טיסת מטען

משה ממן מביט החוצה בסקרנות. שכבה נדיבה של ענני תכלת מרוחה על פרוסת הרקיע. מבעדה מציצות רק בקושי פיסות אדמה אחרונות ההולכות ומתפוגגות, מפנות את מקומן לים הגדול. זו הפעם הראשונה שהוא ואשתו רותי טסים לאירופה. הוא בן 61, היא בת 58, ועדיין, עדיין: פעם ראשונה שהם מצליחים לגייס את האומץ הדרוש. אפשר להבין, הרבה השתנה מאז המקרה ההוא.

"תסגור את כיסוי החלון", מורה הדיילת. "לסגור?" ממן חוזר. "לסגור־לסגור, זה מפריע לאחרים שרוצים לישון". "רציתי לראות את השכנים", הוא מגיף את החלון, "אתה מתכוון שרצית לראות את השכנות", רותי מתקנת. "לא היה לי נעים להגיד", משה מסכים, וכולנו פורצים בצחוק. בעוד דקה בדיוק נבכה. זה יקרה כשרותי תספר על המקרה ההוא: על אסף שלה, סמל, רק בן 19, שיצא בטרמפ מהבסיס בענתות וכשהמכונית איבדה שליטה הוא עף החוצה, נחבט ונהרג. יחד עם חיילת נוספת. "וזה סתם", היא תחזור ותגיד, "סתם. סתם".

בקול קטן, כמו של ילדה, היא אומרת מילים שמפלחות את הנפש. יש לה פנים עדינות ועיניים שמדברות. ובשולי העיניים האלה נקוות עכשיו דמעות כשהיא נזכרת איך לפני שחייה נעצרו, ולפני שחגגה 40, אסף קנה לה בושם. בושם שהיא שמה רק באירועים מיוחדים, כדי שלא ייגמר. ואיך לא הסכימה שאף נכד ייקרא על שמו, כי אסף שלה הוא אחד ויחיד. ואיך שניים מנכדיה, אריאל של הבת נטלי ועדי של הבן ערן, נולדו באותו יום ועשו יחד ברית באותו אולם. "אלה מתנות קטנות שאסף שולח, הוא רצה שנתקבץ כמשפחה", היא מספרת, "והוא שולח עוד מתנות כדי שלא אהיה בצער. כמו שבחייו היה חשוב לו שלא אהיה בצער".

על הטיסה הזאת, 385 LY לרומא, נמצאות 30 משפחות נוספות שעולמן חרב עליהן. שאיבדו את בניהן או בנותיהן בזמן שירותם הצבאי. במבצעים צבאיים עלומים, בהגנה על המולדת, בטעויות ירי, בתאונות. והתרסקו אל תוך עצמם. והתעוררו בבוקר שאחרי אל הריק הגדול. וקמו או שלא קמו מעולם. והמשיכו, כי לא הייתה ברירה. כי השמש בחוץ המשיכה. עם תרמיל של כאב בלתי נסבל המכביד את הדרך. ולא הצליחו, בחלקם, לעשות את הדברים הפשוטים שמהם מורכבים החיים. לשיר. לרקוד. לחייך. ואיבדו עניין. ואולי גם טעם. ועכשיו הם פה, מקובצים יחד, איש עם אסונו, בטיסה שמשקל הצער בה כבד מהאוויר, ובכל זאת מתרוממת ועושה דרכה, ביוזמת עמותת "אור למשפחות", למסע מטלטל. מסע שהוא רכבת הרים של רגשות, הנוסקת אל רגעי חסד שמימיים ושנייה אחר כך, כאילו כלום, צוללת אל תחתית התהומות.

משפחת ברג ליד לוח הזיכרון. "הרגליים לא זזות"

אני שואל את רותי ממן מדוע חיכו כל כך הרבה שנים עד שטסו. "הוא פשוט היה גוזל קטן בן 19, ולא הספיק. אז אני כן והוא לא?" היא משיבה, "שבוע שלם לפני הטיסה אני לא ישנה. חושבת. זה חדש לי. הקושי הוא לצאת מהבית. במשך כמה שנים הרציתי בפני חיילים ועשינו הנצחות. היינו עסוקים בזה עד ששכחנו את עצמנו".

מצטערת על זה?

"יש רגעים שכן. פתאום לא שמנו לב, 19 שנה עברו מהחיים שלנו ולא עשינו כלום. אבל מגיע לו. מגיע לו שנתאבל עליו. הוא שווה את זה. זה לא סתם ילד". וכשארוחת הבוקר תוגש במטוס היא תאמר: "בחיים האלה אין לנו שליטה על כלום".

שולחן מחוץ לדולצ'ה

משפחת בן־מלך. "למה זה קרה לנו פעמיים? אולי פיספסתי משהו?"

איריס שגב עומדת בקדמת האוטובוס העושה דרכו צפונה לפירנצה, מרחק שלוש שעות מרומא. מאחורי גבה נשקף כביש מפותל ומשני צדדיו מרבצי דשא בלתי נגמרים, גבעות חומות ופה ושם בתים בודדים. בעוד זמן קצר, כשנגיע, ההורים יצעדו בשירה אדירה של "עם ישראל חי" ו"יעשה שלום" ברחובות שעל נהר הארנו, ויהדהדו את הסמטאות הצרות, ויתועדו במצלמות על ידי מקומיים משתוממים וירגשו עד בכי תיירים ישראלים שייקלעו למקום. אבל עכשיו, באוטובוס, איריס לוקחת את המיקרופון ומבקשת להקריא. "אל תיבהלו", היא אומרת להורים, "זה שיר קצר ואני כותבת שירים די ברורים".

בקול שקט ומצמרר היא מקריאה: "את האימהות, את החברות, את הנאמנות, את האמונה - איבדתי כשנהרגת במלחמה. לכן אני מסרבת להכיר במותך".

באוטובוס דממה. מהמושבים מאחור קול בכי נבלע. "את זה כתבתי לפני יומיים", היא אומרת, "אני כותבת וזה אחד הדברים שאולי מקילים עליי. אולי. אני מכחישה שנמרוד נהרג. יש לי משפט כזה, שהוא לא נכון בעברית, אבל לא אכפת לי להגיד את הטעות הזאת: אני לא רוצה שנמרוד מת. אני ל־א ר־ו־צ־ה שנמרוד מת".

ואז היא עוצרת. אומרת שהיד שלה קצת רועדת. "בגלל שאני לא רוצה שנמרוד מת, אני לא משתגעת כמוכם על כל מה שקורה פה. אני לא סובלת לבכות. אני מעדיפה לכעוס. ואני כועסת עד היום נורא על מה שלקחו לי. ואני חושבת שנגזלתי. אני לא חושבת שנתתי שום דבר. אני פשוט נורא כועסת. וחזי", היא מצביעה על בעלה שעומד לידה, "הוא הקים את מצפה נמרוד בראש־פינה, ועסוק בהנצחה בכל ליבו. לי אין יד ורגל במצפה הזה. אני לא מנציחה את מי שלא מת".

עירית אורן גו נדרס, מייסדת עמותת "אור למשפחות"

אחריה קם חזי לדבר. נמרוד שלהם, שעל שמו גם נקראת רשת קפה נמרוד המפורסמת, נפל כשהיה בן 28, במלחמת לבנון השנייה. הוא נהרג עם יתר אנשי צוות הטנק, כשנפגע בעייתא א־שעב ממטען צד ולאחר מכן ספג טיל נ"ט. "נמרוד גויס בצו 8 ליחידה שלא היה שייך אליה", מספר חזי. "מישהו לא העביר אותו במחשב מיחידה ליחידה. כשפרצה המלחמה, המג"ד של נמרוד אמר לו: 'אתה לא שייך אלינו. אתה יכול להסתובב הביתה'. ונמרוד אמר: 'כל החברים שלי מהסדיר פה, אם אני לא שייך, אני מתנדב למלחמה'. ואחרי שזה קרה, אחד הדברים המעצבנים זה שאתה קם בבוקר, השמש זורחת, וכולם מתנהגים כרגיל".

אחר כך הוא מספר לכולם עד כמה התרגש ערב קודם, בבית הכנסת הגדול ברומא, כשיותר מאלף מבני הקהילה המקומית קיבלו אותם במחיאות כפיים, בשירה ובחיבוקים, ואיך כמו מרבית ההורים השכולים התקשה לעמוד אל מול הרגע. וכשיסיים, האיש הרָגיש הזה יישען על אחד מעמודי האוטובוס ויעצום את עיניו לשניות ארוכות.

הם בכלל לא היו בטוחים שהם רוצים לצאת למסע הזה. על שולחן קטן מחוץ לדולצ'ה, בית קפה בגטו היהודי, סיפר חזי על הלבטים. "כולם פה שכולים", אמר, "יש אנשים שזה לא מפריע להם. לנו זה לא פשוט. זה כמו לשים מראה בפרצוף".

מה אתה רואה במראה?

חברי הקבוצה עם נגן רחוב. "לא לפחד כלל" במבטא איטלקי

"את השכול. אני דור שני. יתום צה"ל. מגיל 26 אני חי את השכול. קצינים בדלת זה כבר דז'ה־וו". ואז הוא חומק לעניין שנותן לו נחמה: "את המצפה לזכר נמרוד בניתי סביב עץ תאנה שהיה הזוּלה שלו. עשרות אלפים מגיעים. דרך המקום והאנשים שבאים, אני מחזיק את נמרוד בחיים למרות שנהרג בקרב".

סטנד–אפ באוטובוס

סא"ל עמנואל מורנו ז"ל, קצין סיירת מטכ"ל שנהרג במלחמת לבנון השנייה, החלל הראשון בתולדות צה"ל שתמונתו נאסרה בפרסום בגלל התפקיד הרגיש שמילא, הפך עם השנים לסמל. גם הוריו, סילביה ואילן, תושבי בית הכרם בירושלים, הם במסע הזה סמל. עכשיו הם עומדים לפני שאר ההורים השכולים ונותנים סטנד־אפ קורע. מסע שלם, מרומא עד פירנצה דרך הוותיקן, הם עתידים לצעוד מחובקים, בלי לעזוב ידיים, אבל בפני חבריהם לנסיעה הם טוענים שכל הסיפור ביניהם נולד בטעות. "פעם ראשונה כשראיתי אותו", נואמת סילביה, בת 75, "אמרתי לעצמי: רק לא הוא! עד שראיתי את הברכיים שלו. זה הברכיים שלו שכבשו אותי. הבנתי שכל הדיאטות שאני אעשה, לא אקבל ברכיים כמו של אילן".

אילן: "להבא לא אסתובב במכנסיים קצרים".

משפחת נחמן. "גם בשמחות, יש מעליך תקרה"

סילביה: "נפגשנו בפריז כשבאנו ללימודים גבוהים. אני הגעתי מתוניס, אילן ממרוקו. אני מסתדרת עם כולם, צוחקת מכל דבר. אבל אילן, כמו שאר המרוקאים, לוקחים הכל ברצינות. ויש להם הערות על כל דבר. אנחנו באוטו: זאת הולכת לאט וזאת הולכת מהר. שום דבר לא בסדר אצל אחרים, אבל אצלם, בלי עין הרע. ואני סובלת וסובלת אבל שותקת".

"היו לנו חמישה בנים תוססים. היינו מוזמנים לבתי ספר, ההוא עשה וההוא עשה. רק עמנואל לא עשה. אז לא היינו צריכים לדאוג לו. הוא גם היה היחיד שחשב עליי. עוזר ועושה ספונג'ה. חוץ אולי מהאדון (מצביעה על בעלה) שעושה הכל לפי דעתו. לא ראינו אותו שנייה בבית, אבל עושה הכל. בגלל זה אני אומרת לכולם: אם הנישואים שלנו, של ה־54 שנים, החזיקו, אפשר לשדך כל משהו לכל מישהו, וכל מישהו לכל משהו".

אילן: "היא לא מעריכה שאני מגהץ, שאני מקלף, שאני מנקה את המטבח. אבל לא נורא, צריך להחזיק מעמד עוד 20, 30 שנה".

סילביה: "אם הרבנות הייתה נותנת, הוא היה מתחתן עם עצמו".

משפחת מורנו בפירנצה. "זה לא שאני לא חושבת על עמנואל, אבל הרבה פחות"

אילן: "הייתה הזדמנות אבל סירבתי".

ואחרי שהצחיקו הם מתייצבים באומץ בפני ההורים, שילדיהם פחות מוכרים וכך גם סיפור חייהם ומותם, ואומרים: הבנים של כולנו אותו הדבר. "כשעמנואל נפל הוא היה בן 35", אומר אילן, "הייתה לו הזדמנות לעשות דברים שאולי בנים אחרים פה לא הספיקו, כי לא הגיעו לגיל הזה, לדרגה. אבל היו לו אותן תכונות כמו לבנים האלה, שכולם מיוחדים. עמנואלים יש הרבה".

אחר כך הוא מדבר על כך שלפעמים הוא מתפלל רק לשכוח, כי הזיכרון מכאיב, אבל לך תתמודד עם בן שהפך לסמל. "זאת האמת", הוא אומר, "מה שקורה עם עמנואל מסבך אותנו. הוא נהיה דמות ציבורית. בתי ספר, רחובות, מוסדות. באותה מידה יכלו לשאת את השמות של הבנים שלכם. אף אחד לא יודע מה עשה, גם אנחנו. כל יום כמעט מזכירים לנו. הייתי רוצה לנוח קצת. אבל לא נותנים לנו לשכוח".

"הצלחתי להתרומם אחרי נפילת הבן רק בזכות הסודוקו. זה הדבר שהציל אותי", מגלה סילביה, מתמטיקאית בעברה, "הייתי קמה בבוקר, מה עושים? אין שום דבר ולא רוצים כלום. בדיוק אז הסודוקו התחיל בארץ. אלה היו רגעים שלא הייתי פה. אני מתביישת מאוד ממה שנתן לי כוח. יום אחד, לפני עשר שנים, לא יודעת למה ואיך, החלטתי שאני צריכה להגיד שלום לבן שלי. אז קמתי ואמרתי לו: 'שלום, אתה בעולם שלך ואנחנו בעולם שלנו'. אני לא אומרת שאני לא חושבת עליו, אבל הרבה פחות".

אחר כך, באוטובוס, בדרכו לשאת נאום בפני הקהילה היהודית, מורנו מודה שהוא קצת מתרגש, ואומר ש"רוב ההורים פה שכחו לצחוק ולחייך, אבל כשהם ביחד, הם משתחררים. פה אנחנו מרגישים כמו כולם. בפני אחרים קשה להביע רגשות. קיים קיר זכוכית. אולי זה גם ייסורי מצפון או שאתה מרגיש אשם: קברת את הבן ואתה הולך לצחוק". ואז הוא מספר על הגעגועים לעמנואל שלו, ומוסיף: "אם עמנואל, שהיה אדם צנוע, היה פה היום, והיו אומרים לו שהפך לסמל, זה לא היה מוצא חן בעיניו. זה היה מוציא אותו מדעתו. הוא היה אומר: 'משוגעים, על מה אתם מדברים?'"

טיטוס, אנחנו פה!

בין עתיקות האימפריה הרומית, הקולוסאום האדיר, פסלי האלים על מרכבות ושער טיטוס שמולו קוראים ההורים, "טיטוס, טיטוס, אנחנו פה, איפה אתה?" השכול כמעט לא נוכח. מרחוק אפשר לשמוע רעש של פעמוני כנסיות והמולת קבצנים ונגני רחוב.

אבל השכול אורב בסבלנות, ויכול להופיע בכל מקום. למשל באנדרטת ויטוריו אמנואלה השני, קבר החייל האלמוני. שם, על המדרגות, נזכר אילן מורנו בבנו, שאת תמונתו אסור לחשוף. או במוזיאון הוותיקן, אל מול שבר של מצבה עתיקה שעליו חרט אב ביוונית: "אלוהים, דאג לבני למקום הכי טוב שם למעלה" - ושבגללו רותי ממן נעצבת ואומרת: "אלה בדיוק הדברים שיוצאים לי מהלב: שאם כבר הלך, שאלוהים ישמור עליו כמו שאני שמרתי".

זו השנה הרביעית שבה מתקיים מסע של הורים שכולים לאיטליה, והכל בזכות שיגעון של עירית אורן גונדרס, שהקימה את עמותת "אור למשפחות" ועומדת בראשה. למפעל יוצא הדופן הזה היא סחבה אחריה את אריה זריבי, מדריך טיולים עם לב גדול, שמלווה את המסעות בהתנדבות.

אורן גונדרס היא אדם בשליחות: לשמח הורים שאיבדו את ילדיהם בשירות צבאי ובפעולות טרור. היא מזמינה את ההורים לפעילויות הרבות שמקיימת העמותה, לחלקם צריכה ממש לנדנד בטלפון. "אתה מנסה להוציא אותם מהבית. חלק אתה מצליח, חלק גדול לא מצליח", היא אומרת. "המוות הוא טוטאלי. אי־אפשר להחזיר את הילד. אי־אפשר לגרש את החושך. אבל אפשר לתת אור, רגעים של שמחה, התחזקות, כוח. ואת זה העמותה עושה. לוקחים את מה שיש ומניפים בכל הכוח. וכשאמא שכולה אומרת לי: 'הרמתי את התריסים בבית אחרי 12 שנה, החלפתי את הבגדים השחורים ללבנים, התחפשתי בפורים', אני מרגישה שאני עושה את הדבר הכי קדוש שיכולתי לעשות - לעשות טוב למישהו".

גם במסע הזה אורן גונדרס חדורת מטרה: תומכת בהורים, מכריחה אותם להתאפר, לשמוח, להיזכר שלמרות שהילד אינו, הם עדיין שם. לצידה מתייצבת הקהילה היהודית המקומית, שמארחת ועוטפת את ההורים השכולים. זו לא קהילה עשירה ולא גדולה במיוחד, 15 אלף יהודים, ובכל זאת מתנדבים מתוכה מלווים את הקבוצה סביב השעון: נוהגים באוטובוס, מאבטחים, מסיעים את ההורים בכרכרות סוסים, מבשלים ארוחות. "הקרבתם את הדבר הכי יקר להורים עבור האדמה שעושה אותנו אחים. בגלל זה אתם כמו ההורים שלנו", אומר להם אנג'לו, המאבטח המתנדב, בעיניים דומעות.

לפטינה דאודי, בת 67, ילידת רומא, הסמטאות פה מוכרות. "כאן למדתי שאין דבר חזק ממדינת ישראל", אומרת דאודי. היא עלתה ארצה בגיל 18, הקימה משפחה. לפני 21 שנה איבדה את הבת אסתר, שנדרסה מחוץ לבסיס שנלר. "כשהגעתי לשם אסתר הייתה על הכביש, מכוסה", היא משחזרת, "צעקתי לבורא עולם: 'למה עשית את זה?' ואחר כך צעקתי: 'השם נתן, השם לקח, יהי שם השם מבורך'". על הסיפור הזה תחזור באיטלקית במפגש עם מאות מאנשי הקהילה, קהל שבתוכו תראה בני משפחה וחברי ילדות. "וזה קשה מאוד אבל מרגש", תאמר אחר כך, "מולם אני מרגישה: אני אחד משלכם. מה שקרה לבת שלי, זה שלכם".

בעלה גבי אומר שאחרי אסון כל כך נורא, דברים מקבלים את הפרופורציות האמיתיות: האגו נעלם, המרדף אחרי הכסף, החומר, נפסק. כמה מההורים השכולים מספרים בכאב על חברים קרובים שנעלמו אחרי האסון, קולגות מהעבודה שתפסו מרחק, לפעמים בני משפחה.

בערב, תוך כדי שיטוט לאורך רחובות הגטו היהודי ברומא, חנויות תיקי העור והנעליים, מסעדות הפסטה והארטישוק, נסי וסימה נחמן מספרים על האסון שלהם. חמש שנים חלפו מאז נפל בנם טל, סרן בחיל האיסוף הקרבי, לאחר שנפגע מירי כוחותינו בגבול רצועת עזה. בחמש השנים האלה קרה הרבה: שני אחיו הגדולים התחתנו, נכדים נולדו. "ועם כל השמחות", נסי אומר, "יש תקרה מעליך. אתה יכול קצת ליהנות. אתה מנסה להרים את הראש, אבל לא יכול. אפילו כשאתה נוסע לחו"ל. זה כאילו הפכת להיות כבוי. זה משגע אותי. פשוט לא נהנה מכלום".

הוא מספר על חבר שפגש, שבנו נהרג לפני 20 שנה. "החבר אמר לי: 'אני אשם'", מספר נסי, "לא הבנתי למה. הוא אמר: 'זה כמו בטבע. אם לגור של האריה קרה משהו, זה הוא אשם'. וזה לא משנה אם יש לך או אין לך שליטה".

אתה מרגיש אשם?

"אני לא מרגיש אשם. אבל אני הייתי צנחן. אמרתי לעצמי שאולי עשיתי טעות כשהכנסתי אותו לאמביציה כזאת. כשילדים שואלים אותי אם הייתי נותן לו לעשות שוב את אותו הדבר, אני אומר כן. זה מה שהוא אהב וזהו. וזה קרה".

אחר כך, כשסימה נכנסת לחנות תיקים, הוא מספר על היום שבו זה קרה. "וזה בדיוק כמו בסיפורים. הרגשתי את זה. הרגשתי 24 שעות לפני. הרגשתי בגוף. נהייתי חולה. והלכתי לישון במיטה שלו. אף פעם לא עשיתי את זה. אנחנו נשואים 38 שנה, אף פעם לא ישנתי בנפרד. נכנסתי לחדר, אני לא מאמין בשטויות האלה, אבל נכנסתי לחדר, הדלקתי אור, הנורה התפוצצה. ובשעה אחת וחצי בלילה, שתיים, דפקו בדלת. ידעתי כבר מה זה. הלכתי לסימה. אמרתי לה: 'אסון יש לנו'. אומרים שבמשך השבוע הנשמה נמצאת. לא האמנתי בשטויות האלה. אבל במשך השבוע האור בבית, החשמל, עלה וירד. אחרי שבוע הכל נהיה רגיל. ממש ככה".

וכשסימה חוזרת מהחנות, שניהם מתארים איזה תלמיד מצטיין ואכפתי היה, ומספרים על השנים בהן שיחק כדורגל, וכמה היו קשורים אליו. נסי מראה תמונות של פינת "זולה" שחברים הקימו לזכר טל. "אתה מגדל ילד, משקיע, ילד שרוצה גם, שמוכן לטרוף את החיים, ופתאום יום בהיר אחד הוא איננו", סימה אומרת, "וזה לא קל. כל אחד יגיד על הילד שלו, אבל אני יודעת מה אנחנו מרגישים".

פיצה וחביתה

דוריס בן־מלך קצת מוטרדת. קודם יצאה מגן הילדים "טואף" של הקהילה היהודית ברומא והחוויה שם הייתה באמת טובה. לפני מנות הגן שהוגשו להורים - מרק החומוס הקר, הפסטה בעגבניות ומה שנראה כמו פיצה או אולי חביתה - הפעוטות עשו קבלת פנים של שירה וריקודים. ואי־אפשר היה שלא לקום ולחבק את הקטנים האלה. "היה שם ילד אחד", לוחשת דוריס, קצת בחשש, "שנראה לי שלא אהב שנתתי לו נשיקה, הוא עשה כזה..."

מחק את הנשיקה?

"כן", היא עושה תנועת ניגוב.

היא אישה מלאת חיים, למרות שאיבדה שני ילדים, ולא תמיד הייתה ככה. האסונות העלימו לה את המילים והיכולת לשיר, ולקח הרבה זמן עד שאלה חזרו. את גולן, הבכור, איבדה לפני 39 שנים, רק בן תשע, כשנפגע ממשאית בצעדת ירושלים. לפני 17 שנה איבדה גם את בן הזקונים גילי, בן 20, בתאונה מבצעית של טנק ברמאללה. מבין ארבעה שילדה נותרו שניים. ומה כבר יכול להגיד אדם שפעמיים קורס עולמו?

"אני זוכרת שבקבוצות התמיכה, אחרי האסון השני, לא יכולתי להוציא כלום. אפילו לא איך קוראים לי", היא נזכרת כשהאוטובוס נוסע לאורכו של נהר הטברה, "וכשאחרים דיברו, הזדהיתי כמעט עם כל סיפור. אמרו דברים שרציתי להגיד אבל לא יכולתי. קינאתי באלה שיכלו לדבר, לספר על הילד, על מה שקרה, אבל לא יכולתי. כאן", היא מצביעה על הגרון, "הכל תקוע. הייתי בוכה ונחנקת, לא יכולתי להוציא הגה. היום זה כמעט לא קורה לי. עברתי סדנאות, קבוצות תמיכה, ולאט־לאט נפתחתי. זה עניין של זמן, תהליך. עכשיו אני חושבת, אולי אמא חדשה שומעת אותי, אולי היא מקנאה בי שאני יכולה לדבר".

כשקורה האסון השני, מה חושבים?

"למה זה קרה עוד פעם? ואולי פיספסתי משהו? ולמה בשני המקרים זה תאונה? ילדים בצעדה חוצים כביש. המשטרה עוצרת את המכוניות. ומשאית מידרדרת כי הבלמים לא עובדים ולגולן ולילדה נוספת אין לאן לברוח. ואצל גילי אתה בא לשמור על טנק, אתה צריך להיהרג בשביל זה? זה מרגיז, זה מכעיס. שתי תאונות מטופשות, לא מוצדקות. ולמוות השני אני כאילו באה מוכנה, מנוסה. לעזאזל, זה לא נורמלי. וההתמודדות בבית לא פשוטה. אבל המשפחה מסביב מאוד חיבקה. לא השאירה אותי לרגע לבד.

"לפני שגילי נהרג בעלי ואני היינו במקהלה. שרנו. אחרי שנהרג לא יכולתי לשיר יותר. מנסה והדמעות עומדות. שומעת את השיר, הברז נפתח. עכשיו העזתי להצטרף למקהלה של עמותת 'אור למשפחות'. ושם אני מצליחה לשיר. כולנו שם חווינו כמעט אותו כאב, אבל לא אותו כאב. כי כל אחד איבד את הילד בצורה אחרת. כשנפגשים עם משפחות שכולות אפשר להתמודד יחד. לצחוק, לבכות, להצטברח פתאום. מה שתעשה, זה בסדר. היום בבוקר שרנו, צחקנו, השתוללנו וגם בכינו. איך דבר כזה יכול לעבוד? אני גם לא מבינה".

הנה פנחס ברג, איש שאוהב לרקוד. במסע הזה הוא מכונה "פסדובלה". פעם הוא ואשתו חנה היו רוקדים בלי הפסקה. ואז עירן שלהם נהרג. זה קרה לפני 25 שנה, בתאונה מבצעית, כשניסה לחלץ בט"שית תקועה בבוץ ליד גדר המערכת. והוא רק בן 19. שעה בערך אחרי שקצין העיר יצא מהבית, בשעת לילה, ישבה חנה לכתוב שיר:

"אל תשירו לי שיר הלל / ואל תספידו/ כי אני עוד כאן/ אל תבכו ואל תגידו/ כי לא בא הזמן/ הלכתי לי לרגע/ ועוד מעט אשוב/ אז אל תלכו - חכו לי/ כי כאן הכל כאוב... פה אני טמון/ בתוך ארון של עץ/ למרות שלא חלמתי /שבכזה חטף יבוא הקץ/ היו שלום רעיי/ ודמע אל תזילו/ כי לא אשא מבט כואב/ אפילו ב"כאילו"/ ובואו לבקרני פעם בפורים/ הרי ידעתם - שהייתי גדול הליצנים".

אחר כך הם קברו את בנם, וגידלו את עינת בתם שנותרה והפכה לד"ר, ואת רון, שנולד אחרי מות עירן, והרבה עשן סמיך עבר בינתיים דרך הארובות בחדרה, העיר שבה הם גרים, אבל חנה לא חזרה לרקוד. "כל השנים רקדנו יחד ופתאום אין לי עם מי לרקוד", אומר פנחס. "אנחנו באים לאירועים, לחתונות, ואני יושב כמו בוק. או רוקד עם אישה אחרת". חנה מבינה את בעלה אבל אומרת: "אני לא מסוגלת לשים את הרגליים על הבמה. הרגליים לא זזות".

עכשיו הם עומדים מחוץ לבית הכנסת בשכונת פריולי אחרי ערב מרגש. אתמול היה יום השנה למות בנם. "הוא הלך בעקבותיי", אומר פנחס, "תיכנס לגוגל, תראה, אבא שלו אידיוט שמדבר איתך, קיבלתי צל"ש ב־67'. התחננתי שיהיה שקמיסט. הוא שמע אותי? עשה מה שרצה. זה קרע אותנו, חיסל אותנו. מה לעשות, זה מה יש".

רכבת של ריקודים

היום האחרון למסע הוא מערבולת של רגשות. רגע נחנקים מהתרגשות, רגע מבכי. בבית האבות היהודי ברומא, בחצר רחבת ידיים, חונכים גן לזכר הבנים הנופלים. טקס קצר, כמה נאומים, ונוטעים עץ זית. אחרי שאילן מורנו מכסה בחול את העץ, סילביה אשתו נזכרת בצער שמלבד צילום אחד, אין לה אף תמונה עם הילד.

אחר כך חושפים לוח אבן עם שמות 31 ילדיהם של משתתפי המסע. את ההורים הרגע הזה קורע. הם מצטלמים עם הלוח, מלטפים את המקום שבו חרוט שם אהובם, חלקם מתקשים לעזוב ולהשאיר מאחור, באיטליה הרחוקה, את הזיכרון הסמלי הזה שהוא עכשיו עוד משהו מבתם או בנם. וכששיברון הלב גדול כל כך, קשה להאמין שזה מה שקרה שעתיים קודם:

"ו־ה־עי־קר ו־העיקר לא לפחד, לא לפחד כלל", מקבלים בשירה גדולה, במבטא איטלקי, עם ר' מתגלגלת, מאות תלמידי התיכון היהודי בעיר את המשפחות השכולות. מקיפים אותם בחום. חונקים באהבה. בריקודים. "יעשה שלום", הם שרים עכשיו.

יש משהו באנרגיה שלהם שגורמת לתקרת האולם להתרומם באוויר ולמחסומים ליפול. הנה רכבת של ריקודים, עשרות תלמידים, ובראשם דוריס ומישאל בן־מלך. ולידם מעגל של ילדים ובתוכו חזי שגב, ידיו מורמות למעלה, והוא עף, עף. וביניהם אילן מורנו עם עיניים דומעות. "לשים את כולם על קונטיינר ולעלות לישראל", הוא ממלמל.

כשעוטפים אותך בכזו אהבה, אתה לא יכול שלא להתנתק לרגע ולשכוח מתרמיל הצער שיש לך על הגב. ואז, לשבריר של רגע, שערי שמיים נפתחים, וקורים ניסים. "אלוהים אדירים", נשמעת זעקה. "אלוהים אדירים. 25 שנה". זהו פנחס ברג, ובידיו מצלמה. והנה, בווידיאו שצילם, שלוש נערות ניגשות אל חנה שלו, מחבקות אותה, אחת אחרי השנייה, ורוקדות סביבה. ברקע השיר "בלבלי אותו". והנה הרגליים עם משקולות השכול לאט־לאט זזות. ואחריהן הכתפיים. ועכשיו סיבוב. ועוד נערים ונערות מצטרפים. ובמרכז, עם ידיים למעלה, חנה ברג. האישה שלא יכולה לרקוד.

דף אחרון ביומן

כשטיסה 384 LY ממריאה, וארץ המגף המתרחקת הופכת לדף אחרון ביומן המסע, רותי ממן מניחה ראש על הכתף של "פבריציו", הכינוי העדכני שהמציאה למשה שלה. "אנחנו נחזור לרומא", הוא מבטיח לה, והיא מהנהנת. "השארנו שם משהו", היא מסבירה, ובקצות העיניים המדברות שלה יש עכשיו דמעה.