"זו זכות אדירה להיות חלק מההנצחה הבדואית, זה התיקון שלי"
בשביל עובדי אנדרטת הלוחם הבדואי, המקום הזה הוא לא אתר הנצחה. הוא הבית. כולם איבדו קרובי משפחה במערכות ישראל, ואת הנחמה שהסביבה לא תמיד יודעת לספק, הם מוצאים יחד | למרות העלבון הצורב של חוק הלאום, הם עדיין מאמינים בברית הדמים | "כשמשפחות שכולות נפגשות הן מבינות אחת את השנייה, לא משנה אם אלו יהודים או ערבים"
אל מול הנוף המרהיב של הגליל, בגינה מטופחת, נחות 198 כריות של חללי צה"ל. הן לא מונחות על קבר, המת אותו הן מנציחות קבור רחוק משם, בבתי עלמין אזרחיים בצפון ובדרום, אך יחד, זו לצד זו, הן מספרות את סיפורם יוצא הדופן של החללים הבדואים, שהתנדבו להילחם כתף אל כתף עם אחיהם היהודים. בית יד לבנים בצומת הלוחם הבדואי עטוף בפינות חמד. גינות תבלין, עצים נותני צל, ערוגות פרחים המטופחות במסירות אין קץ על ידי צוות עובדים קטן, כולם בנים למשפחות שכולות.
"אני פה 20 שנה. כשהכל היה יער, לא היה כלום. בנינו הכל בעשר אצבעות", מספר אבראהים סעדי מבסמת טבעון. אביו, שעל שמו נקרא, נהרג ב־48' בזכרון־יעקב עוד לפני שבנו נולד. "לא הכרתי את אבא שלי, אני אפילו לא יודע איך הוא נראה. לא מצליח לדמיין אותו. להיות יתום אצלנו זה קשה מאוד, זה להיות תלוש. כשגדלתי והכרתי את הסיפור של אבא הייתי מאוד גאה בו, אבל אז בכלל לא היה מקום כזה, של הנצחה. יום אחד לקח אותי זיאד סעדי (יו"ר יד לבנים הבדואיים ויוזם ההנצחה ‑ ח"א) והציע לי לשמור על האנדרטה שנבנתה. לאט־לאט הפכנו את המקום הזה לארמון. הצוות פה הוא המשפחה הראשונה שלי. אלו האחים שלי בדם, כי הם מבינים את הבור שיש לי. אנחנו פה יותר מאשר בבית שלנו".
פגשתי אותם, קבוצת גברים שקטה, מכונסת בתוך עצמה, בעלת שפה פנימית. החיוכים והמבטים ביניהם לא דורשים מילים. הם עובדים יחד, מנסים להפיח חיים בזכרם של המתים. זיאד הוא כמו אבא עבורם. אסף אותם אחד־אחד, שיכנע, התעקש שרק מי ששילמו את המחיר היקר מכל יטפחו את חלקת האלוהים הקטנה הזאת. "זה הסוד של המקום", אומר זיאד. "האתר מיועד בראש ובראשונה למשפחות, ואלו העובדים הכי רגישים ומחויבים שאפשר למצוא. אבא שלי, סאלח סעדי, היה הקצין הבדואי הראשון. הוא נהרג כשהייתי רק בן 13, ומאז, בי נשבעתי, אני רואה אותו יום־יום. הוא כמו הצל שלי. אני מדבר איתו, והוא צמוד אליי. אצלנו, הבדואים, הכאב נעול בבית ואין איפה לפרוק ועם מי להתייעץ. אנחנו מטבענו קהילה סגורה שלא מדברת הרבה. אז הייתה ילדות קשה. לא היה קל להתמודד עם קהילה שלא מבינה אותנו, וכנער הייתי זקוק לייעוץ של אבא. אצלנו זה דרמטי, המקום של האבא בחיים של הבן.
"המורשת הבדואית והמנהגים נוקשים, והם לא עוטפים באהבה את המשפחה השכולה. לקח הרבה שנים עד שהבינו במשרד הביטחון שהתמיכה לא צריכה להיות רק כלכלית. יש פה בעיות אחרות שמלוות את המשפחות, ואפילו מסכנות את קיומן. את יודעת מה זה כשמגיע החג וכולם שמחים ולי אין אבא? זו הרגשה איומה שאין גב. הרגשה שאף בן אנוש לא יכול להרגיש, רק מי שחווה את זה".
כיפה פוגשת כאפייה
את הסיפור המיוחד של צוות האחזקה של אנדרטת הלוחם הבדואי מביא הבמאי והמפיק מורדי קרשנר בסרטו 'אנשי גן הבנים' שישודר בערוץ כאן (11) ביום רביעי, יום הזיכרון, ובערוץ מכאן (33), בערב יום הזיכרון. כביכול, מורדי נראה הכי רחוק מהם. דתי, יהודי, אשכנזי. אבל דווקא מולו הצליחה החבורה להיפתח. "אני גר במצפה נטופה בגליל התחתון, וכבר שנים כואב לי חוסר ההיכרות והנתק בינינו לבין ערביי ישראל", הוא אומר. "אנשים שחיים במרכז או ביהודה ושומרון לא מכירים את מציאות החיים שלנו, אנחנו בערבוב מוחלט. כששמעתי שכל העובדים באתר ההנצחה הם בני המשפחות השכולות, הבנתי שיש פה סרט. בגלל שאנחנו לא מכירים, אנחנו לא מוקירים את התרומה המשמעותית שלהם.
"זה היה תהליך לא פשוט. בהתחלה הייתה התנגדות, יש קושי לתת אמון וגם עולה השאלה איך יגיבו בקהילה, אני לא מגיע מהסביבה החברתית שלהם. בהתחלה התלבטתי אם להגיע עם כיפה או כובע, אבל לא רציתי להסתיר את מי שאני. אני מלווה שכול שנים רבות, ופה הייתה לי נקודת שבירה. לעשות סרט כזה רגיש על רקע של מערכת בחירות מטורללת והרצח של אורי אנסבכר, זה היה קשה".
את שיחת הטלפון האחרונה שלה עם אחיה, עליא רחאל זוכרת היטב. היא הייתה מאורסת טרייה, וכאמל התקשר מהצבא לברך אותה. "הוא אמר לי בטלפון שאולי נדחה את החגיגות עד שיחזור, כי הוא רצה לעשות לי אחלה חתונה", היא אומרת. "אני ממש זוכרת את המילים שלו. מי היה מאמין שזו תהיה הפעם האחרונה שאשמע את קולו. מכל בני המשפחה, הוא היה הכי קרוב אליי".
כמה ימים אחר כך אירע אסון המסוקים. עליא שמעה את הבשורה המרה בעיד אל־פיטר, תום ימי הרמדאן. "זה היה חורף. היו לי שני אחים באותה גזרה, והם אלו שסיפרו לנו. בהתחלה אמרו שהוא עשה תאונה, ואז שמענו בחדשות על האסון. כל האחים שלי שירתו בצבא, אבל אחרי האסון מחמוד ויוסוף עזבו את השירות בגלל הטראומה. הם היו במצב נפשי קשה. אני זוכרת את הימים השחורים ההם, הם חוזרים אליי בחלומות. כל פעם לפני הרמדאן אנחנו מגיעות לבית קברות, לטפל בקברים, והכל צף. אין יום שהוא לא חי בי, זה כאילו קרה כרגע. כאילו לא עברו השנים.
"חושבים שהכאב נרגע בגלל הזמן, אבל זה לא נכון. לראות את העולם ממשיך, שורף אותנו. אני רואה את המחיר של היתמות, של האלמנות. אשתו הייתה בדיכאון כל כך גדול שהיא אפילו לא הייתה מסוגלת להניק את התינוקות שלה. כשהילדים שלו היו בני שנתיים ושלוש, הם היו בוכים, 'איפה אבא שלנו?' ואין מה לענות. משפחה שכולה זה כמו חורבות של בית. המת אצל אלוהים, אבל החורבן נשאר בעולם הזה והוא לנצח".
השכול הכה פעמיים במשפחתה של עליא. אחותה איבדה את בעלה, מאג'ד קאסם רחאל, בלבנון. שנים ספורות לאחר מכן נהרג כאמל באסון המסוקים. "אנחנו לא משפחה רגילה. אחותי היא אלמנת צה"ל ומאז המוות של בעלה, אחי היה צמוד אליה. זה קשר שאי־אפשר להסביר במילים, ואז איבדנו גם אותו."
ח'אלד רחאל, האחיין של עליא ובנו של מאג'ד, עובד גם הוא ביד לבנים. "איבדתי את אבא כשהייתי רק בן 14. בן בכור. כשהודיעו לנו שאבא נהרג בלבנון, לא ידענו איך להמשיך בחיים. מי יטפל בנו? ביום אחד הפכתי למי שאחראי על המשפחה. אחרי אסון המסוקים, כשאיבדנו גם את דוד שלי, לא האמנתי. הלב שלי נשרף. כמה משפחה יכולה לסבול?" גם אליו מגיע זיאד. משכנע אותו, והוא רק נער, להצטרף לצוות של גן הבנים. "אני פה כבר 18 שנה, זה הייעוד שלי. זה הבית שלי".
נקרעים בין שני עולמות
אסמאעיל חוג'יראת מביר אל־מכסור מחייך. הוא מזדהה עם ח'אלד. "בבוקר אני מסתכל על השעון, כי אני כבר רוצה לבוא לעבודה. אבל אין לי מושג מה השעה כשאני יוצא מפה". אביו שירת כגשש בבית לחם ונפצע כשעלה על מטען. במשך שנים היה נכה צה"ל, עד שנפטר ב־1997. "לראות את אבא שלי סובל מבלי שאוכל לעזור לו, לקחת ממנו קצת את הסבל, זה העונש הכי גדול לבן. משפחה שכולה היא כמו קופסת דבש סגורה. אי־אפשר לדעת מה הטעם של השכול עד שלא טועמים בעצמך. רק מי שטעם יודע כמה זה איום. אבא לא דיבר על הפציעה, הוא לא רצה להכביד עלינו יותר ממה שהיה קשה. כשהייתי קטן אני זוכר איך כל הילדים היו מחכים לראות את אבא שלהם חוזר מהעבודה, ואני הייתי היחיד שרואה את אבא סובל ומוגבל. אז התביישתי, היום אני מעריך את זה כל כך ואומר לילדים שלי שהלוואי שאני אעשה להם כבוד כמו הכבוד שאבא שלי הביא למשפחה באומץ הלב שלו. כשאני עם הילדים אני מנצל כל רגע, כי אני יודע איך זה לגדול עם אבא שלא מסוגל להיות איתנו במאה אחוז".
לאחר פטירתו של אביו, ברח אסמאעיל הכי רחוק שאפשר — לאילת. "הייתי בן 14. מבחינת הבדואים זה כבר גבר עם אחריות, בטח אם אין אבא. אבל המצב בבית לא היה טוב ופשוט ברחתי. רציתי להתחיל מחדש, לא הצלחתי להתמודד. עבדתי שם שבע שנים וכשהייתי חוזר הביתה פעם בשנה, אחרי יום או יומיים הייתי בורח חזרה. בסוף זיאד הגיע גם אליי. הוא תפס אותי באוזן והכריח אותי לחזור הביתה. אני זוכר שהוא אמר לי: 'הכסף של אילת יישאר באילת, אבל פה זה המקום שלך, ואי־אפשר לברוח מהבית'. הוא שינה לי את החיים. אני עובד פה 15 שנה. יש לי בית, משפחה, ואני קרוב לאבא. בשבילי זו זכות אדירה להיות חלק מההנצחה הבדואית, זה התיקון שלי. הנחמה הקטנה בתוך האסון".
"כשמשפחות שכולות נפגשות הן מיד מבינות אחת את השנייה, לא משנה אם אלו יהודים או ערבים", מספר מוסא כעביה, שאיבד את אחיו סאלח נואיף במלחמת שלום הגליל. "היינו גאים בו כשהלך לצבא וכולנו התגייסנו בעקבותיו. היום 90 אחוז מהגברים בכפר משרתים או שירתו, ואחי הפך לסמל. למרות שהייתי רק נער, הוא נוכח בחיים שלי כל יום. אני חושב על הפעמים שיצאנו יחד למרעה, כשקורה משהו אני תוהה מה הוא היה חושב, מה היה מצחיק אותו. בגלל זה שמחתי לבוא לעבוד פה, רציתי לעבוד קרוב אל אחי. לשמור עליו. כשאני פה אני מדבר איתו. אני מאמין שהוא רואה אותי כשאני עובד פה, והוא גאה בי".
"גם פה, בבית זרזיר, כולם משרתים", אומרת עליא. "אנחנו אזרחים מאה אחוז, וטוב שאנחנו כאן. החיים פה טובים, מה עוד אנחנו צריכים? אז אנחנו נותנים את חלקנו. אנחנו שכנים של היהודים ולא הרגשנו מהם גזענות. הם מכירים אותנו ואנחנו אותם".
"הבעיה מתחילה כשאנחנו מגיעים לתל־אביב", אומר זיאד. "היחס כלפינו גם ככה לא היה הכי זוהר, אז עכשיו עם החוקים הקיצוניים של הממשלה זה עוד יותר מחמיר. זה רק מרחיק ומקטב. אנחנו מיעוט בתוך מיעוט ומשלמים על זה מחיר כבד. בתל־אביב אני הערבי שאתם שונאים ופה אני אויב העם והחברה ומשת"פ. אנחנו אלו שנקרעים בין שני עולמות והממסד אמור להקל עלינו, ולא למרר את חיינו. אבל בכנסת שלנו יש תחרות. ככל שהם מגנים את האוכלוסייה החלשה ככה הם נבחרים יותר, זו משוואה מעוותת".
אתה מדבר על חוק הלאום.
"בוודאי. מפעל החיים שלי הוא בית יד לבנים כמוסד חינוכי ותרבותי שיכול לקרב את הלבבות. הזדמנות שהרוב יבין את המיעוט. אבל אז באים ומנסים לעשות אותנו אזרחים סוג ב' וסוג ג'. אני אמרתי לראש הממשלה בפנים: באיזה נוסחה אתה רוצה להשתמש בשביל להבדיל בין הדם של אבא שלי לדם של אחיך, שמתערבבים יחד באדמה? איך יכול להיות שהוא סוג א' והוא סוג ג'? הוא לא ענה. הדבר הזה לא מתקבל על הדעת. זה מכרסם בלכידות השברירית שלנו".
אסמאעיל מתפרץ נסער. הנושא בנפשו. "יש לי שאלה קטנה על חוק הלאום אליכם היהודים. אנחנו אחים בדם אם תרצו או לא. אתם רוצים חוק לאום? אין בעיה. רק תחזירו לי בבקשה את אבא שלי. תחזירו לנו את האחים שלנו. אפליה זה דבר שקיים בכל העולם, אפילו בתוך המשפחה, אבל לעשות חוק כזה זה מזעזע".
"זו יריקה בפרצוף"
סא"ל במיל' מג'די מזאריב, מי שאחראי להנצחת החללים בני העדה הבדואית ופיקד על יחידת הגששים של פיקוד דרום ופיקוד צפון, מנסה לברור מילים. "יש גזענות, זה לא עניין מנוהל, אבל זה קורה. כשחייל נופל וכותבים שהוא מהצפון אבל עדיין לא מתפרסם השם, את רואה בטוקבקים שאנשים כותבים שהלוואי והוא לא יהודי. תגובות כאלה פוצעות אותנו. הנוער שלנו קורא את זה, ובמקום לחוות סולידריות הם חווים יריקה בפנים. אין לנו מדינה אחרת ואנחנו לא רוצים מדינה אחרת, אז למה אי־אפשר לראות בנו שווים? הבדואים לא הולכים להיות מחסנאים, הם רוצים להיות פייטרים. אולי צריך להזכיר שאנחנו נלחמים איתכם יחד כבר מ־48', כשהמדינה הייתה בראשיתה, ובכלל לא היה ברור שהיא תשרוד. אם היא לא הייתה שורדת, את היהודי היו תולים על עץ של מטר וחצי ואת הבדואי על עץ של עשרה.
"לא צריך להתלכד רק סביב המוות. זה אבסורד. בסוף כולנו רוצים שנבחרת ישראל תעלה למונדיאל וכולנו מתפללים, לאללה ולאלוהים. פה בצפון 99 אחוז מהרוקחים הם ערבים, את כביש 6 בונים ערבים, הרופאים פה הם ערבים. שותפות זה לא רק במוות, אלא גם בחיים. ופה בצפון רואים את זה בצורה מדהימה. המיעוט למד להבין את זה, ובאופן מוזר דווקא הרוב, היהודים, שכח. ההקצנה אצלכם גרמה לכם לשכוח. זה לא היה ככה בעבר. אם אתם כל כך רוצים להיות אור לגויים, תתחילו עם הגויים שפה, יותר פשוט.
"חוק הלאום הוא חוק טיפשי ומאכזב, זה שבר אותנו", אומרת עליא בעצב. "בסוף יש מדרג. יהודים הם ראשונים כמובן וגם הרגשתי שהדרוזים יותר מעניינים את הממשלה. בסוף לא אכפת להם מהבדואים וזה מבאס. אצלנו ככה מדברים ברחוב, זה מה שאתה שומע. החברה הבדואית עשתה דרך מדהימה. יש לנו דוקטורים וקצינים ואנחנו משקיעים בהשכלה. אני רוצה להיות חלק מהמרקם האנושי. זה כל כך פשוט. אנושיות בסיסית פותרת את רוב הקונפליקטים".
"אנחנו מִיתַנוּ את הלאומיות במגזר הערבי בזה שאנחנו משרתים", אומר מג'די. "יצרנו מודל לחיקוי והיום יש לי חיילים מאום אל־פחם ומסח'נין ומנצרת. אם אנחנו לא היינו פותחים את הפתח, הם לא היו באים".
"אתה יודע מה ההבדל בינינו לבין ערבי מסח'נין או חרדי מבני־ברק?" שואל אסמאעיל. "החיילים המוסלמים מסח'נין ושפרעם עוברים לבגדים רגילים ושמים את המדים בתיק כשהם מגיעים הביתה. ככה גם היהודים החרדים שלכם שמשרתים. אצלנו הבדואים תולים בגאווה את המדים על החבל. זה הלב והנשמה שלנו. אנחנו כל כך גאים בשירות שלנו, אז למה אתם לא גאים בנו".
"פעם היהודים לא היו ככה. שירתנו יחד ועבדנו יחד, ובעשור האחרון יש נטייה להקצנה", אומר מוסא. "זה לא דעות שונות, אלא בוז ושנאה בלי גיבוי. יש אצלכם מנהיגים וחברי כנסת שעושים הכל בשביל לשים מחסום בינינו. יש לכם מפלגה שרצה עם כהניסטים. כשמיכאל בן ארי דיבר ספציפית נגד הבדואים, התקשורת וראש הממשלה והשרים שתקו לו. מבחינתי, אם הם שותקים, סימן שהם מסכימים. את יודעת מה ההבדל ביני לבין איתמר בן־גביר? שאני שירתי בצבא והוא לא".
"אני מאוד אוהבת שקבוצות מגיעות לכאן. מהצבא, מהתיכונים. הם רוצים לשמוע ולהכיר ויש בזה משהו מרגש", אומרת עליא. "לפעמים הם מופתעים. לא מאמינים שזה לא סתם קיר עם שמות, שיש מקום כל כך מטופח", אומר מוסא בקול חנוק. "אבל הם מבינים שזו הדרך שלנו לשמור על האהובים שלנו. להמשיך את הסיפור שלהם. אנחנו פה, נותנים מאה אחוז עבודה ומאה אחוז נשמה".
לפנייה לכתב/ת 
