־בירקנאו. היה במחנה עבודה נוסף, צעד בצעדת המוות ושוחרר בבוכנוואלד. נמנה עם קבוצת 131 ילדי קובנה. נשאר שריד יחידי. הוריו ואחיו נספו. עבד בעבודות שונות במשרד החקלאות וכיום הוא מתנדב בארכיון לוחמי הגטאות. חי עם בת זוג. יש לו שני בנים, חמישה נכדים ונין. מתגורר בחיפה.

     

     

    משה קרבץ | צילום: אלעד גרשגורן
    משה קרבץ | צילום: אלעד גרשגורן

     

    אושוויץ־בירקנאו: "מה שקרה מאושוויץ והלאה לא היה מפתיע. ידענו ששורפים שם. ראינו את זה והרגשנו את הריח. לא אמרו שלוקחים אותך לעבודה והרגו אותך. אמרו שהורגים אותך והרגו אותך. או שלא אמרו כלום. לא היה שם שום מקום לתקווה".

     

    האכזריות: "כשהנכדים שלי היו ילדים בגילאים המקבילים, לא פעם חשבתי איך חיינו בדבר הזה בגילם. זה מלווה אותי כל הזמן. אני לא יודע אם היום אפשר להסביר את מה שקרה שם, בעיקר את האכזריות. הכל היה כל כך ברוטלי. רק מכות וצעקות. באושוויץ, כשהאחראי על הבלוק היה יוצא, יכולת לשמוע סיכה נופלת. כזו דממה השתררה, מהפחד".

     

    העלבון: "אחרי המלחמה הייתי חולה בשחפת. הגשתי תביעה לפיצויים מגרמניה, והביאו אותי לבית משפט. נציגת המדינה טענה שלא הוכחתי קשר סיבתי בין השחפת לבין המחנה. זאת אומרת, הבאתי את זה מהבית. בכיתי. העלבון היה כל כך גדול".

     

    כצאן לטבח: "שלושים אלף יהודים היו בגטו קובנה. יום אחד אמרו לכולם לבוא בשש בבוקר. יצאו 29 אלף אנשים עם מיטות, עם חולים, ומשם מיינו עשרת אלפים אנשים ושחטו אותם תוך יומיים. מה זה אם לא צאן לטבח? בערב, כשחזרנו הביתה, נשארו על המגרש עשרות אנשים שמתו, קפאו. כתבתי על כך: 'אנו הולכים כצאן לטבח, עדיין חושך. שורות של בני אדם נפרשות לכיוון כיכר הדמים...

     

    החיזיון מצמרר: יהודים מעונים הולכים בראשים מורכנים. הלבבות שואלים: מה יהיה איתנו? הייתכן הדבר שיירו בנו?'".

     

    ד"ר ויולה (איבי) טורק

    בת 103 | A 35158

    ד"ר ויולה (איבי) טורק נולדה בלבוצ'ה, צ'כוסלובקיה. בספטמבר 1944 נשלחה עם בעלה, הוריה והורי בעלה לאושוויץ. לאחר מכן הועברה למחנה הנשים ליכטוורדן בשלזיה עילית, משם שוחררה במאי 1945. אחרי המלחמה השלימה את לימודי הרפואה. ב־1949 עלתה לישראל, עבדה כרופאה מחוזית ופיתחה את שירותי הבריאות בנגב. יקירת העיר באר־שבע וכלת אות יקיר הנגב. השיאה משואה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה ב־1998. נישאה בשנית, אם לשניים.

     

     

    ד"ר ויולה )איבי( טורק | צילום: חיים הורנשטיין
    ד"ר ויולה )איבי( טורק | צילום: חיים הורנשטיין

     

    אושוויץ: "לא ידעתי לאן הגעתי. הבנות היהודיות הראשונות שהגיעו לאושוויץ, במארס 1942, היו סלובקיות. אחת מהן, אנה, למדה בבית הספר לרפואה שני מחזורים מעליי. שאלתי אותה: 'מה זה פה?' והיא ענתה: 'אני לא אגיד לך מה זה פה, אבל חבל שלא הצלחת לא להגיע לפה'. הרגשתי שאני לא רוצה לחיות. אנה אמרה לי 'באושוויץ לא מתים. באושוויץ מתפגרים. אם את רוצה למות יש גדרות חשמליות. אבל את צריכה להילחם, להישאר בחיים. צריך מישהו שיישאר ויספר".

     

    ליכטוורדן: "אחרי חודש בערך אנה אומרת לי שביקשו ממנה 300 בנות למחנה בשלזיה עילית. יכול להיות שזה בלוף גרמני, היא אומרת, ויהרגו את כולכם. אבל אם אני רוצה היא תכניס אותי לרשימה. וזה היה פנטסטי. מחנה של 333 בנות. נכנסו 333 ויצאו 333".

     

    חופש: "הודיעו לנו שאנחנו חופשיות. אף אחת לא זזה. נשארנו לעמוד. אחרי יום או יומיים עזבנו את המחנה. התחלנו לחשוב איך לחזור הביתה. הגענו לעיר הקרובה ומישהו ברחוב נתן לנו כסף. אחת החברות שאלה אותי למה הוא נותן לנו כסף. אמרתי לה 'תסתכלי בחלון ראווה, תראי איך את נראית ותביני'. לקחנו ממנו את הכסף והלכנו דבר ראשון למספרה. אחר כך הגיעה הרכבת שקירבה אותנו לגבול. לא היה לנו כסף. בא הקונדוקטור וביקש ממני כרטיס. אמרתי לו 'אדון קונדוקטור, אני לא שילמתי בדרך לפה, ואני לא אשלם בדרך חזרה'".

     

    חיים: "היו ימים ששאלתי את עצמי למה נשארתי בחיים. חברה לקחה חתיכת נייר, עשתה קו, ואמרה לי 'תראי, זה היה פה, ופה יש קו. יש לך אפשרות, או שאת עוברת את הקו ומתחילה מחדש, או שתתלי את עצמך. לא תליתי את עצמי. אני פה".

     

    ש.ג.

    בן 87 | B 2814

    ש.ג נולד בקובנה, ליטא. שרד עם אמו ואחותו. אביו וארבעת אחיו ואחיותיו נספו. היה בגטו קובנה וביולי 44' יצא בטרנספורט לאושוויץ. בדרך היה במחנה עבודה בלנדסברג. מאושוויץ נשלח למאוטהאוזן. שוחרר במחנה ארעי ביער במועד לא ידוע. עלה לארץ ב־45' ולמד בישיבת פוניבז'. נשוי, אבא וסבא. "אצלנו לא סופרים את הילדים. הקמנו משפחה מפוארת". חרדי, משתייך לזרם הליטאי. גר בירושלים.

     

     

    ביקש לצלם רק את המספר על ידו ולא להיחשף בשמו. ש.ג | צילום: עמית שאבי
    ביקש לצלם רק את המספר על ידו ולא להיחשף בשמו. ש.ג | צילום: עמית שאבי

     

    תשעה באב: "הגעתי לאושוויץ בתשעה באב. בערב תשעה באב היינו ברכבת. אמרו לא לצום כדי שניראה בריאים כשנגיע. אני לא צמתי. הייתי אז בן 12".

     

    המספר: "כשנתנו את המספרים זו הייתה שמחה. הבנו שאם נותנים לנו מספר אז לא לוקחים אותנו להריגה. חשבנו שניצלנו. בכל זאת, אחרי חודש באושוויץ, שני שלישים מהילדים שהגעתי איתם הלכו למשרפה".

     

    עבודה: "באושוויץ הייתה עגלה עם סוסים. אנחנו היינו הסוסים שסחבו את העגלה. כשהיה צריך להזיז דברים, עצים להסקה, הילדים סחבו את העגלה כמו סוסים".

     

    אמונה: "אני מאלה שהתחזקו מהמלחמה. כשלומדים תורה רואים שהקדוש ברוך הוא מנהל את העולם. יודעים שיש מצוות ויש עברות ומה מותר ומה אסור. והקדוש ברוך הוא לא מוותר. ראינו בשואה. אומרים, 'אבל היו גם צדיקים שנהרגו'. נכון. יש לקדוש ברוך הוא תירוצים לכל השאלות האלה. אני לא שואל שאלות. ברור לי שהכל בסדר מהקדוש ברוך הוא".

     

    כצאן לטבח: "גם בעולם החרדי אמרו כצאן לטבח. כצאן לטבח, זה היה ככה נראה. אבל במציאות, כל אחד שנהרג בשואה, שהרגו אותו, ניכר שהוא מת על קידוש השם. אנחנו מאמינים שלא גומרים את החיים עם זה שמסתלקים מהעולם הזה ויש המשך אחר כך. אנחנו מאמינים שהצדיקים שנרצחו בשואה, טוב להם שם".

     

    דב וקסלר

    בן 91 | B 8199

    דב וקסלר נולד בינובו, גבול גרמניה פולין. כמה חודשים לפני המלחמה עברה המשפחה לפרבר של לודז'. שרד יחד עם אחיו הצעיר, שנפטר לפני שנתיים (והיה מספר אחד לפניו). שני אחיו הגדולים והוריו נספו. היה בגטו לודז' מאז נפתח בשנת 40' עד סגירתו בקיץ 44'. נשלח לאושוויץ־בירקנאו, הועבר לאושוויץ. ב־1 בינואר 45' יצא לצעדת המוות למאוטהאוזן. במאי 45' שוחרר בגוזן. בדצמבר 45' עלה לארץ, התגייס לפלמ"ח, שירת בחטיבת יפתח והיה ממקימי קיבוץ ראש הנקרה. שנה וחצי אחרי שהגיע לארץ הסיר את המספר בניתוח. נשוי לשרה, יש להם ארבעה ילדים, 13 נכדים ו־12 נינים. מתגורר בקריית־מוצקין. פעיל במרכז משמעו"ת בעיר (מורשת, שואה, מסורת, ערכים ותקומה).

     

     

    דב וקסלר | צילום: אלעד גרשגורן
    דב וקסלר | צילום: אלעד גרשגורן

     

    בירקנאו: "כשהגענו, הגרמנים רק עמדו בצד והיהודים עשו את העבודה. הם דיברו איתנו ביידיש. שאלנו איפה אנחנו, אמרו לנו, 'זה מקום טוב'. יש לזה משמעות כפולה, ככה היינו אומרים ביידיש העולם הבא, או יותר נכון בית קברות".

     

    סלקציה: "הגעתי עם אמא ואחי הקטן. את אבא והאחים הגדולים כבר הוציאו להורג. מפרידים נשים וגברים. אחר כך מפרידים בין אנשים זקנים וצעירים, ואנשים חזקים וחלשים. ראיתי את אמא, היא הייתה כבר בת 40. ראיתי שמובילים אותה ישר לקרמטוריום. הבנתי, ראיתי את העשן. היא רק צעקה, 'יש לי עוד חצי לחם', שאני אקח".

     

    מחיקת המספר: "הורדתי את המספר כשהתגייסתי לפלמ"ח. שנה וחצי אחרי שהגעתי לארץ, רציתי להיות צבר. המספר מיד גילה אותי. זו לא הייתה גאווה. את הניתוח עשיתי בנהריה. אחי התנגד, הוא לא עשה. הרופאים עשו את זה ברצון. אני לא מתחרט ולא לא־מתחרט. אני לא אוהב להיות ממוספר, זה לא מוסיף לי גאווה. מיד מגלים שבאתי מהשואה והייתי גאה יותר אם הייתי לוחם. גם האוכלוסייה כאן הראתה שזו לא גאווה. לא ביקשתי רחמים אבל לא ראיתי שיש איזו הזדהות. אנשים לא תיארו לעצמם מה היה שם, או מה זה המספר. היום הבעיה כבר לא קיימת — אין כבר אנשים עם מספרים".

     

    שאול אבן רם

    בן 79 | A 19997

    שאול אבן רם נולד בבוכניה, פולין. לקראת חיסול גטו קרקוב, בתחילת 1943, יצא יחד עם הוריו, סבתו ובן דודו תחת ניירות מזויפים לסלובקיה. את הדרך עשה על גבה של אמו, בתרמיל. "אמא שלי הייתה אומרת עליי: 'הילד הזה נפלא. הוא לא מתלונן ולא משמיע פיפס'". בחורף 1944, נשלח לאושוויץ עם משפחתו כתושב זר. שוחרר ב־27 בינואר 1945 עם כניסת כוחות הצבא האדום לאושוויץ. הוא עוד לא היה בן חמש.

    אבן רם עלה לארץ ב־1949. הוא נשוי, אב לשלושה וסב לתשעה נכדים. מתגורר בירושלים.

     

     

    שאול אבן רם ביקש לצלם רק את המספר על הזרוע | צילום: אלכס קולומויסקי
    שאול אבן רם ביקש לצלם רק את המספר על הזרוע | צילום: אלכס קולומויסקי

     

    זיכרונות: "יש לי זיכרונות ויש לי תמונות בראש. אני לא יודע להגיד אם הן שלי אורגינליות, כאלו המוח תפס אותן בגיל שלוש וארבע, או שהן תמונות שהתפתחו תוך כדי הסיפורים של המשפחה".

     

    אושוויץ: "זה נוף ילדותי. אמא הייתה עם סבתא בבלוק הנשים באושוויץ ואני ושולק, הבן דוד, בבלוק הילדים. שכבנו על מדפי עץ צפופים, אחד ליד השני. פעם הייתי בבלוק של אמא ומישהו נתן לי לחם עם סוכר. לא היה דבר כזה, סוכר".

     

    המספר: "נתנו לי את המספר כבר ביום הראשון. אמא החזיקה אותי, הושיטה את היד שלי והם עשו את המספר. באחת ההרצאות שקיימתי, השרוול שלי היה מופשל ויכלו לראות את המספר. אני רואה בזה כאילו יש לי דרגה על כתפיי".

     

    צעדת המוות: "אמרו לכולם לצאת החוצה. מתחילים לצעוד. היינו חולים בדיזנטריה. סבתא אמרה שצריכים ללכת, אבל אמא לא הסכימה, אמרה, 'לא, לא נחזיק מעמד. אנחנו לא הולכים'. היא חזרה למיטה, כיסתה את עצמה ואותי. נשארנו שמה. האנשים יצאו והיה שקט רועם. היה שקט לגמרי".

     

    הנצחה: "שנתיים לפני שאמא נפטרה צילמתי תמונה של שני המספרים שלנו יחד — יד לצד יד. אני חושש מה יעשו הדורות הבאים עם העדויות שלנו. כמעט שלא נשארו אנשים".

     

    גרמניה: "הייתה תקופה שלמדתי באנגליה והייתה שם קבוצה של גרמנים. עמדנו יחד ליד תחנת האוטובוס, והם דיברו גרמנית. זה עורר בי זעזוע. מעולם לא חשבתי לבקר אפילו בגרמניה".

     

    סטלה ביכלר

    בת 97 | 75692

    סטלה ביכלר נולדה בזגרב, עיר הבירה של קרואטיה (יוגוסלביה לשעבר). שם נעוריה של סטלה היה שלזינגר, והיא ואחותה הן השריד האחרון למשפחתן. הוריה, שתי אחיותיה ושני אחיה ניספו בשואה. עם כניסת הגרמנים ליגוסלביה, ברחה משפחת שלזינגר לאיטליה, ושהתה שם עד שנת 1943. בהמשך, נשלחה ביכלר יחד עם חלק מבני משפחתה למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ־בירקנאו, יצאה לצעדת המוות ולבסוף נחלצה ושוחררה על אדמת גרמניה. לארץ עלתה ביכלר בשנת 1948, כאן למדה, ועבדה כמורה לכלכלת בית. כיום היא אלמנה, אמא לשלושה בנים, סבתא לנכדים ולנינים, מתגוררת ברמלה.

     

     

    סטלה ביכלר | צילום: יובל חן
    סטלה ביכלר | צילום: יובל חן

     

    הזדמנות: "אחותי ואני יכולנו לברוח מהרכבת שלקחה אותנו לאושוויץ. הפרטיזנים שהיו ליד הרכבת רצו להציל אותנו וביקשו מאיתנו להצטרף אליהם. אבל הגרמנים איימו עלינו שמי שיברח, משפחתו, שתישאר על הרכבת, תושמד מיד. אז נשארנו. אני זוכרת שהקרונות היו מלאים בבני אדם, ומי שלא היה מסוגל לעלות בכוחות עצמו לרכבת, הגרמנים פשוט זרקו אותו לצד הדרך. כשהרכבת נעצרה סוף־סוף, ירדתי ממנה וראיתי טפטוף של מים. אספתי את המים בכפות הידיים, ועד שהצלחתי לעלות בחזרה לקרון, כדי להשקות את אמא שלי ואחותי, לא נותרו מים בכפות הידיים שלי. המאמץ היה לחינם".

     

    בירקנאו: "אחרי כמה ימים הגענו לבירקנאו. התחילו צעקות איומות. מי שלא היה מסוגל לרדת מהרכבת, נזרק. אמא קראה לי, 'סטלה, סטלה, איפה התיק שלי?' פתאום הבנתי שכל הדברים שלנו נשארו על הקרון. רצתי בחזרה לרכבת כדי להביא את התיק. קיבלתי מכות מהגרמנים.

    אמא צעקה עליהם שיפסיקו. בסוף חזרתי בלי התיק".

     

    שואה: "אני לא דיברתי על השואה עם הילדים. פשוט לא דיברתי. איך שהייתי מתחילה לדבר, הייתי בוכה".

     

    המספר: "לא היינו אנשים באושוויץ. לא היה לנו שם. היינו רק מספר. בגלל זה אני יכולה להגיד את המספר שלי גם היום, בכל מצב: 'פינפ און זיפציק זקס אונדרד צווי און נוינציק'. יותר מ־70 שנה עברו ואני עדיין אומרת את המספר שלי בגרמנית, גם מתוך שינה".

     

    פנינה חפר

    בת 88 | A 12765

    פנינה חפר נולדה בהונגריה. נשלחה לאושוויץ ב־1944, אחרי תקופה קצרה בגטו. הייתה גם במחנות זלצווצל וברגן־בלזן. הייתה מחנכת ומנהלת בית ספר. אלמנה. אמא לשלוש בנות, סבתא לנכדים ולנינים.

    תחילת המלחמה: "זה היה איום ונורא. ילדים שנולדים לתוך בית חם, ומתרגלים לכל הטוב שבו, ולא יודעים משהו אחר. וכמו רעם ביום בהיר זה נפל עלינו, הטרגדיה הזו".

     

     

    פנינה חפר | צילום: יובל חן
    פנינה חפר | צילום: יובל חן

     

    ברכבת: "התנאים הפיזיים היו בלתי נסבלים. ישבנו על הרצפה של הרכבת, לא יכולנו ליישר את הרגליים. ככה זה נמשך חמישה ימים וחמישה לילות. ללא אמצעי ניקיון, בלי מזון מינימלי. כלום".

     

    המנדט הבריטי: "האנגלים היו נבזים, אחרי כל מה שעברנו".

     

    המספר: "למדתי בירושלים עם צבריות בכיתה. לא כל כך אהבתי את העובדה שאני הייתי שם. לא רציתי לספר. אחרי העדות של ק. צטניק כבר לא הסתרתי. הכל השתנה. כשלימדתי בבית ספר יסודי היה לי תלמיד שהיום הוא רופא עור. לפני כמה חודשים הלכתי אליו. הוא אמר לי: אני אמחק לך את המספר, בלי תשלום. זה מאוד ריגש אותי, אבל אמרתי שאני צריכה לחשוב טוב־טוב, אם אין תופעות לוואי. ובכלל, איך אני אגיב כשזה יקרה. לא נתתי לעצמי תשובה"

     

    צוואה: "ברכבת כל הילדים שאלו את ההורים מה נעשה אם בכל זאת ניפגש אי־פעם. אבא שלי אמר שניפגש בארץ ישראל, אתם תעלו לארץ ישראל. וקיימנו את זה, מי שנותר. לא כולנו נשארנו - מתוך 12 נפשות נשארנו ארבעה".

     

     

    ריסא רות ("רוזי") שטאובר

    בת 95 | A 23459

    ריסא רות ("רוזי") שטאובר נולדה בטרנסילבניה, רומניה, למשפחת מנדלוביץ'. במאי 1944 נשלחה לאושוויץ־בירקנאו אחרי שהייתה חודש בגטו, וכעבור שלושה שבועות נשלחה למחנה עבודה פלאשוב. באוגוסט באותה השנה שבה לבירקנאו, שם קועקע המספר על ידה. בספטמבר נשלחה למחנה עבודה אובראלשטט בחבל הסודטים, משם שוחררה במאי 1945. רות ואחותה שרדו. ההורים, שני אחים ואחות נוספת נספו. עלתה לישראל ב־1948. אמא לארבעה, סבתא לנכדים ולנינים. מתגוררת ברחובות.

     

     

    ריסא רות )"רוזי"( שטאובר | צילום: אבי מועלם
    ריסא רות )"רוזי"( שטאובר | צילום: אבי מועלם

     

    מספר: "קשה לספר מה שאנחנו עברנו. הכאב נשאר בפנים. אנחנו בכלל לא היינו בני אדם. לי לא היה שם. המספר על היד, זה היה השם שלי".

     

    זיכרון: "בדרך לטרנספורט היה זוג מבוגר. היה להם שק עם דברים שלקחו איתם לדרך, והוא כל הזמן נפל. אמרתי להם 'תביאו לי את השק, אני אקח לכם אותו עד הרכבת'. הם לא ידעו איך להודות לי. לא ידענו אז עוד מה מחכה לנו".

     

    סלקציה: "הייתה אמא שרצתה להיות עם הבת שלה ואיש האס־אס אמר לה להישאר במקום. היא לא רצתה. הוא ירה בה. הרג אותה במקום. התחלנו לרוץ. פחדנו שיהרגו את כולנו".

     

    בירקנאו: "זה היה מחנה מוות. כל יום יכולת למצוא את עצמך מתה. החיים לא היו שווים כלום. אני לא פחדתי. לא ידעתי לפחד. אבל רציתי לחיות".

     

    רעב: "תמיד היינו רעבים. אבל גנבנו פה ושם משהו. אכלנו שורשים שמצאנו באדמה. מצאנו תפוח אדמה לא מבושל. היה טעים. מה זה טעים? תפוח עץ טרי לא היה כל כך טוב כמו תפוח אדמה לא מבושל".

     

    חופש: "לקח שלושה חודשים עד שהגעתי הביתה. הלכנו 500 קילומטר ברגל. ישנו בכנסיות ובאכסניות. חזרנו הביתה. אני לא אשכח את זה לעולם. הבית שלנו ריק. רק את הקירות השאירו. ולא מצאתי אף אחד. אף אחד".

     

    משפחה: "12 שנה אחרי המלחמה פגשתי את אחותי. היא הייתה חולה ונשארה בהונגריה. איך הייתה הפגישה? כואבת. חשבנו על אלה שאינם. ב־1948 ילדתי את הבן הבכור שלי. הייתי מאושרת, יש לי כבר מישהו מהגוף שלי. אני כבר לא לבד בעולם".

     

     

    יחיאל אלכסנדר

    בן 92 | B 7910

    יחיאל אלכסנדר נולד בעיירה סוליוב בפולין, בהמשך עברה המשפחה ללודז'. נשאר יחידי, הוריו נספו. מ־19 דודות ודודים שרדה דודה אחת. היה בגטו לודז'. הגיע לאושוויץ־בירקנאו עם חיסול הגטו, בקיץ 44'. היה שם שבועיים ויומיים ונשלח, אחרי סלקציה קפדנית, לבית הספר לבניה. ב־2 בינואר 45' יצא לצעדת המוות עד גלייביץ. משם המשיך בטרנספורט למטהאוזן, כעבור שישה ימים הועבר למחנה מלק. הוא נשלח חזרה למטהאוזן ומשם למחנה גוזן. השתחרר במחנה גונסקירכן באוסטריה. עלה לארץ בשנת 48', שירת בפלמ"ח, היה ממייסדי קיבוץ מלכיה והיה מדריך למכונות בבית הספר החקלאי בנהלל.

    נשוי ואב לשלושה ילדים, סב לעשרה נכדים ולחמישה נינים. מתגורר בפרדס חנה כרכור.

     

     

    יחיאל אלכסנדר | צילום: אלעד גרשגורן
    יחיאל אלכסנדר | צילום: אלעד גרשגורן

     

    בירקנאו: "הגעתי לאושוויץ־בירקנאו עם שלוש דודות שלי. כבר הייתי יתום, אמא שלי מתה בשנת 41', בגטו, מרעב. אבא מת חצי שנה אחריה. הוא נורה. ארבעה חודשים לפני שהגענו לאושוויץ, דודה שלי התחתנה. זה היה לפני פסח. בעלה כעס שלא לקחתי מזוודה, רק זוג נעליים וחולצה. הגענו לבירקנאו, ירדנו מהקרון בלי שום דבר. אמרתי לו 'אתה רואה שצדקתי ולא צריך כלום'. הוא לא נשאר בחיים, גם היא לא".

     

    המספר: "ידענו שמי שמקבל מספר, נשאר בחיים. אמרו לנו 'מהיום והלאה אין לכם שמות'".

     

    הישרדות: "אני לא ניצול, אני שרדתי. אף אחד לא הציל אותי. אני תמיד אומר שרציתי לחיות, לראות את היום הבהיר של המחר".

     

    פרשת מאיר טוביאנסקי: (קצין צה"ל מאיר טוביאנסקי שהואשם על לא עוול בכפו בריגול נגד ישראל במלחמת השחרור והוצא להורג) "הייתי בפלמ"ח. הביאו מישהו ואמרו לי לשמור עליו. התחלתי לדבר איתו, מה שמך, אמר 'מאיר'. אמרתי 'שמי יחיאל'. שאלתי אם הוא יהודי, אמר שכן. ואז הוא חשב שאני חוקר אותו והפסיק לדבר. למחרת קרא לי הרס"ר, 'לך לנשקייה, קח רובה צ'כי וחמישה כדורים'. שאלתי בשביל מה, והוא אמר שהביאו אלינו מישהו שעוד מעט יעשו לו משפט וכפי הנראה צריך להוציא להורג. הודעתי שאני לא יורה ביהודי. ראיתי מספיק יהודים מתים וראיתי מספיק הוצאות להורג".

     

    אליעזר שמעוני

    בן 91 | A5956

    אליעזר שמעוני נולד בהונגריה. שרד יחד עם אח נוסף. הוריו ועוד חמישה אחים ואחיות ניספו. הגיע לאושוויץ־בירקנאו בשנת 44' אחרי חודש בגטו. כעבור שלושה ימים עבר לאושוויץ ומשם לבונה־מונוביץ (אושוויץ שלוש). צעד בצעדת המוות לגלייביץ. בינואר 45' הגיע לבוכנוולד, שם שוחרר לאחר חודשים אחדים. עלה לארץ בשנת 47', אחרי ששהה עשרה חודשים במחנה מעצר בקפריסין. ממקימי ניר גלים. נשוי. אב לשלושה ילדים, סב לנכדים ונינים. "התקומה באה במבצע סמלי של 12 שבטי ישראל – 12 נכדים והיום אנחנו חובקים גם 21 נינים". מתגורר בניר גלים.

     

     

    אליעזר שמעוני | צילום: גדי קבלו
    אליעזר שמעוני | צילום: גדי קבלו

     

    סלקציה: "שני האחים שלי הלכו לצד שמאל, לעבודה. אני הייתי עם אמא. אמא אמרה, 'אליעזר, אתה תעבור לצד שני'. כבר אחרי הסלקציה. היא הצילה אותי".

     

    משרפות: "בבירקנאו ביקשו מתנדבים לעבודה. אחי הגדול התנדב. לקחו אותו לעבוד במשרפות. אחרי שלושה חודשים גם אותו חיסלו".

     

    צומת המוות: "הלכנו ברגל עד גלייביץ. בגלייביץ היה צומת רכבות, צומת המוות. הייתה סופת שלגים. המון אנשים קפאו ומתו. את מי שנשאר העמיסו על קרונות פתוחים, לבוכנוולד. הצפיפות הייתה כל כך גדולה שאנשים התחילו לדחוף. החלשים נפלו ומתו. התפנה מקום".

     

    בוכנוולד: "זה כבר היה לקראת הסוף. היה בלגן נוראי. הגרמנים רצו להוציא משלוח. הם לא יכלו להשתלט, אז הם פיתו אנשים עם אוכל. אמרו, 'מי שיילך יקבל חבילה אוכל'. המשרפות לא עבדו אז השמידו בלי לשרוף. אחרי השחרור ראיתי בור ענק, אליו זרקו את המתים ושפכו עליו סיד".

     

    אחרי המלחמה: "לא דיברתי על השואה שנים רבות. נפשית קשה לי לדבר על זה. אני תכף בוכה. התחלתי לדבר על השואה לפני אנשים לפני פחות משנה. כשאני מסיים לדבר אני תמיד מציין שיש לי שני נכדים בצבא. אחד ביחידה מובחרת ואחד בחיל האוויר. אם היה לנו הגב שיש לנו היום, אני מתכוון למדינה, השואה לא הייתה קורית".

     

    וולף גלפרין

    בן 92 | B 2819

    וולף גלפרין נולד בקובנה, ליטא. כל משפחתו - הורים וחמישה ילדים - שרדה את השואה.

    עם חיסול הגטו, ביולי 1944, נשלחו אלפי תושביו למחנה הריכוז שטוטהוף, שם הופרדו הנשים מהגברים, שהמשיכו למחנות עבודה. גלפרין הגיע יחד עם עוד גברים מהגטו למחנה לנדסברג, ואיתם 130 ילדים, בהם גם שלמה, אחיו הצעיר. כעבור שבוע, הופרדו הילדים מהגברים, ונכלאו לקראת שליחתם להשמדה. גלפרין, שהיה בן 17, התגנב אל חבורת הילדים, ויחד הפכו ל"חבורת ה־131". כאשר הגיעה הקבוצה לדכאו, היה זה גלפרין שלימד את הילדים הצעירים תרגילי סדר ומשמעת, ואולי בזכות כך ניצלו החיים של חלק מהם. כאשר נשלחו לאושוויץ־בירקנאו, הקפידו הילדים, בניצוחו של גלפרין לבצע את תרגילי הסדר, והדבר מנע את שליחתם להשמדה מיידית. כך קרה ש־39 ילדים מתוך 131 בני החבורה שרדו את הנורא מכל. גלפרין, שזכה לכינוי "האבא של ילידי גטו קובנה" ושרד את צעדת המוות, ברח בשנת 1945 ליערות, וחייו ניצלו. אחרי המלחמה, חזר לליטא, שירת כקצין בצבא הרוסי ולמד הנדסה. לארץ עלה ב־1990, וכיום הוא מתגורר בשדרות, נשוי, אב לשני ילדים וסב לארבעה נכדים.

     

     

    וולף גלפרין | צילום: אבי רוקח
    וולף גלפרין | צילום: אבי רוקח

     

    הקבוצה: "לא יכולתי לסבול את זה שהילדים ילכו להשמדה. אמרתי לאבא שלי 'אני הולך איתם'. נכנסתי מתחת לגדר, מצאתי את אחי הקטן והוא התחיל לבכות: "לא מספיק שאני אמות? אתה לא צריך למות. צא מכאן". עניתי לו: "שנינו נישאר בחיים". בהמשך, לימדתי אותם לצעוד, לעמוד בשורות ולהצדיע. את כל הפקודות נתתי בגרמנית והילדים שמעו בקולי".

     

    בירקנאו: הגענו לרמפה, ירדנו מהקרונות, סידרתי את הילדים בשורות וכשעברנו ליד החיילים הגרמנים פקדתי עליהם "לשמאל שור". הגרמני שאל: "מאיפה הילדים הגיעו?", ענו לו שמדכאו, והוא אמר: "רואים".

    אומץ: "שואלים מאיפה האומץ. אבל לא הייתה דרך אחרת. הם הלכו למות. הייתי אבא ל־130 ילדים".

     

    מסר: "בשואה לא הייתה לנו מדינה, לא היה לנו צבא ולא היה מי שיגן עלינו. עכשיו יש לנו צבא, יש לנו מדינה, ועדיין אין מי שיגן עלינו. אני חי בשדרות ואנחנו עדיין תחת לאש".

     

    האחיות טסלר

    חנה, בת 93 | A9895

    שרה, בת 90 | A9896

    חנה ושרה טסלר הגיעו לאושוויץ בשנת1944 מהרי הקרפטים שבצ'כיה. השורדות היחידות מכל משפחתן. לאורך כל המלחמה היו יחד וגם לאחריה. כשחנה חלתה בברגן־בלזן, שרה לא עזבה אותה עד שהבריאה. הן שוחררו מברגן־בלזן באפריל 45'. הגיעו לארץ לקבוצת יבנה ונישאו לשני בני דודים. שתיהן אמהות לחמישה ילדים, בהם קציני צה"ל בכירים, סבתות לנכדים ולנינים. השתיים חוגגות כל שנה יום הולדת נוסף, ב־15 באפריל — יום שחרור המחנה.

     

     

    האחיות שרה וחנה טסלר | צילום: גדי קבלו
    האחיות שרה וחנה טסלר | צילום: גדי קבלו

     

    ברגן־בלזן: "פתאום בוקר אחד חנה לא זזה", מספרת שרה. "הלכתי להביא אוכל, ורציתי להביא גם לה. אמרו לי, 'אם היא לא יכולה לעמוד בתור, היא לא מקבלת אוכל', אז נתתי לה משלי". "דבר אחד אני זוכרת", אומרת חנה, "שאני מרימה את הראש ורואה את שרה בוכה. שאלתי אותה, 'למה את בוכה?', והיא אמרה, 'אני מדברת איתך שעות ואת לא עונה לי".

     

    המספר: "עשינו לילדינו את המספרים שלנו מאושוויץ מזהב, על צמידים", אומרת שרה. "הבן של חנה רצה לעשות קעקוע".

    "לא רציתי שזה יהיה בעור", אומרת חנה, "רציתי שהם יראו את זה בזהב".

     

    ניצולי שואה: "אני לא ניצולת שואה", אומרת שרה. "מי שלא היה שם ניצל. אני לא ניצלתי. אני שורדת".

    מדינת ישראל: "אנשים לא מבינים מה המשמעות שיש לנו מדינה", אומרת חנה. "אם הייתה לנו אז מדינה, השואה לא היה מתרחשת. אני לא יכולה להבין בנאדם יהודי שלא גר בארץ. בטח מי שחי בגרמניה".

     

    רגינה שומיראי

    בת 95 | 57618

    רגינה שומיראי נולדה בזלוצ'וב, פולין. נותרה יחידה לאחר שהוריה, שני אחיה ושתי אחיותיה נספו. בתחילת המלחמה הייתה עם משפחתה בלודז'. במשך שנה עשתה עבודות כפייה והכינה חצץ מאבנים. אחר כך נשלחה למחנה עבודה בפוזנן. בשנת 1942 נשלחה לאושוויץ־בירקנאו. בהמשך עברה לאושוויץ ועבדה במיון בגדים עד היציאה לצעדת המוות, בדרך לברגן־בלזן, שם שוחררה באפריל 1945. עלתה לארץ שנה לאחר מכן. אלמנה, אמא לשלושה ילדים, שישה נכדים ועשרה נינים. מתגוררת בתל־אביב.

     

     

    רגינה שומיראי | צילום: דנה קופל
    רגינה שומיראי | צילום: דנה קופל

     

    פרידה: "אני זוכרת כל פעם איך אני רצה, כמו אוויר, להגיע בזמן למסדר. יום אחד אני מגיעה. את כל הבלוק לקחו. נשארנו שתיים, הכי קטנות. מכל החברות. 60 בנות גבוהות, יפות, צעירות".

     

    המספר: "57618. זה היה המיליון הראשון. אנחנו קיבלנו את המספר מהר. פעם ראיתי מספר אצל מישהי שבטח הייתה בין הראשונות. רציתי ממש להשתחוות לה, שהיא נשארה צלולה. הייתי ברמת־גן, לא זוכרת איפה. התחלנו לדבר, באוטובוס. עצרתי אותה ואמרתי לה '27 אלף! זה לא יכול להיות. את היית באושוויץ אולי שנה לפניי!"

     

    חברות: "אין לנו חברות אחרות. רק מהמחנות. מברגן־בלזן נשארה לי עוד חברה אחת. פתאום אנחנו נזכרות בדברים. שאלתי אותה היו לנו תחתונים? אז לא הרגשנו בכלל. צריך תחתונים, לא צריך תחתונים. לא הרגשנו".

     

    לב: "בחיים לא הייתי מאמינה, בחיים לא - שאני אשאר בחיים. רק ביקשתי שאני אשן ולא אקום. רק את זה רציתי. רציתי למות. אפשר לחיות במצב כזה? כל פעם לוקחים לך מישהו שאת אוהבת, ואת עומדת ולא עושה כלום. אני לא יודעת אם יש לי לב בכלל. עד היום. אני חושבת אולי אין לי לב. איך עמדתי בזה? זה סיפור ענק. אי־אפשר להעביר את זה כי אף אחד לא יבין את זה. אי־אפשר להבין את זה בכלל. מה זה סלקציה? מישהו יכול להבין? כל הזמן היה קשה, קשה. לא היה רגע אחד טוב".