yed300250
הכי מטוקבקות
    ביירון קייטי | צילום: סקוט לונדון
    זמנים בריאים • 02.05.2019
    "כל מה שמופיע בדרכי - הזרועות שלי פתוחות לקראתו"
    המורה הרוחנית ביירון קייטי חובקת ספר תובנות חדש, "תודעה חוזרת הביתה", וכותבת בראיון מיוחד לרונן טל: "אם אתה מעדיף לסבול, לך תאמין למחשבות המלחיצות שלך. אם אתה חפץ בחיים מאושרים, נטולי בעיות, אני יכולה להראות לך דרך להגיע לכך שעבדה אצל מיליוני בני אדם"
    רונן טל

    ביירון קייטי מיטשל ראתה את האור בגיל 43. היא הייתה נשואה בשנית, אמא לשלושה, עם קריירה מצליחה - ובדיכאון. דיכאון ממושך, עקשני, מרושע, שגרם לה לתעב את עצמה, להסתתר מהעולם ולייחל למוות. עם הדיכאון באו כל השיטות המוכרות שבעזרתן אנחנו מנסים לברוח מהסבל שלנו אבל רק שוקעים עמוק יותר בתוכו: שתיית אלכוהול, שימוש מוגזם במשככי כאבים, אכילה כפייתית של גלידה. היא נשארה בחדרה במשך ימים שלמים, לא מסוגלת להביא את עצמה להתרחץ או לצחצח שיניים. רק הדאגה לילדיה מנעה ממנה להשתמש באקדח שהסתירה מתחת לכרית ולגמור עם הכל.

     

    אבל אז, בחורף 1986, היא אישפזה את עצמה במרכז לשיקום נשים עם הפרעות אכילה - המוסד היחיד שחברת הביטוח שלה הסכימה לממן. ביירון קייטי כל כך הפחידה את המטופלות האחרות, שהמנהלים שיכנו אותה בחדר שינה מרוחק בעליית גג, ובלילות חסמו את הגישה לשם, כדי למנוע ממנה לעשות משהו נורא לשאר המחלימות.

     

    בשיא העליבות, ברגע שבו הייתה הכי למטה, היא עברה משהו שקצת קשה לתאר במילים פשוטות. בזמן שביירון קייטי שכבה על הרצפה בחדרה בעליית הגג במוסד השיקומי, זחל ליד הקרסול שלה מקק ועלה על כף הרגל שלה. ברגע אחד כל המחשבות שייסרו אותה נעלמו. היא כמו נולדה מחדש. "הבנתי שכשישנתי, לפני המקק או כף הרגל, לפני כל מחשבה שהיא, לפני כל עולם שהוא - היה וישנו לא כלום", כתבה לימים. היא נתקפה באושר שמעולם לא הכירה כמוהו. האושר נמשך שעות, ימים וחודשים. כשחזרה הביתה הילדים המפוחדים שלה בקושי זיהו אותה. הם קיבלו אמא חדשה.

     

    עברו כמה שנים עד שביירון קייטי מצאה את הדרך לדבר על מצב התודעה החדשה שלה, על האושר שהמשיך לעטוף אותה ועל הצלילות המשכרת שחוותה מדי יום. היא עברה תהליך פרטני ועקבי של חקירה עצמית, עד שניסחה את השיטה הרוחנית שמזוהה איתה, הנקראת בפשטות "העבודה". בתהליך זה, כל מחשבה או אירוע נפשי שהיו יכולים לערער אותה הועמדו לחקירה קפדנית, עד שהיא הייתה מסוגלת לפגוש את המחשבות האלה בהבנה. ליבת השיטה היא היכולת לקבל את המציאות כפי שהיא, לא רק בהשלמה מלאה - אלא באהבה. והיא גילתה שמה שמונע מאיתנו לעשות זאת הן המחשבות שלנו. הן המקור לכאב ולחוסר הנחת. אם נדע לחקור אותן כיאות נגלה שהן רק, ובכן, מחשבות. כשנגלה ונפנים את המרחק בין המציאות, למחשבות על המציאות - הכאב ייעלם מאליו.

     

     
    עטיפת הספר
    עטיפת הספר

     

     

    בשלושת העשורים שעברו מאז מיליוני אנשים החלו לתרגל את שיטת העבודה של ביירון קייטי. היא כתבה ספרים, פתחה בית ספר, עבדה עם מומחים שונים מתחום הנפש, קיימה מפגשים המוניים ומה לא. עשרות מחקרים מדעיים שבוצעו בעולם, וגם בישראל, הוכיחו את היעילות של השיטה של ביירון קייטי בשיפור הרווחה הנפשית של אנשים רבים, בסיוע לחולים סופניים, בעבודה עם אסירים בבתי כלא, בהעצמה של נשים נפגעות אלימות ועוד. עכשיו יצא ספר חדש שלה בעברית, "תודעה חוזרת הביתה" (הוצאת מטר), שבו היא מעגנת את השיטה שלה סביב "סוטרת היהלום", טקסט בודהיסטי מכונן שעניינו העיקרי הוא "היעדר העצמי". את הספר, שכבר הפך לרב־מכר בארץ, היא כתבה יחד עם בעלה השלישי, סטיבן מיטשל, חוקר, סופר ומתרגם שפירסם ספרים רבים על עבודה רוחנית, מיתוסים קדומים ודתות מזרחיות. הראיון עם ביירון קייטי התבצע במייל, והיא ענתה על שאלותינו בביתה שבקליפורניה.

     

    כשאת מסתכלת אחורה על מה שקרה לך ב־1986 איך את מתארת את זה: חוויה דתית? טרנספורמציה פסיכולוגית? התגלות אלוהית?

     

    "זה היה גם התגלות אלוהית וגם טרנספורמציה פסיכולוגית, אבל זה היה הרבה מזה. כל העולם שלי התהפך. ראיתי שאלוהים הוא בעצם הכל, ושכל מה שנמצא הוא טוב, ללא יוצא מהכלל. אני עדיין רואה את זה כך מדי יום. אבל למעשה, מה שקרה אז הוא שראיתי לראשונה את המובן מאליו. ראיתי שכאשר אני מאמינה למחשבות שלי אני סובלת, וכאשר אני בוחנת את המחשבות שלי אני לא סובלת. זה החופש האמיתי וזה פשוט".

     

    איך את מגדירה את עצמך? מורה, יועצת רוחנית? קואצ'רית? פילוסופית?

     

    "אני חברה. אם אתה חפץ בחיים מאושרים, נטולי בעיות, אני יכולה להראות לך דרך להגיע לכך שעבדה אצל מיליוני בני אדם".

     

    בלב הדרך הזאת נמצאת מתודה פשוטה של חקירה עצמית שכוללת ארבע שאלות שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו, עדיף עם עט ונייר (או מחשב). אחרי שאנחנו רושמים לעצמנו מי - או מה - מכעיס או מאכזב אותנו, אנחנו שואלים: 1. האם זאת האמת? 2. האם אתם יכולים לדעת בוודאות שזו האמת? 3. איך אתם מגיבים כשעולה המחשבה המטרידה הזאת? 4. מי תהיו בלי המחשבה הזאת? אחרי שענינו על ארבע השאלות, אנחנו מתבקשים להפוך את ההצהרה המקורית על מה שמטריד אותנו. למשל, ההיפוך של ההצהרה "אני כועס על הבוס שלי כי הוא לא מקשיב לי ולא מתחשב בי" עשוי להיות, "אני כועס על עצמי כי אני לא מקשיב לעצמי או לא מתחשב בעצמי", או: "אני לא כועס על הבוס שלי", וכך הלאה. בדרך זו, לפי השיטה, מגיעים לבחינה מדויקת של המחשבות המייסרות שלנו ומבינים שהסיבה לסבל לא נמצאת "שם בחוץ", אלא בתוכנו.

     

    אנחנו חווים את המחשבות שלנו כאמיתיות מאוד. איך בעצם גילית שהן לא?

     

    "הבנתי שלפני שהופיעו המחשבות האלה, מה שהיה בתוכנו הוא שלווה אינסופית. זה פשוט עניין של להבחין. אנחנו מניחים שהמחשבות שלנו אמיתיות אבל הן לא. ברגע שאנחנו מבינים ששום דבר לא באמת יכול להטריד או לדכא אותנו - שמה שמטריד ומדכא אותנו הוא המחשבות המלחיצות על מה שבאמת קורה - אנחנו יכולים לרשום את תוכן המחשבות האלה ולחקור אותן".

     

    ועדיין, יש טרגדיות אמיתיות שקורות בעולם: מוות, פיגועי טרור, אסונות טבע ועוד. כל אלה מתרחשים בעולם הפיזי "האמיתי". איך אפשר לא לסבול כאשר דברים כאלה קורים?

     

    "המחשבות שלנו הן לא המקור העיקרי לסבל שלנו, אלא הן המקור היחיד. מה שאתה מתאר זה את העולם כפי שהוא נחווה על ידי האגו שלנו, זה לא העולם 'האמיתי' כמו שאני חווה אותו. אתה לא צריך לסבול - אלא אם כן אתה כופה את המחשבות שלך על המציאות. גם כאב פיזי הוא השלכה של המוח. מבחינתי זה פשוט טירוף להאמין שסבל יכול להיגרם על ידי משהו חיצוני למחשבה. כשמחשבה היא צלולה, היא לא סובלת, זה פשוט בלתי אפשרי. גם כשאתה שרוי בכאב גופני נורא, גם אם הילד האהוב שלך מת, אתה סובל רק כשאתה מאמין למחשבות הלא־אמיתיות שלך. אני אוהבת את כל מה שקיים, גם אם הוא עשוי להיראות לא טוב בעיניים שלי. אני מאהבת של המציאות, אני אוהבת את היש, לא משנה איך הוא עלול להיראות. וכל מה שמופיע בדרכי - הזרועות שלי פתוחות לקראתו".

     

    איך את מגדירה אושר?

     

    "אני משתמשת במילה 'אושר' כדי לתאר מצב טבעי של שלווה ובהירות. מצב שמשוחרר מעצבות, כעס, פחד וכל רגש מלחיץ אחר. זה מה שנשאר אצלנו ברגע שאנחנו מבינים באמת את התודעה שלנו. זה מה ש'העבודה' נותנת לנו. השקט היחיד שאנחנו יכולים לחוות כבר נמצא כאן, עכשיו - לא מחר, לא בעוד עשר דקות. אושר זה לא משהו שניתן להגיע אליו, אי־אפשר להשיג אותו בעזרת כסף או סקס או תהילה או כל דבר אחר שמגיע מבחוץ. אנחנו יכולים למצוא אושר רק בתוכנו: אושר שרק מחכה שניקח אותו, שתמיד נמצא, שאף פעם לא נעלם. אם אנחנו רודפים אחריו, הוא בורח מאיתנו.

     

    "אבל אם אנחנו מפסיקים לרדוף ובמקום זאת חוקרים את התודעה שלנו, הסיבה לכל הסטרס בחיינו נעלמת. אנחנו מאושרים ברגע שהתודעה שלנו צלולה. כאשר המחשבה שלנו סוף־סוף מגיעה לתיאום עם המציאות, אנחנו רוצים את מה שישנו. אנחנו מאושרים עם כל דבר שהחיים מזמנים לנו. זה מספיק, וזה הרבה יותר ממספיק. השורה התחתונה מבחינתי? סבל הוא לא הכרחי. אם אתה מעדיף לסבול, לך תאמין למחשבות המלחיצות שלך, אבל אם אתה מעדיף להיות מאושר, אני מזמינה אותך לחקור את המחשבות האלה באופן כנה".

     

    באחד הספרים שלך כתבת ש"עצב הוא לא תגובה טבעית". אם כך, מדוע הוא נפוץ כל כך?

     

    "רק בגלל שאנשים מאמינים למחשבות שלהם שהם מעולם לא חקרו. כשאתה חש עצבות, אתה יכול להבחין שהעצבות הזאת היא התוצאה של אמונה במחשבה שהגיעה קודם. אני מזמינה אותך לאתר את המחשבה הזאת, לרשום אותה על דף נייר ולחקור אותה, כדי להגיע לאמת, ואז לבצע בה היפוך. אתה תגלה שאתה הוא זה שהפך את עצמך לעצוב, ואתה הוא זה שיכול לשחרר אותך מהעצבות הזאת. אף אחד אחר לא יכול. ואלה חדשות מאוד טובות".

     

    כשאנחנו רוצים להשתחרר מכל הסבל שאנחנו חווים, למה בעצם אנחנו צריכים לשאוף – לשקט נפשי? לקבלה עצמית? לאהבה?

     

    "לאמת. רק האמת - והאמת כפי שאתה מבין אותה, לא כפי שהעולם החיצון מתאר אותה. לא משנה מה הבעיה שמעיקה עליך, אתה יכול לחקור את המחשבות שלך ביחס אליה ולשחרר את עצמך. כל מה שדרוש זה עט, נייר ופתיחות".

     

    בספר "תודעה חוזרת הביתה" יש לא מעט דוגמאות של "עבודה" שעשית עם אנשים אחרים. על אף שעצם החקירה מאוד משכנעת, לעיתים קרובות הדרך שבה אנשים הגדירו לעצמם את הבעיות הייתה מאוד פשוטה: "אני כועסת על דייב בגלל שהוא עזב בבוקר בלי לתת לי חיבוק", או "אמא שלי תוקפת אותי ומעבירה עליי ביקורת". אבל לעיתים קרובות אנחנו חווים כאב מבלי שנוכל למצוא הגדרות כל כך פשוטות וקלות לניסוח לתאר אותו. איך השיטה עובדת במקרים כאלה?

     

    "זה דורש אימון עד שמשיגים את היכולת לזהות ולתאר את הבעיה שממנה אנחנו סובלים בעזרת משפט קצר ופשוט או שני משפטים. אני מציעה למי שמתחיל להאט, לעצום את העיניים, לשבת בדממה ואז להקשיב, להקשיב ממש. 'העבודה' היא מדיטציה. בהדרגה אתה נעשה מודע לתמונות של העבר והעתיד שאותן אתה מבקש לחקור. אתה תתחיל להבחין בבעיה שמעיקה עליך ולמה. ואז אתה יכול למלא את דף העבודה שנמצא באתר שלי בחינם".

     

    איך מצאת את הקשר בין השיטה שלך ובודהיזם? את יכולה להגדיר את הדמיון בין השניים?

     

    "זה קרה כשמאמינים בודהיסטים רבים החלו לציין בפניי את קיומו של הדמיון הזה. נזירים ומורי זן ממשיכים להגיע לבית הספר שלי כדי לעשות את 'העבודה', ולהעצים את המדיטציה שלהם באמצעות חקירה עצמית. אני מקבלת כל הזמן תגובות מבודהיסטים שאומרים לי ש'העבודה' מאפשרת תובנות חזקות באשר לסיבות לסבל ולדרך לסיים את הסבל, ומזרזת את ההתנסויות שלהם".

     

    השיטה שלך אומרת למעשה שאנחנו צריכים לחקור כל דבר, להיות ספקנים. אבל יש תופעות בעולם שלא באמת צריך לבדוק, שאנחנו יודעים שהן שליליות: אלימות, שנאה, גזענות, הומופוביה וכו'. מה אנחנו עושים במקרים האלה?

     

    "התפקיד שלי הוא לסייע לך למצוא את הסוף לסבל. אני לא באה בטענות לעולם, אני מזמינה אנשים לחקור את מה שהם מאמינים בו לגבי העולם, ואני ממליצה להתחיל עם מה שמטריד אותנו או לא מקובל עלינו. אנחנו לא חייבים לחקור הכל, רק את המחשבות המלחיצות שלנו. המחשבות האחרות - נניח 'אני אוהבת אותך' או, 'העולם הוא יפה' - לא זקוקות לשום חקירה. אם החיים הם חלום, אז בואו ונעיר את עצמנו מהסיוט. בואו נבדוק כל אמונה שמונעת מאיתנו לחוות שקט, ונראה מה נשאר אחר כך. עד שאתה לא מבין באמת שאתה הוא לא 'העצמי' שאתה מאמין שהוא, לא תהיה חופשי להיות יותר מכך".

     

    ב־30 השנה האחרונות פגשת, לימדת ועזרת לאלפי אנשים. איך את מצליחה להימנע מההיבטים היותר־שליליים של סלבריטאות? מה את מרגישה כשאנשים מתייחסים אלייך כאל גורו?

     

    "אני חייבת להגיד שלא נתקלתי בהרבה היבטים שליליים כאלה. כשאנשים מזהים אותי ומציגים את עצמם ומספרים לי שהחיים שלהם השתנו באמצעות 'העבודה', אני מאושרת. כשאנשים רוצים להתייחס אליי כאל גורו, או מניחים שאני יותר חשובה בעיניהם מאשר הם חשובים בעיניי, שאני יותר 'מפותחת' מהם, התגובה שלי היא צחוק. מניסיוני, אני יודעת שבאופן טבעי כולנו חכמים באותה מידה. מה שיש לי, יש לכולם. זה רק שאני עליתי על דרך מאוד עוצמתית לבחון ולהבין מה אמיתי ומה לא. היופי הוא שהערצת גורו מהסוג הזה לא נמשכת הרבה זמן, אפילו שלפעמים זו חוויה מאוד נחמדה עבור האדם שמעריץ. חקירה אמיתית שמה את כולנו באותו הרף וגורמת לנו להבין שכולם שווים. בסופו של דבר, אנשים מוצאים את הדרך לחזור לחבר הכי טוב שאי פעם יהיה להם: הם עצמם". •

     


    פרסום ראשון: 02.05.19 , 19:07
    yed660100