הסיפור של אווה

"הסטורי של אווה" מעורר כאן מהומה ועניין של ממש, אבל רוב מבקריו התבטאו עוד לפני שראו אותו. אני מבין מכך שמה שמטריד אותם אינו הסרט האינסטגרמי - כך מכנים אותו יוצריו - עצמו, אלא הפלטפורמה שלו, שנחשבת שטחית, קלילה, פשטנית, ובקיצור: לא מתאימה לשואה.

גם אני לא ראיתי את הסרט, ואני חושש שלא אוכל לראות אותו כי אני לא באינסטגרם או בכל רשת חברתית אחרת, ועל כן לא אביע דעה עליו. אבל ההתנגדות העקרונית האוטומטית למתכונת ה"סטורי" פסולה בעיניי. אני אף זוכר שלפני שנים, כשהסוגה הידועה כ"קומיקס" התחילה לעסוק בנושא השואה, היו מתנגדים לשימוש בה מאותם טעמים ממש, וחבל. "מאוס" של ארט ספיגלמן ו"אנה פרנק - היומן הגרפי" של פולונסקי ופולמן זכו לשבחים. קראתי את "הדור השני - דברים שלא סיפרתי לאבא", של מישל קישקה והוא טוב מאוד בעיניי, ובזאת יש לדון: לא באמצעים האמנותיים אלא באמנות עצמה - הטובה היא אם לאו.

רומנים וממוארים ושירים על השואה קדמו לסרטים ולקומיקס ולאינסטגרם, וכל קורא יודע שיש בין הספרים האלה הבדלים של איכות ושל טעם אישי כמו בכל סוג אחר של ספרות. "יומנה של אנה פרנק", למשל, לא עורר בי את ההתפעמות שעוררו בי "חיים כרותים" של אתי הילסום והספר המעולה "ארנבים" מאת ראובן ברקוביץ. "הזהו אדם?" של פרימו לוי ו"יעקב השקרן" של יורק בקר משכו אותי יותר מספריו של ק. צטניק. כך גם במדיום הקולנועי: הסרט "בחירתה של סופי" היה טוב בעיניי יותר מ"רשימת שינדלר", ו"החיים היפים" של רוברטו בניני דחה אותי.

אשר לסטורי של אווה, שלטי החוצות שלו הרתיעו אותי, אבל אז אמר לי חבר לצפות בטריילר ובכתבה שעסקה בהפקת ובצילום הסרט, והתרשמתי בהחלט. העובדה שהסרט צולם בסמארטפון ולא במצלמת קולנוע - הורגשה גם בעיניים הלא־מקצועיות שלי וריתקה אותן. תנועת ידו של הצלם, הפרופורציות של הפריים, משכו אותי, וכמו שאמרתי, ההסתייגות האוטומטית מהאינסטגרם כפלטפורמה אמנותית לא מקובלת עליי.

אבל יש סיבה עקרונית אחרת לדון ב"סטורי" כאמצעי להציג את השואה, והיא שהסטורי נועד מעצם הגדרתו להופיע ולהימחק, ואילו האמנות שאנחנו רגילים אליה רוצה להישמר ולהיזכר. גם רוב האמנים, יש להודות, חוששים מן השכחה, מה שאכן קורה לא אחת. על אחת כמה וכמה משמעותי הדבר כשמדובר ברצון להציג את השואה, כי יש לנו עניין גדול בזכירתה ובהנצחתה ובשימורה בתודעת הדורות הבאים. על כן מוזר, לכאורה, שיוצרי הסיפור של אווה בחרו דווקא ב"סטורי", שהוא מדיום שהמחיקה היא מרכיב מובהק שלו.

ברור שאין כוונה למחיקה שמחסלת את כל החומר שצולם בשביל הפרויקט הזה, ואינסטגרם אף מעניקה למשתמש אפשרות לשמירה, אבל מבחינת הצופה - הוא רואה פרקים קצרצרים שנראים ונעלמים זה אחרי זה, נופלים אל תהום הנשייה. אבל זהו דיון תיאורטי, וכמו שאמרתי, האינסטגרם הוא האמצעי ולא המטרה, והוא לגיטימי כמו הנייר והדפוס, מסך הקולנוע ובד הציור.

סטורי וסיפור

בשולי העניין עצמו אני מבקש לומר משהו על נושא שאני מצוי בו יותר, והוא השימוש ב"סטורי" הלועזי במקום המילה העברית "סיפור". אקדים ואומר שאינני משתייך לטהרנים שמבקשים לעקור כל מילה זרה מהשפה העברית. אין לי בעיה עם מילים כמו "פוסט" ו"פורום", וגם לא עם "סנדלים" ו"מלפפון", ומצד שני, אני שמח שמשתמשי הרשתות אומרים "לצייץ" ו"עמוד".

שמתי לב לדבר מעניין: בדיונים ובכתבות על הסטורי של אווה התחלפה המילה "סטורי" ב"סיפור" כמה וכמה פעמים, בלי בעיות וכנראה גם בלי משים. הפרויקט הוצג בתקשורת הן כסטורי של אווה והן כסיפור שלה, וכך קרה גם בראיון שנערך ב"הארץ" עם מתי ומאיה כוכבי, האב והבת שהגו ויצרו אותו. בצד המפלצת הלשונית "אינסטגרם הוא כלי מדהים לסטורי־טלינג", שהגיחה מפיו של מר כוכבי, הוא גם אמר, באופן טבעי ויפה, שנתן לאווה "לספר את סיפורה באינסטגרם", ועוד אמר: "אנחנו מספרים סיפור ונותנים לילדים גישה אליו", כלומר, המילה "סיפור" מחליפה באופן טבעי וחלק את ההמילה "סטורי", ממש כמו שהציוץ מחליף את ה־tweet, כי היא מילה טובה וחזקה ומבחינתי, כמשקיף אוהד מן הצד, הלעז של הסטורי אינו מוסיף אלא גורע.

רצה לספר לחבר'ה

הרבה לפני הסטורי האינסטגרמי כבר הייתה המילה העברית "סיפור" נפוצה ורבת־משמעויות, והתפשטה אף אל הסלנג. "סיפור" אינו רק משהו שקוראים לילדים לפני השינה. הוא גם אירוע: "היה סיפור לא קל", למשל, והוא גם רומן: "יש להם סיפור כבר כמה שנים", וקיימים גם הביטויים: הסיפור הזה נגמר, זה כל הסיפור, מה הסיפור שלך, אל תעשו מזה סיפור, סיפור מהחיים, סיפור מהסרטים, סיפור מהתחת, סיפור מההפטרה (תודה למילון הסלנג של רוביק רוזנטל). אבל השימוש הכי נחמד ב"סיפור" נמצא בסיפור התלמודי שסיפרה אמא שלום על מנהגי התשמיש של רבי אליעזר בעלה. כשנשאלה מדוע בניהם כל כך יפים, סיפרה שהוא "אינו מספר עמי לא בתחילת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה, וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפחיים ודומה עליו כמי שכפאו שד". הרי לכם עוד משמעות עברית לסטורי, ואשר לאמא שלום, אני בהחלט משתתף בצערה.

צביעות במיטבה

בתגובה לסיפורה של אווה העלה ראש ממשלת ישראל סטורי משלו, ובו הודיע לנו: "אני קורא לכל אחד לעשות סטורי על נספי השואה". ובכן, גם לי יש הצעה: אני קורא לכל אחד לעשות סטורי לא על נספי השואה אלא על ניצוליה ושרידיה החיים בישראל - על מחסורם, על עליבותם, על רעבונם, על בריאותם, על בדידותם, על דיכאונם, ועל כל מה שממשלת ישראל לא עושה למענם. ככה זה כשהכסף הולך למטוס פרטי לראש הממשלה, שיטוס בו לחו"ל וינופף שם בשואה.